שבת
לא היה לנו כח לנסוע רחוק. אז נסענו רק שעתיים. ים אין כאן. לפחות לא ים נורמלי, כזה שאפשר לשבת על החוף שלו, לשתות משהו קר ולבהות בילדים שרצים על החוף ומשתוללים במים. מי היה מאמין שאחרי שנגור 20 דקות (באיטיות הכי גדולה של כביש 5) מהים, נדרש לנסוע שעתיים רק בשביל לראות את הים ולא לרדת אליו, כי גם חופים של ממש אין. והמים קרים. קרים לאללה. אבל במקום שבו אין חופים, יש סרטנים. ויש שמש, ואפילו מצאנו פיסת חול להשתעשע בה.  

אני מאד מתאפקת ולכן אין כאן בדיחות סרטן. מאד מאד מתאפקת.

 

---

והיום כבר גשם. מהבוקר יורד גשם.

הבעל לקח את הילדים למוזיאון ואני יושבת ושולחת קורות חיים, עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. כמו לזרוק אבנים לבאר - נעים באותו רגע (טוב, לא נכון. לא נעים) אבל שום דבר פרודוקטיבי לא יוצא מזה, חוץ מהידיעה שעשית משהו.

וחדוות השבת, השמש, החול והמרגריטה נעלמה. אם כבר אין חדווה - לפחות נלך לקפל כביסה.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 3/6/2007 22:07, בקטגוריות טיולים, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קרי ומיסטר ביג ב-14/6/2007 02:13

ערב בינלאומי

השכונה שלנו היא סוג של שכונת חיים. יש בה ילדים כמוך וכמוני.

ויש בה גם המון ילדים שהם ממש לא כמוך וכמוני, אלא באו מקוריאה או יפן או קולומביה או שוודיה והמון הגיעו מסין ומהודו. אבל איכשהוא, לנו נדמה שיש הכי הרבה ישראלים. אולי כי ישראלים הם רעשנים במפגיע, ואולי כי האוזן שלנו רגילה לזהות את העברית מבליל השפות שמסתובב סביבנו.

 

בבית הספר שלנו טורחים לשמר את המסורת של המדינות מהן הגיעו התלמידים. הם יודעים שחלק גדול מהם באו לכמה שנים, לגיחה קצרה יותר או פחות, ויום אחד יחזרו לבית האמיתי שלהם. יש גם כאלה שנשארים כאן לתמיד, אבל גם אצלם טורחים לטפח את מסורת "המולדת הישנה". בכל שנה לקראת הקיץ עורכים בבית הספר ערב בינלאומי, שבו מקבלים הילדים וההורים דרכון ועוברים בין דוכני המדינות השונות. בסיום, מופיעים הילדים מהמדינות השונות בשיר או בריקוד שמייצג אותן.

וכל מדינה, נראית כמו שהיא - כנראה - באמת. לישראלים עוד נגיע. תאמינו לי...

היפאנים והקוריאנים מתאמנים כבר שבועות על הרמפה בשכונה.

הילדים היפאנים עומדים בשורות ישרות, אחידות, מבט מופנה ישירות לאמא-האמרגנית, תוך יומיים הם ידעו כל מילות סאקורה (מן הראוי, בעיר שמתהדרת בפריחת הדובדבנים האולטימטיבית) ושרו אותן בצלילות (כנראה. אני לא מבינה מילה ביפאנית...). גם הדוכן שלהם היה מדהים - עם סושי להמונים ואמהות וילדות בקימונואים תואמים.

הקוריאנים הביאו טיי-קוון-דו, וכיסחו את הצורה (באחידות, כבר אמרנו?) לכל מה שעמד בדרכם.

 

 

הרומנים - משפחה אחת בקושי בכל בית הספר - הביאו את הסבתא, את הצ'ורבה ואת הממליגה, וריקדו ריקודי עם כפריים כולל כובע שכנראה תפקד בחיים קודמים כעציץ שבו גודל כרוב חמוץ, על ראשו של הילדון המרקד. החדווה במחנה הישראלים ממוצא רומני לא ידעה קץ.

הבריטים והשבדים איחדו כוחות עם כדורי בשר מאיקאה ו"אבבא" בווליום היסטרי (בכל זאת, הם זכו באירווזיון עם "ווטרלו". תגידו שזו לא אחדות אירופית חוצת גבולות?).

 

והיו גם הודים, ספרדים, קולומביאנים, אוקראינים, הולנדים (אחלה גאודה!), סינים ואפילו משפחה אחת שאמנם מתהדרת בשם אמריקאי כאילו נפלה עכשיו מהמייפלאוור, אבל הסבתא חיפשה היטב ומצאה שורשים נפאליים, ולכן מיד נפתחה באסטה נפאלית.

האמריקאים, שלא ממש מצאו את עצמם בכל האתניות המתפרצת הזו, חילקו אבטיחים לכל דורש. שהרי ידוע שהאבטיח הוא הפרי הלאומי של ארה"ב. מה חבל שהם לא חשבו לשדרג אותו עם קצת גבינה בולגרית. מה רע בקיבוץ גלויות קולינארי שכזה?

 

והישראלים. כן, הישראלים.

הדוכן הישראלי הורכב ממה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות - להתעצבן ולאכול. להתעצבן - כי זה שהיה אמור להביא פלאפל איחר, וזאת עם הבצק לסאג' (להיט! הילדים האמריקאים היו בשוק, חלקם גם הביא את הפיתות שלהם מרוחות כבר בשוקולד למריחה...) התעכבה. ואוכל? נו, אתם מכירים את השטיק - פלאפל-חומוס-סלט בפיתה, קצת פיתות על הטאבון, תמונות של ארץ ישראל ו-goodies לחלוקה בחסות השגרירות, ומיטב מסורת ה"ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, אכלנו". היה להיט.

 

וההופעה? כבר שבועות הילדים הישראלים מתאמנים על הדשא שליד הבית שלנו. אחרי שנפסלה האופציה לייצג את ישראל באמצעות פינוי התנחלויות מדומה או לש"ב, נבחרו "עוד לא אהבתי די" בריקוד ו"ארץ ישראל שלי" בשירה. 3 פעמים בשבוע, ועדיין - עד הרגע האחרון - זה נראה יותר כמו חפלה משפחתית מאשר חזרות למופע. בין שיר לריקוד הילדים משתוללים על הדשא, מטפסים על העצים, מחליפים ביניהם חטיפים ישראליים (שני קליק תמורת חופן במבה), ובאופן כללי לא ממש שמים על המופע. מבטים מוגנבים לעבר השלוחה היפאנית המדוגמת העלו דאגות מאד רציניות לגבי היכולת של הילדים לייצג אותנו בכבוד.

מסתבר שלא היה צריך לדאוג. כשמנהלת בית הספר קראה את הטקסט שהוכתב לה באותיות לועזיות אך בעברית צחה, היא זמררה בחדווה "Eertz Israel Sheli Yafa Ve Gam.... Poshaat"*. הפזורה הישראלית נחנקה מצחוק.

 

מי אמר שלא מכירים אותנו היטב בחו"ל?

---

 

* בשלב הזה ביקשתי שהילדים יצרו את האותיות "מ ש ה ק צ ב", כמו בהר הרצל, אבל נרשמה התנגדות של ההנהלה. בשנה הבאה - פוטש!

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 31/5/2007 20:35, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, יש לנו ארץ נהדרת, רק באמריקה
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ב-4/6/2007 14:09

פוסטיול
נסענו. חזרנו.
איך היה? בשתי מילים - נפלא. איפה המילה השניה? נפלא נפלא.
עשרה ימים, המון זמן משפחה. המון זמן ילדים (אולי קצת יותר מדי זמן ילדים...), המון ביחדנס.
איפה היינו? במערב, באיזור הפארקים הגדולים (השכן ממול - די קרוב אליך הביתה, כמדומני). סיבוב של 1500 מייל לערך. מלאס וגאס (וואנאבי אילת - על מלונותיה הענקיים והמוטרפים בתכלית, ערסיה ופריחותיה, רק שכאן קוראים להם (ולהן) Red necks ולא ערסים) ועד... לאס וגאס, וכל מה שבאמצע.
כל מה שבאמצע משמעו טבע, המון טבע, סלעים ונופים ועצים שזרים לנו לגמרי, ואולי דווקא לא כל כך - כי הגראנד קניון נראה כמו מכתש רמון (רק שבאמריקה, כמו באמריקה, הוא באמת גדול), מדבריות אריזונה נראים כמו הערבה, ולאס וגאס - נו, כבר אמרנו.
על הדרך פוזרו גם שמורות אינדיאנים (אם כבר בהשוואות עסקינן, אני תוהה אם קיים קשר תרבותי נסתר בין האינדיאנים לבין הבדואים, או שזו רק נחשלות סביבתית שמקשרת בין השניים. אפשר היה לטעות ולחשוב שאנחנו בפחוני תל שבע ולא בשמורת הנאווחו), עקבות דינוזאורים, קאובוי פה וקאובוי שם, קצת חיות והרבה הרבה מקום. לשמיים - השמיים הכי ענקיים שראיתי נמצאים באריזונה - למדבריות שמשנים צורה בכל עיקול של הדרך, ולדרך. הדרך שבה אפשר לנסוע שלוש ומשהו שעות מבלי לראות מכונית סביבך, הדרך שעליה נוסעים קראוונים לרוב, הדרך שחייבים לעצור בה כי בדיוק חוצה אותה פרה עם עגלים שהחליטה לרעות דווקא על האספלט או זו שבה מזהירים מהתנגשות עם אלק (סוג של אייל, ולמעשה סוג של פרה מעלה גֶרה. תאמינו לי - ניסיתי להאכיל אותם. זה היה כמו להאכיל את הלשון על שולחן ראש השנה של סבתא. אותו סוג של גועל).
 

ובכל הדרך מתנגן לו שיר אחד בראש - הבלדה על לוסי ג'ורדן של מריאן פיית'פול (נשבעת לכם שהייתי בטוחה שזו ג'אניס ג'ופלין, עד לרגע זה ממש. איזו בושה), והזכרון נזרק אחורה לתלמה ולואיז, לנסיעה שלהן בואכה הגראנד קניון (שבכלל צולמה כמה מאות מיילים משם ב-Monument Vally ביוטה) ולסרט המופלא ההוא.

 אז בגיל 35 (וחצי), ולא במכונית עם גג נפתח, אלא בקראוון, לא בפאריז אלא ביוטה, נסענו בעקבותיהן.  
וזה מה שחווינו:

 

נכון שזה נראה כמו המכתש?
 

אבל הוא דווקא מבסוט על קצה המצוק, במרחק מייל מהתחתית...

 

וגם הוא. נכון שהענף הזה דומה לסנאי?

 

איזה מאמי! וגם אמא שלו מאמי. וגם אבא שלו מאמי. וגם דוד ודודה וסבתא ובן דוד וכל אלה שבאו איתו ללחך את העשב לידנו.

 

הומאז' לתלמה

 

וגם ללואיז

 

וגם עקבות של דינוזאורים (הטביעות שמסביב ליד, כל קשר בין היד לבין דינוזאור מקרי בהחלט)

 

קוראים לזה "הקפיטול". בדקנו מול האורגינל - דומה.

 

וזה פיצוי על פריחת הדובדבנים שהחמצנו בבית

 

יש גם מים במדבר. ההוכחה שמים אכן יוצאים כשמכים בסלע.

 

מאחר והנסיעה יצאה במקרה - או שלא במקרה - בפסח, תהינו איך לציין את הדבר. כבוד הרב שפוקד את גן הילדים היהודי המקומי חזר עם כוס לאליהו, כוס ל-saltwater ומצה שמורה באמתחתו ודרש בתוקף ליל סדר כהלכתו. "הלכתו" אינה הלכה אם לא מביאים בחשבון שעות של בישולים, עצבים, מחשבות על "מה קונים לחמות שעוד אין לה" ותכנונים מדוקדקים של שבועות על איפה נהיה בסדר ומה יהיה אורך הפקקים בדרך אליהם. מצד שני, גם בהעדר מRוR (מה לעשות, הילד משתדל לבטא R אמריקאית לחלוטין) או חרוסת - הצלחתי למצוא בסופר מרקט מהסוג הכי אמריקאי בעולם, מצות, קמח מצה ומיץ ענבים (תוסס!). עם המצה השמורה, שהגיעה שמורה להפליא במזוודה, ושאר הפרודוקטים מעשה ידי עוללי הגן, אפילו סדר היה לנו. אמנם, לחגוג את הסדר ב-Trailer Park באמצע שמורת אינדיאנים זו לא בדיוק חוויה שגרתית, אבל האפיקומן הוחבא ונמצא (הפירורים שלו המשיכו לצוץימים רבים אחרי שעסקת שחרור המצה יצאה לדרך) ובמקום לריב עם החותנת (אני? אף פעם לא!) הילדים שמרו על המסורת ורבו בינם לבין עצמם, וגם קצת איתנו. בכל זאת - מסורת זו מסורת.

 

 

א גיטע יונטב. בנאווחית עתיקה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/4/2007 00:52, בקטגוריות טיולים, רק באמריקה
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-16/4/2007 16:47

18,471