לא בת 16
הגיע חבר מהארץ שבמקרה נמצא פה באיזור. הגמדים עוד לא ממש מסוגלים לשאת בייביסיטר אז יצאנו ביחד לאיזו מקסיקנית משובחת וידידותית לילדים בסביבה.
מגיעה המלצרית ושואלת אם נרצה להזמין משהו לשתות.
"כן, מרגריטה בבקשה", אני עונה.
"אפשר לראות את רשיון הנהיגה שלך?".
 
רגע של שוק.
אני מצביעה על שלושת הגמדים - "רואה את אלה, הם שלי. לא סביר שאני under age".
ההיא מהנהנת במבט אטום - "אני יודעת, אבל אני חייבת לברר את זה באמת".
 
כלומר הקמטים הקטנים והמעצבנים שהתחילו להופיע סביב העיניים (בחלק שלא נראה כחול מרוב עיגולי תשישות), הגוף שכבר לא נראה בן 16, ומופע הגמדים (שדווקא התנהגו למופת הפעם) לא שכנעו אותה. רק הרשיון.
כנראה שזה מה שלימדו אותה בקורס "מבוא למלצרות 101", והיא - כמו אמריקאית טובה - מיישמת באדיקות.
 
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
אז ניכסתי לעצמי את המחמאה.
בפעם הבאה אגיד גם שאני cheerleader ויוצאת עם שמיניסט.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/9/2006 06:24, בקטגוריות רק באמריקה
6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-21/9/2006 19:28

החיים הפשוטים

בהברקה של רגע החלטנו לנסוע לארץ האמיש.

האמיש, שמקורם בגרמניה, הם נוצרים אדוקים עד מאד שלא ממש מאמינים בקדמה ובטוב שהיא משפיעה על האדם. מבחינתם להשאר בלי מכוניות, טלפון ומרכזי קניות, זו ברכה. הם, בניגוד אלינו, גם מיישמים את התיאוריה הזו.
 

האמיש מרוכזים במחוז לנקסטר בפנסילבניה, שם הקימו להם כמה ערים פעוטות הנושאות את השמות המלבבים Bird-in-hand ו-Intercourse (מה שכמובן מביא לשלל בדיחות intercourse שרובן שטוחות כקרש). 

 

רוב האמישים מתגוררים בחוות בודדות ברחבי המחוז וחלקם אפילו לא טורחים להגיע לכנסיות שב"ערים" ה"גדולות", מכיוון שאחרי שנים ארוכות של רדיפה על ידי הקאתולים והפרוטסטנטים הם התרגלו להתפלל בצוותא בבתים השונים. נשמע מוכר קצת, לא?

גם אצלם, כמו ביהדות, יש זרמים שונים שנבדלים זה מזה בעיקר במידת הקשיחות שהם מפגינים והדבקות במצוות הדת (וזו נעה על הסקאלה שבין קשוח מאד לאמ-אמא של הקשוח), אבל כולם מאוחדים בדבר אחד: את הבגדים שלהם לא רוכסים כפתורים או סוגרים רי'צרצ'ים. זה אסור. לא לגמרי ברור מדוע הכפתור הוא חטא נורא כנגד האלוהים, אבל התוצאה היא שרובם לבושים בבגדים מסורתיים בשחור-תכלת, ואלה רכוסים בקרסים ולא בשום אמצעי אחר.

אנחנו, בכל מקרה, התארחנו בחווה של משפחה מנוניתית. הם טיפונת יותר מודרניים מהאמיש המסורתיים, ולכן יש להם מכוניות, מחרשות חשמליות ו...אתר אינטרנט (אחרת איך היינו מגיעים לשם?).
מסתבר שבמרחק שעתיים נסיעה מהכרך הסואן יש חיים אחרים. פשוטים יותר, אולי גם טובים יותר, שמרוכזים סביב החווה. במקרה דנן, חוות פרות חולבות. 
 

צריך לקום (מוקדם!) בבוקר, להיניק את העגלים (כי את החלב של האמהות שלהם אנחנו שותים), להאכיל את הפרות ולחלוב אותן, לעבד את שדות התירס שמיועד למאכל הבהמות, לנוח ולהתפלל קצת, ולעשות את הכל מחדש. ככה פעמיים ביום לפחות.

 

 

יש משהו מאד זני, מאד נינוח, בסוג כזה של חיים. הרוטינה קבועה ולא נתונה לגחמות שונות. הפרות מחכות וצריך לטפל בהן כי אחרת ירעבו ו/או יחנקו מעודף חלב (כמינקת אני מזדהה עמוקות עם מצוקתן). הבילוי הסואן ביותר הוא שייט בקאנו, והמסעדות הבודדות שמוכרות אלכוהול נסגרות בתשע בערב.

זה מה שיש בחיים, ועם זה מסתדרים.

 אני לא בטוחה שהם לא צודקים בדרך שלהם. אולי בניכוי עניין האמונה באלוהות. עם זה יש לי בעיה קלה.
אבל בארץ שצועקת לך מכל כיוון "קנה אותי והיה מאושר", שמשדרת את המסר שחפצים ורכוש הם מה שהופכים את האדם למה שהוא באמת, שאם רק יהיה לך את האוטו/הבית/הלבוש והסלולרי הנכונים אתה תהיה האדם השלם והטוב ביותר, הפתרון הקיצוני של האמיש הוא לא האלטרנטיבה היחידה שקיימת. כי כל הליכה בתלם הביניים בהכרח תביא אותך לצד הרוכש. אי אפשר להמנע מזה, כאן יותר מבכל מקום אחר.

מצד שני, אפילו האמיש משתנים. לצד הכרכרות יש לא מעט מיניואנים. לצד החוות צצו המוני מרכזי קניות ואאוטלטים. יש טיולים ממוסחרים להכרת החוות (רבאק, אפילו חליבת הפרות שלנו היתה למעשה הצגה. הרי בפועל הם חולבים בעזרת מכונות חליבה ולא בידיים. אפילו הם נכענו לסוג הקידמה הזה). חלקים נבחרים מארץ האמיש הם היום מפלסטיק.

ובכל זאת, יש שם עדיין משהו נכון, פשוט, טבעי יותר.  

 (הייתי מתחרפנת לו הייתי גרה שם יותר משעתיים).
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 18/9/2006 18:42, בקטגוריות רק באמריקה
6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-22/9/2006 05:35

we are the knights who say ni!*

בכל שנה בסתיו עוצרת מרילנד את נשימתה ומתפללת להמשך מלכותו של הוד מעלתו הנרי ה-8. לפחות ב-30 השנים האחרונות. שכן בכל שנה בסתיו נערך פסטיבל הרנסנס המסורתי, במסגרתו מסופר סיפורו של בית טיודור האנגלי על מסעות חצר המלכות הקייצים ושלל אהבהביו של המלך הנרי (תהיה - אם הנרי היה מספיק לשאת אשה תשיעית, הוא היה משנה גם את תארו? והאם שינוי התואר היה מקנה לו גם 9 נשמות? לא חשוב).  

וכך, מדי סתיו הופכת חלקת יער שלווה בסמוך לאנאפוליס, לעיירה אנגלית אופיינית (כנראה. מי יודע איך נראתה באמת עיירה כזו בהעדר טלפונים דור-3 שיכלו לצלם את הסמטאות עתירות הזוהמה וחצר המלכות הדקדנטית ברגע האמת?). בעירה קטנה, בין אם אנגלית בשם "revel grove" (כולל המבטא המתבקש) או שטעטל כתריאליבקאי למהדרין, הכל אותו דבר - הרועים רודפים אחרי החלבניות, המלך רודף אחרי החצרוניות, בתי המרזח מלאים בשיכורים או מנסים להדיח אותך לדבר הכי קרוב לשכרות שאפשר במסגרת החוק האמריקאי, ואם כבר בשטעטל אמריקאי-שרוצה-להיות-בריטי מדובר, מנסים למכור לך כמה שיותר בכמה שפחות זמן.   

 

אז אחרי שהיריד עזב את העיר, הגיעה שושלת טיודור, והלכנו לחלות את פניה. מסתבר שהאנשים מגיעים לשם בתחפושות רנסנסיות למהדרין, שהביאו מהבית, כך שקשה לדעת מי שחקן שמשחק שם את אחד מאנשי החצר ומי סתם נהנה להתחפש. הדבר הכי נחמד (או הזוי, תלוי באיזה מצב נפשי מגיעים ומה רמת האלכוהול בדם) הוא שסתם אנשים מהשורה נכנסים לתפקיד עד כדי אימוץ מבטא בריטי מזויף.

התחפושות אגב, עולות הון. מאחר וחשבתי שעטרת ראש עתירת פנינים תעשה לי טוב למראה השיער, ושאפשר ללכת איתה גם סתם ככה ביום יום (מה קרה, מראה גותי מקובל פה? אז גם מראה טיודורי. אני אתחיל את הטרנד..) הלכתי לבדוק את הנושא לעומקו. המסקנות -

א. אני לא נראית טוב בעטרת. מזל שאין לי שום צורך בכיסוי ראש.

ב. הדבר הזה עולה לפחות 30$.

ג. את 30$ האלה אפשר להשקיע בנעליים במקום בעטרת. הטרנדים יחכו.

 

 

בכניסה מקבלים את פניך בריקודי עם כפריים מסורתיים (כנראה). היה משעשע, עד שהם התחילו להסתבך אלה בסרטים של אלה. אז זה כבר הפך למשעשע עד קורע מאד.

 

   

כמקובל במסעות הקיץ של ארמון המלכות, נערכו ברחבי העיר מפגנים שונים של יכולות ושעשועים לחדוות הקהל המלכותי. בין היתר, האבירים התחרו במשחקי חרבות ודהירה על סוסים (jousting). כשחושבים על זה, גברים ישארו גברים לנצח. סוסים וחרבות/פלייסטיישן. מה בעצם ההבדל ביניהם? לקרוע, לרסק, להרוג (כל עוד זה לא מחייב לשטוף כלים אחר כך).  

היו גם הדגמות של קרבות חרבות ומוטות לחימה שונים (משום מה מיד נזכרתי בתיאורי הקפא"פ ב"אורי" של אסתר שטרייט-וורצל, ובמידת הבעסה שתקפה אותי כשגיליתי שבצופים של שנות השמונים אף אחד לא מעלה על הדעת ללמד את לוחמת הפלמ"ח המפוארת הזו).  

אבל כדי שלא נשכח שאנחנו בקולוניה האמריקאית ולא באנגליה, כמו באמריקה, מה שחשוב הוא לכוון אל הכסף.   

והעיקר, הוד מלכותו, הנרי ה-8. צ'רמר אמיתי (אם 8 נשים, חלקן נטולות ראש, יכולות לטעות, מי אני שלא אפול בקסמיו?), חביב הילדים (במיוחד כשהוא סוגר עליהם את סוגרי הגרדום. חסכתי לכם את תמונות ילדי הבית מחייכים על הגרדום דקה לפני שהאיש עם הגרזן מגיע), ומגן האומה. הפעם הם השקיעו במיוחד במציאת שחקן שיהיה דומה למקור עד מאד.

תגידו לי שלאשה הזו אי אפשר היה לעשות cut&paste ולהעביר אותה כמות שהיא לשכונות מסוימות בירושלים (טוב, בלי הדרקונים שהיא תופרת).

כהוכחה שלא ביצענו מסע לאחור בזמן (כאילו דא, הייתי מפרסמת מאמר בוושינגטון פוסט וזוכה בפוליצר על הישג כזה, לא רק פוסט בבלוג נידח) הנה עוד כמה תמונות.

 שימו לב למה שהגבירה הנכבדת מחזיקה ביד...  

המשחק החביב ביותר על פשוטי העם האנגלים באותה עת, מסתבר, היה ההברקה - "השלך את העכברוש למרחק הגדול ביותר". היום, תודה לאל, משתמשים בפרוות מלאכותיות במקום בדבר האמיתי, ובכל זאת הרעיון מעורר בחילה מסוימת (אבל גם צחוק פרוע).

מה שנותר לי לתהות אחרי היום הזה, שהיה הזוי אך מהנה בתכלית, הוא מה לעזאזל עושים כל האנשים האלה (וגם המלך, לפחות עד שקמילה תוריד את צ'ארלס ביגון שאולה) במשך כל השנה? יושבים, סורגים שריונות קשקשים ליד האח ומחכים ל-9 שבועות פסטיבל הרנסנס? עובדים בעבודות אחרות (ביום איש מחשבים אפור, בלילה מוציא להורג בפקודתו של הנרי ה-8)?

 

---

* שם, שם

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 11/9/2006 06:25, בקטגוריות רק באמריקה
10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-18/9/2006 18:54

18,471