הגזענות, כפי שסיפרתי אותה לנעלי
"כן, אני דווקא מכירה מצוין את רמת אביב. גיסתי גרה שם, ועד הקיץ שעבר היינו מבקרים שם לפחות ל-3 שבועות כל קיץ. אבל הכי כייף היה בכריסמס, מזג האויר היה נפלא".
מזג האויר. איך שיחה עם אנגלים תמיד מגיעה למזג האויר?
ישבתי מולה, מתחילה להתרחב חזרה מההתכווצות הראשונית שלי על הכורסא, האצבעות הפכו קצת פחות לבנות והלחץ ירד קצת.
היא "משלנו"?
לא. היא בטוח לא משלנו.
היא אנגליה.
אבל בעלה משלנו. ועוד איך משלנו. יש לו כזה שם יהודי, שאי אפשר לפספס.
וחמתה, וגיסתה, וכל המשפחה - הכי משלנו בעולם. רמת אביב. דקה ורבע משם ביליתי אי אלו שנות עבודה.
השרירים נמתחו מחדש ונרגעו.
היא משלנו. היא לטובתי. עברנו את מכשול הרושם הראשוני. 

---

לפני חודש וחצי בערך הלכתי לראיון העבודה השלישי שלי כאן.
עשרות אימיילים עם קורות חיים, מאות מודעות שסרקתי בעקביות, עשרה "סוכני חיפוש" ממוחשבים, אגו פריך ועצבים רופפים, זומנתי לראיון למשרה שעל הנייר נשמעה מעניינת יחסית, ובפרקטיקה היתה לחלוטין לא מתאימה לי או למה שאני יודעת או רוצה לעשות. אבל הלכתי, כדי להשתפשף, וכי לא אומרים לא לפני הראיון. רק אחריו.
קניתי נעליים חדשות, כאלה הראויות לעבודה אמריקאית, עם שפיצים ועקב גבוה, התלבשתי בבגדי מבוגרים, קיללתי את הנעליים שעושות לי יבלות והלכתי.
בפגישה הראשונה עם מי שאמורה היתה להיות הבוסית העתידית שלי, משהו קצת חרק. משהו בהצגה שלה, בשם - שלא ממש הצלחתי להבין - היה מעט מטריד. הקור שנשב מלחיצת היד הכפויה שלה היה ברור. גם אם הייתי מתאימה לתפקיד כמו שמעון פרס לנשיאות, היא לא היתה מבסוטה מהעניין.
מי יודע, אולי אלה היו הנעליים. ראו שהן לוחצות?
עשר דקות אחר כך, כשההערות שהיא כתבה על דפי הראיון שלי היו בערבית, התחלתי להסתכל סביב. התמונות שראיתי גרמו לי להתכווץ בכסא - ממחמד א-דורה דרך ילדות פלסטיניות המבכות את כיפת הסלע ועד לסלוגנים בעד שחרור האדמות הכבושות. לפתע השם הפרטי, שהיה כה קשה להגיה קודם, עשה לי "קליק".
אני יושבת מולה, עם הרזומה ההו-כה-ישראלי שלי והיא מצמצמת מולי עיניים עוינות. הו.
היה מוזר לשבת מהצד השני של הגזענות. יצא לי לעבוד בתפקידים שבהם גזענות (במובן האוקסימורוני של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ערכי מגילת העצמאות וגו') היתה חלק מהגדרת התפקיד. זה היה לא נעים. לפעמים הבאתי הביתה את התסכול והעצבים, לפעמים פתחתי פה מול מי שלא הבינו למה אני חושבת שגזענות זה משהו לא תקין, לא נכון, לא ראוי - גם אם הוא מעוגן היטב בחוקי המדינה. ולפעמים....שתקתי. החלקתי חלק מהתחושות הלא נעימות. לא גאווה גדולה, אני מודה.
אבל אף פעם, עד לאותו ראיון, לא ישבתי בצד שנבחן למעלה ולמטה, מול המבט המזלזל בואכה שוטם. אמלש דיברה על העדר גזענות באמריקה. זה כנראה לא היה רלוונטי לראיון הזה. לא היתה שם שום פוליטיקלי-קורקטנס נוסח אמריקה. היה שם מתח ברור, מחשמל. מאד מזרח תיכוני.  
זו היתה חוויה לא נעימה. מענוות במידת מה, פוקחת עיניים. די קשה.
חזרתי הביתה עם זנב בין הרגליים, יודעת שאת המשרה הזו לא אקבל.
הרציונליזציה אמרה - לא נורא, ממילא אני לא רוצה לעבוד עם מי ששונאת אותי מראש בגלל מי ומה שאני, ובכלל לא רציתי במשרה הזו. העלבון צרב עוד קצת.

---

כשהגעתי הביתה, שפופה, פתחתי את המייל.
היה שם מכתב ברכה מלבב מהאוניברסיטה - משהו בסגנון "כמה שנשמח אם תצטרפי אלינו, וכדי לשמח אותך בכלל ולעשות לך את החיים נוחים בפרט, הרי לך מלגה חביבה שתאפשר לך לא לעבוד בשנת לימודייך הראשונה".
הו.
נכון שזו לא מלגה גבוהה במיוחד, אבל - היי, משלמים לי כסף כדי ללמוד! אני צריכה להיות באמת מטורפת כדי לוותר על העסק הזה. הלב התרחב בחזרה למימדים הרגילים שלו.
הקץ לראיונות עבודה מתסכלים ולנעליים לוחצות. ברוכים הבאים ג'ינסים פשוטים וטי שירטים. בכל זאת, לראיון עם המנחה העתידית שלי הרגשתי צורך להתלבש בצורה קצת יותר הולמת, למעט הנעליים הלוחצות. מזל שטרחתי, אחרת היו חושבים בטעות שאני אחת מתלמידי הקולג' החדשים שבדיוק הגיעו לשם ההורים שלהם. ככה היה ברור שאני פשוט אחד מההורים...
 
וכך הגעתי לכורסא מולה. מכווצת את האצבעות על המסעדים. מרגישה צורך עז לעשות רושם טוב, נכון.
לקח בדיוק שלוש דקות עד שהגענו לשיחה על רמת אביב.
"מכירה את רחוב זה וזה?"
"בטח, זה ליד המרכז המסחרי".
"כן, ואיזה יופי של מזג אויר יש שם בכריסמס".
 
עשר דקות אחר כך כבר סגרנו שחמותה תעזור לי בענייני תרגום מסמכים כדי לעקוף את הבירוקרטיה האוניברסיטאית, שהיא תעזור לי כדי לקצר הליכים כדי לקבל תואר שני - במקום זה שאת התזה שלו נטשתי - תוך כדי הדוקטורט. שיהיה. "אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרכי תואר שני, נכון?" צחקקה. סוג של מאכעריות וקיצורי דרך כל כך מוכרים וכל כך לא אמריקאים.
 
ישראלים ויהודים מוצאים כאן אחד את השני. מתחברים בקלות כמו שני חלקים של K'Nex.
השיחות פשוטות יותר, יש סוג של הבנה שקטה (או לא שקטה) הדדית. מחסומי הנימוס והסמול-טוק נעלמים כמעט בין רגע. לא תמיד, כמובן. תלוי באדם, במטען התרבותי שלו, בשפה, במיקום החברתי שלו. במיוחד לא כשמדובר בערסים...
גם קבוצות אתניות אחרות כאן - ההודים, הקוריאנים - מתכנסות בקלות אל תוך עצמן. הן שולחות זרועות אל החברה האמריקאית, מנסות להשתלב. אבל הכי נוח "בבית". אצל מי שמבין את הבדיחות שלך ואת הניואנסים התרבותיים.

למעשה, גם זה סוג של גזענות - ברוורס.
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/7/2007 18:24, בקטגוריות רק באמריקה, על עצמי לספר ידעתי, אינטלקט בגרוש וחצי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-24/7/2007 06:44

בריכת שחיה
אחד הדברים היותר טובים בקומפלקס שאנחנו גרים בו הוא בריכת השחיה. היא חדשה, מצוחצחת ומדוגמת, כוללת כמה וכמה בריכות - לרבות אחת עם זרמים שהיא מוי מוי כייף, ובעיקר - פתיחות מחשבתית לעובדה שהמשכשכים בה רוצים להנות ולא רק לציין וי ליד כל חוקי הבריכה, ולכן מתאפשרים בה השגעונות הבאים:
- מצופי יד (!) - כן, כן, אל יקל הדבר בעיניכם, בחלק גדול מהבריכות כאן מצופי יד אסורים באיסור מוחלט, ורק שריונות ציפה שמכסים את הילד מקדימה ומאחורה ומשווים לו מראה של צב נינג'ה בפוטנציה (או סתם צב על הגב, כשהוא ממש סובל), מאושרים לשימוש. התוצאה היא ילדים שלא מצליחים להזיז את עצמם במים מילימטר ובאופן כללי נראים אומללים להפליא.
- משחקי מים (אותו כנ"ל. חלק מהבריכות כאן אוסרות עליהם כי הם מאד מאד מסוכנים. כדור ים, למשל, הוא סכנת נפשות, המסוגל לתת מכה במצח שתכאיב לפחות רבע שניה).
- ילדים קטנים יכולים להכנס לבריכת הגדולים (כן, אותו כנ"ל. ילדים קטנים מסוכנים מאד לבריאות הגדולים ולשלומם הנפשי).
- אוכל - אפשר להביא אוכל לבריכה. וזו כבר ממש פריצת דרך חוצת גבולות בעולם השחיה כאן.
כל אלה הופכים את השהיה בבריכה לנעימה מאד, במיוחד כשיש בחוץ 37 מעלות ו-9000 אחוזי לחות, כמקובל כאן בעונת הקיץ; ואנחנו משתדלים להחתים שם כרטיס מדי יום (למעט סופות רעמים וגשמים מזדמנים).
 

ככה זה נראה כשהעם לא שם. בעצם, גם כשהעם כן שם.

---

לפני הצבא נסעתי לטייל בקניה. אחד הדברים היותר יפים שם היתה הנהירה של החיות עם שעת השקיעה אל בורות המים (המעופשים) וההתנהלות החברתית שלהם - איך ראשונים מגיעים אוכלי העשב, ומצליחים להסתדר אחד עם השני לא רע, כשהזברות מפנות מקום לג'ירפות שצריכות להתאמץ מאד ולפשק רגליים כאילו היו מדריכות פילאטיס רק כדי להגיע למים, והגנו - חיות אוויליות שכמותם - מלחכים מים בהבעה מטומטמת. אחריהם מגיעים הצבועים ושאר הטורפים המשניים, וכולם (חוץ מהגנו, שהם באמת מטומטמים) עושים להם כבוד וזזים הצידה, וכשהאריות והצ'יטות מגיעים אפשר רק לנסות דמיין את החרדה של שאר החיות לאור המירוץ המרשים שלהן לצדדים (חוץ מהגנו, שנטרפים בהמוניהם).
 
אותו דבר בבור המים השכונתי שלנו.
ראשונות מגיעות אוכלות העשב - התיכוניסטיות - שממש לא אכפת להן להצלות מתחת לחור באוזון. הן באות מדוגמות, עם אצעדות וצמידים משקשקים, מאופרות למשעי ובביקיני תוצרת PacSun וחלילה לא מאולד נייבי. הן באות בחבורות, לפעמים עם מבט של גנו בעיניים ולפעמים עם מבט קצת יותר תבוני. מציצות לצדדים, מסתכלות אם יש זכר ראוי שכדאי להתחנחן בפניו, ואם לא - הן מצחקקות, מתחברות לפרקים, מתפרקות מהחבורות, טובלות חצי אצבע במים ומשאירות את רוב הגוף לצליה.
אחריהן מגיעות הבנות הצעירות יותר - שמסתכלות בעיקר על התיכוניסטיות, ומנסות לחקות אותן. להן עוד אין כסף לביקיני השווה ממש, או שההורים לא מרשים, ולכן הן בעיקר מקנאות ומחשבות את דמי הכיס כדי לראות מתי יוכלו לקנות כזה.
 
בשעה קצת יותר מאוחרת מגיעות המשפחות. בד"כ מדובר באמא עמוסה בתיקים ונטולת כמות מספקת של ידיים, שמנסה לתמרן בין תיק, ציוד שחיה, קרם הגנה, מגבות, אוכל וכמה ילדים. האמהות צונחות על המושב ומייחלות לכך שהילדים יעסיקו את עצמם. לרוב הם מצליחים בזה, אלא שבאופן מצער הם זקוקים להשגחה. ואז עולה על פני האמהות מבט הסבל האולטימטיבי הכרוך בכניסה למים. הנערות הצעירות מסתכלות לרוב בסוג של רחמים, אלא אם מדובר באמא הפרטית שלהן, ואז הרחמים הופכים לזעזוע של ממש.
 
המצילות הן טורפות האלפא של הבריכה - הן משנעות את עצמן בבגדי ים אדומים זעירים, משל היו פאמלה אנדרסון ב-bay watch, אל מול עיניהן המעריצות של התיכוניסטיות והשוטמות של האמהות. בתווך שבין לבין הן המלכות הלא מעורערות של הבריכה. ואם מישהו לא יודע את זה, הן שורקות במשרוקית האדומה והקטנה שצמודה לבגד הים האדום והקטן.
 
מסביב, האמהות, בוחנות את הסביבה במבט חשדן - למי יש ביקיני ולמי שלם? מי מעזה להראות טוב בביקיני? מי מגדלת טיירים חדשים? הכל רשום בגוף. האבות, כשהם שם, אדישים יותר. לכרס, למידת האופנתיות של בגדי הים, אולי גם לאמהות.
 
קצת מוזר לחיות בבועה שבה רואים את פניך בבוקר, כשאת נטולת איפור ובמראה הסחבה הביתית, רועה את הצאן לכיוון ה-school bus; מאוחר יותר, ביציאה לעבודה במראה מדוגם (טוב, נו. אלה שאכן יוצאות לעבודה); בערב עם שמלה שחורה קטנה ועקבים, ובבריכה - כשכל אות וסימן לחיים שעברו על הגוף שלך בולט וזועק למרחקים. אי אפשר להסתיר כאן דבר. האינטימיות חודרנית הרבה יותר מבכל מקום אחר. אלה אותם אנשים, אותם גופות, אותם קווי אופי, שבהם נתקלים כל יום. כל היום.
 
אבל אם להסתכל על הצד החיובי של העסק, הידיעה שהשילוב של בריכה, סנדביצ'ים ועייפות מבטיח רוטינת ערב קצרה במיוחד וצמצום משמעותי של זמן ההשכבה וה"אמא, בואי!", בהחלט מחפה על חשיפת סימני המתיחה לעיני כל.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/7/2007 22:08, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, רק באמריקה
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-20/7/2007 17:37

סגול
מישהו גנב לי את המילים. או את הכח. אין לי כח לכתוב, למרות שכל מיני דברים קורים. הם מתחילים במשפט שמתגנב מהראש למקלדת, ונעצר שם. איכשהו, משהו נתקע והמשפטים האלה לא מגיעים לבלוג. אז במקום הררי מילים - תמונות.   הלכנו לקטוף אוכמניות בסופשבוע. ככה זה התחיל:

(תמונה מהסלולרי. האיכות ... לא משהו. האוכמניות דווקא כן)

מסודרים האמריקאים האלה. כל משפחה מקבלת צמד שיחים ומתחרעת עליהם כאילו היתה להקת ארבה בהופעת בכורה. תוך רבע שעה נמדדו שלושה קילו אוכמניות בדלי ועוד חצי קילו בבטנים שלצידי. לא זוכרת טעם כל כך מדהים של אוכמניות מעולם. אולי זה האבק על השיח שנתן להן ארומה מיוחדת.

על הפטל ויתרנו. היה חם מדי, וממילא - יש לנו 3 קילו אוכמניות לשימוש עצמי.

זה היה ההמשך:

קצת אכלנו, קצת קילקלנו, קצת גם נשאר למחר.

וקצת הלך לפאי אוכמניות:

מתכון לפאי אוכמניות:

המון אוכמניות. שטופות, או שלא.

המון קמח. על הידיים, על האף, באויר, על השמלה, על הרצפה.

גם חמאה. על הידיים.

מורחים את הכל ביחד ומחבקים טוב טוב את אמא בשביל שהכתמים לא ירדו לעולם.

ווזה מה שיצא מזה בסוף. או קצת אחרי הסוף:

אוח, כמה שהיה טעים.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 9/7/2007 20:57, בקטגוריות רק באמריקה, משפחתי וחיות אחרות
61 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-20/7/2007 19:05

18,471