החיים בניילון נצמד
מישהו פעם טען שהחיים פה הם כמו סקס עם קונדום. תסלחו לי על המטאפורה הלא-חיננית, אבל יש משהו בדבריו.
חיים, אבל לא ממש מרגישים. קמים בבוקר, מסתדרים, הולכים (או לא) לעבודה, מגדלים ילדים, עוסקים בשגרה ובבירוקרטיה, אבל לא ממש נותנים לה לחדור את העור.
כמה מקרים שקרו באחרונה חידדו אצלי את התחושה הזו:
ביום ראשון, לפני שבוע, החליפו פה את השעון לשעון חורף. אנשים מסודרים, האמריקאים. אין קואליציות עם מפלגות דתיות ותהיות לגבי היכולת להתעורר לסליחות בשעה חשוכה יותר, ולכן מדי שנה מוחלף השעון בסוף השבוע האחרון של חודש אוקטובר.
הכל טוב ויפה, אבל מי שלא קורא פה עיתונים או רואה מהדורות חדשות, לא ממש מודע להתפתחויות המרגשות האלה. ובעצם, למה לקרא את העיתונים המקומיים או לראות את החדשות אם הדיווח העיקרי הוא על תאונת דרכים זניחה שארעה במחוז השכן או על מכות בין המתמודדים לסנאט (הבחירות בעוד שבוע. סביר להניח שהסנאטור הנשקן ינצח. עד כדי נקודה זו אני מעודכנת).
ועל כן, עלול להווצר מצב (היפוטתי, כמובן, היפוטתי) בו אני והטף נגיע למסיבת יום הולדת שעה קודם לשעה היעודה, כי לא היה לנו מושג שהשעון הוזז לאחור.
 
מצד שני, לחדשות בארץ אנחנו עדיין קשורים באופן יחסי. לא מכורים, אפילו (להפתעתי) לא טורחים ללכת חצי בלוק כדי לקנות ידיעות של שבת. את המוסף של הארץ ממילא אפשר לקרא ברשת, וגם את זה אנחנו בקושי עושים. נגמלנו מההרגל של מבזק כל חצי שעה וחדשות פק"ל בכל שעה. יש בזה משהו מאד משחרר.
עזבנו באמצע המלחמה. בימים הראשונים היינו עסוקים רוב הזמן ברפרוש של האתרים הישראלים ובדאגה לחברים. המלחמה הסתיימה, איכשהוא, לא ברור בדיוק, והרפרושים נגוזו איתה.
אח"כ היו קצב ורמון, ליברמן ופינס, ועכשיו מהומות החרדים  ודבריו של דוד גרוסמן בעצרת בככר רבין.
את כולם אנחנו חווים כאילו הושם מסך של פלסטיק שקוף בינינו לבין המציאות שאליה אנחנו שייכים. האם בכלל אנחנו עדיין שייכים?
 
המיילים שאנחנו מקבלים סוערים, תוססים. "הולכים לעצרת. השנה חייבים ללכת!", "די, אי אפשר יותר עם חבורת המושחתים הזו. חייבים לעשות משהו", "אבל מה אפשר כבר לעשות?".
הדברים עולים לפעמים על שולחן ארוחת הערב, במיוחד אם נפגשים עם עוד ישראלים. בכל שיחה עולה בסופו של דבר אנחת הייאוש של "אבל מה כבר אפשר לעשות?" בליווי משיכת כתף. משהו במשיכת הכתף והאנחה הללו שונה מאותן משיכות ואותן אנחות שהיו נשמעות על השולחן בארץ. משהו מנותק - ללכת עם ולהרגיש בלי. או להיפך.
 
אנחנו לא פה ולא שם.
לא  ממש שותפים למציאות האמריקאית, אבל כבר לא לגמרי שותפים לזו הישראלית - זו שנדמית לפי כותרות האתרים כסחרור בלתי נפסק. כשמסתכלים מרחוק זה נראה כמו תסריט של סרט סוג ד'. אולי תכנית ריאליטי שיצאה משליטה. תחושה שהתסריטאי מרח את הזמן על האקספוזיציה של הדמויות (אחד אנס, אחד מכה ילדים, חבורה של שחקני משנה חמדנים ונכלוליים על רקע מלחמה הזויה) ועכשיו צריך לסגור את כל קצוות הסיפור בלי לטרוח לסדר לנו איזה happy end לקינוח. ממילא בסוף נצא עם בחילה מרוב פופקורן וריצה מהירה לשחרר את הבייביסיטר.
 
כשקוראים את הדברים של דוד גרוסמן (מן הסתם, כששומעים אותם הם זועקים עוד יותר) -
"כבר למעלה מ-100 שנה אנחנו חיים במאבק. אנו אזרחי הסכסוך הזה נולדנו לתוך מלחמה וחונכנו אליה, ובמובן מסוים גם תוכנתנו לה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה שבו אנחנו חיים כבר 100 שנה הוא הדבר האמיתי, היחיד. הוא החיים היחידים שנועדו לנו, ושאין לנו אפשרות או אולי אפילו זכות לשאוף לחיים אחרים. על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ולנצח תאכל חרב." - המחשבה מתחדדת, הראש מהנהן מתוך תחושה של עצב והסכמה. אבל העצב הוא שטחי, מהסוג שלא מצליח להגיע אל העצבים החשופים. אם אוותר על המטאפורה המלבבת מתחילת הפוסט, אפשר לתאר את זה כחיים בתוך פלסטיק נצמד - מאד נוח (במיוחד במקרר) וזמין, אבל לא מי יודע מה טרי וטעים.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/11/2006 05:44, בקטגוריות רק באמריקה, אקטואליה
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-6/11/2006 19:29

הקיץ גווע
הקיץ גווע
תוך זהב וכתם
ומתוך הארגמן של שלכת הגנים
 ושל עבי ערביים המתבוססות בדמן.
 
 ומתרוקן הפרדס.
 רק טיילים יחידים וטיילות יחידות
 ישאו עינם הנוהה
 אחרי מעוף האחרונה בשיירות החסידות.
 
 ומתיתם הלב.
עוד מעט ויום סגריר על חלון יתדפק בדממה:
 "בדקתם נעליכם?
טילאתם אדרתכם?
צאו הכינו תפוחי אדמה"
 
(ח.נ. ביאליק)
 
 
הקיץ פה גווע, והוא עושה את זה בגדול. בעצם, הוא כבר גווע ומה שאנחנו רואים עכשיו (כשמתעלמים מהשיניים הנוקשות מהקור) הוא הסתיו שחוגג על כל עץ ועל כל מדרכה. השלכת פה מדהימה. גוונים זועקים של צהוב, כתום, אדום בוער וקצת שאריות של ירוק, ממלאים את העין.
 
נסענו לעמק השננדואה בוירג'יניה. העמק שנמצא בין שני רכסי הרים גבוהים הוא ה-מקום לראות בו באזורנו את השלכת. מאחר וכולם חכמים כמונו, הדרכים התארכו והפקקים התמשכו, אבל בסופו של דבר הגענו למחוז חפצנו.
היעד היה אחוזת long branch שפעם שימשה את נאמני הקונפדרציה והיום משמשת בעיקר כלות נרגשות שרוצות להתחתן באוירה קולוניאליסטית. מדי שנה באוקטובר נערך באחוזה פסטיבל הכדורים הפורחים והיין, שבו - מטבע הדברים - מפריחים כדורים פורחים ושותים יין. כאילו דא.
כדי להגיע בזמן להפרחת הכדורים נאלצנו לקום בשעה הבלתי סבירה בעליל של רבע לשש בבוקר. קפואים ורועדים (הטמפרטורה עמדה על סביבות 2-3 מעלות צלזיוס) הגענו לאתר רק כדי לשמוע שמספר בלוני הליום שהופרחו קודם מצביעים על מצב רוח לא אופטימלי להפרחת כדורים. מיד התכנסנו לכדי בעסה פולנית נרגנת, תוך שאני שוטחת בפני הבעל את התוכחה הניצחת: "בשביל זה הוצאת אותי מהפוך??".
לא סיימתי את המשפט ולנגד עיני החלו כמה אנשים לפרוס את מה שנראה כמו אוהל ירוק ענק.
 

 

מסתבר שבכל זאת השמיים התרצו והתנאים השתנו, כך שניתן היה להטיס את הכדורים הפורחים.

הקור עדיין הכה בפנים, בידיים ובכל איבר חשוף אחר, אבל השילוב של התרוממות הבלונים, מוסיקה משובחת שנשמעה ברקע והשמש הזורחת מעל ההרים הפך את האירוע למלבב.
כמו ילדים רצנו בין הבלונים השונים שהחלו להתמלא -
 

 

 

 

 

 

יש משהו מהפנט ומלא יראת כבוד בשקט המוחלט שבו הכדור הפורח עולה לשמיים. בלי רעש של מטוס סילון או אפילו פייפר קטן, בלי המהום מנועים או פמפום גז, רק מחיאות כפיים סוערות ונפנופי ידיים לצוות בר המזל שאחרי שעות של קיפול ופריסה, הידוק ומשיכה, חימום וניפוח, מצליח סוף סוף לעלות השמיימה. מפנים את המבט ימינה ושמאלה, מכל עבר מתחילים להופיע כדורים פורחים. חלק ממריאים, חלק נוחתים סביבנו. אף אחד לא דוחף, אף אחד לא צועק להתרחק. כשהכדור נוחת זזים מעדנות הצידה כדי לא להפריע וממשיכים בשגרה.

 

 
 

גם בלי יין (בשלב המוקדם עד כדי אבסורד הזה של הבוקר עוד לא פתחו את דוכני היין) מצב הרוח הפך מחויך מרגע לרגע. כמו ילדים קטנים רצנו מכדור לכדור, צווחנו בהתפעלות כשכדורים פורחים מוזרים או יפים הופרחו סביבנו, הצלנו על העיניים כדי לנסות ולאתר את הכדורים שהיו צפויים להגיע מדרום. היה נפלא.
 

 
 

 
 

 
 
 

מאחר ו-Haloween מתקרב והעם האמריקאי כולו אחוז בטירוף שכולל רוחות רפאים, שדים מסוגים ומינים שונים, תחפושות, ממתקים (במיטב מסורת הרכש והקניות המאפיינת כל אירוע אמריקאי מכונן) והכי בעולם - דלעות, גם מהאירוע הזה מקומן של הדלעות לא נפקד, והגדילה לעשות דלעת השיא שמשקלה עמד בסביבות 150 ק"ג. אני תוהה באיזה סוג של נשורת גרעינית הם מאכילים את הדלעת כדי שתגדל למימדים האלה (נדמה לי שאני הייתי היחידה באירוע הזה שלא לגמרי התלהבה מגודל הדלעת וחשבה בעיקר על סרטו המשובח של ניק פארק "וואלס וגרומיט והארנב הקטלני").
 

 

אגב דלעות, מסתבר שמסורת ההלואין משוייכת דווקא לקלטים (שחגגו בעונת הסתיו את חג ה-Samhain, אל המוות הקלטי). בדומה לל"ג בעומר הפרטי שלנו, הודעה אודות תחילת החגיגות הועברה ממקום למקום באמצעות מדורות שהודלקו על ראשי ההרים. את האש מהמדורות העבירו הקלטים גם לבתיהם - קיימת סברה כי העברת האש נעשתה בתוך דלעות חלולות. מכאן ועד לשלל פעלולי הדלעות המציפים בימים אלה את כל ארצות הברית, הדרך כנראה לא היתה ארוכה.

הנה כמה דברים מצוינים שאפשר לעשות עם דלעות לכבוד החג (חוץ מפאי) כולל מדור עצות מצוין למקרה בו אתם מרגישים צורך נפשי עז לפוצץ דלעת.... 
 

---

 
אם לחזור לשירו של ביאליק מתחילת הפוסט הזה, השלכת כאן מדהימה. היא צובעת את הכל בגווני אש שמשתלבים מצוין בכתום הדלעת, ונותנת משמעות חדשה למושג "סתיו" כעונה שנמשכת יותר מרבע שעה בקירוב.
הקור הפתאומי הזה שמחלחל לעצמות, העצים שהולכים והופכים עירומים, מקרבים במפתיע לסיפורי הגעגוע לאירופה של הסבים (וכן, של ביאליק) ומרחיקים מאד מהארץ. חמסינים? ים? מכנסיים קצרים? לא, לא בבית ספרנו. לא כרגע.
אווררנו את הפוך שהגיע בדואר, עם חותמת הכשרות של הסמכות ההלכתית העליונה מתפוצת פולניה.
בדקנו נעלינו ואת מצאי בגדינו החמים, ומיד גילינו שהמכנסיים של הילדים התקצרו (כמובן שביחס הפוך ובלתי הולם הילדים התארכו), בגדי החורף האולטימטיביים שלנו מתאימים כאן בקושי לשיא הסתיו ובעצם.... אין לנו מושג מה צריך לקנות או ללבוש כדי להערך לקור שעוד עתיד להתרחש עלינו.
את מעילינו היינו מטלאים לו רק -
א. היינו יודעים איך מטלאים
ב. היו לנו מעילים הולמים....
 
בינתיים נסתפק בהתחממות לאורם של העלים האדומים ובבליסת תפוחי אדמה. את אלה דווקא יש כאן למכביר.
מקסימום נפוצץ איזו דלעת לשם העלאת הטמפרטורה.
 

 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 24/10/2006 04:38, בקטגוריות רק באמריקה
10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-26/10/2006 16:22

זה אמיתי, בחיי

לא אלאה את המעטים שעוד קוראים בבלוג, בתיאורי טיולי הסופ"ש שלנו (הפעם בפריפריית הבית). במקום זה קבלו תמונה. וכן, זה אמיתי. לגמרי.

 

 

אמנם זה לא ישירות מהמצלמה הפרטית (ששבקה קלות), ובמקרה שלנו זו היתה פניה ימינה, אבל תאמינו לי שהכל אותנטי.

(כן, זה האב, ובכל זאת מצחיק עד דמע).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 9/10/2006 05:34, בקטגוריות רק באמריקה
7 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיצפטל ב-22/10/2006 21:46

18,471