החיים בטבע
חם. חם נורא. זה לא אומר שלא יורד גשם - נהפוכו. יש מין חוק כזה - ברגע שאני מגיעה לבריכה על טפי ועל שלל חפציהם, אביזריהם ומטלטליהם, מתחילים רעמים. ורעמים פה, משמעם שמיד לאחר מכן מגיע הברק, והשילוב של חשמל מהברק והמים של הבריכה לא ממש מוצלח, גם למי שלא לגמרי מבין פיזיקה. כמוני.
כך שעניין השכשוך בבריכה מוטל פה בספק תמידי. אבל חם. חם נורא.
ואין כח לחשוב, אין כח לכתוב, וגם אין כל כך על מה לכתוב.
הגמדים בחופש, אחד מתויק בקייטנה ומבסוט חלאס, השני מתוייק על אמא שלו עד שבוע הבא, ולא ממש מרוצה מזה, וגמדה אחת באופן כללי מרוצה מעצמה. וחם. נורא חם. מזל שלא יצאנו לקמפינג - דובים הורגים שם.
אבל דווקא הבוקר, כשעוד לא היתה תחושה של מרק בחוץ, הזדמנו לנו כמה רגעים של טבע בבית.
 
כבר כמה שבועות מקננת לנו אדומת חזה אמריקאית על אדן חלון חדר השינה.

כשהיא התחילה לבנות את הקן הסתקרנו, אבל זכרנו זוועות יונים מהארץ ושקלנו להעיף אותו משם. העמלנות שלה ניצחה את העצלנות שלנו, ועד שחשבנו מה לעשות ואיך, היא הטילה בה ביצה אחת, תכלכלה. ברגע שהיתה שם ביצה, הגורל נחרץ. יהודי לא מגרש רובין הרה, ולכן החליטה מועצת הבית לסגור את החלון עד יעבור זעם, כדי שקרציות ופשפשים לא יחדרו הביתה, אבל הקן נשאר כשהיה.

ובכל יום מארי - כך הילדים החליטו לקרוא לה ("כי זה שם יפה") - הטילה ביצה נוספת. חשבנו שיש לנו יורשת לביאליק, אבל בסופו של שבוע נספרו בקן 4 ביצים. מארי לא מבינה גדולה בפואטיקה.
 

מארי, שלא מאמינה בפואטיקה, מנפקת 4 ביצים תכלכלות
 

עקבנו אחריה בדבקות, חיכינו לראות מתי יעברו עשרת הימים שבהם היא אמורה לדגור עליהן. היא, מצידה, לא הפגינה שום אמונה בבני אדם ובכל פעם שהתקרבנו היא ברחה. גם כן אמא.

 

והיום, היום בבוקר, בקע הגוזל הראשון.

ואחריו השני. מוזר, בהתחשב בכך שהביצים הוטלו יום אחרי יום. אבל מה אני כבר מבינה ברובינים?  חוצמזה, הם נורא מכוערים, כמעט נטולי פלומה ונראים די אומללים וחסרי אונים. כשחושבים על זה - הם קצת דומים לילדים שלי, כשאלה נולדו. מינוס המקור. 

בינתיים, מארי התחילה להפגין כישורים אימהיים לתפארת, וגם כשאנחנו מתקרבים לחלון היא זזה רק קצת, מסתכלת במבט עצבני על מי שמפר את השלווה שלה וחוזרת לשמור על הגוזלים. עכשיו אנחנו מחזיקים אצבעות שהסטטיסטיקה תהיה לטובתם, כי רק 25% מהגוזלים ישרדו עד נובמבר הקר. עוד 15 ימים והם עפים לנו מהקן , מה קשה תהיה הפרידה. 

---

וכדי להשלים את הנשיונל ג'יאוגרפיק שנפל עלינו היום, זה מה שראינו בבוקר בגינה, מנסה לכרסם את שתילי האבטיח והמלון שנשתלו בעמל רב בידי הבעל והשכן: 
 

 

לרגע חשבתי שאנחנו בארץ הטלטאביז, אבל אחרי שהא-נבת (כמאמר המיניאטורה) ברחה, ולא יצא מהאדמה שום צינור מתכת מאיים, נרגעתי.

עכשיו אנחנו מחכים לבמבי שיפציע על הדשא (נצפו כמה בסביבתנו, בינתיים התכבדנו רק בקרציות שהם משאירים אחריהם ולא בשומדבר נחמד) כדי שנכריז על עצמנו כעל שמורה, ונתחיל למכור כרטיסים.

מישהו רוצה גחליליות בהקפה?שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/6/2007 22:48, בקטגוריות רק באמריקה
27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-1/7/2007 00:23

3 עזים קטנות
לפני שהגענו לפה כולם אמרו "ילדים קולטים את השפה נורא מהר, לא תהיה להם שום בעיה. בצ'יק צ'ק הם ידברו אנגלית". הסתכלנו על הדוברים בעין קצת עקומה, יען כי סקפטיים אנחנו, ומיד פצחתי בחיפושים אחר מורים לאנגלית. הפכתי את כל איזור השרון, ליקטתי המלצות משלל מורות שאני מכירה, הגענו עד ברליץ והתפלצנו לשמוע מה הם מציעים וכמה הם דורשים עבור אותה הצעה, ובסופו של דבר, בלית ברירה הסתפקנו בלומדת מחשב ובלקוות לטוב. תמיד נוח יותר לקוות לטוב מאשר לעשות משהו פרודוקטיבי בעניין. עם hello, my name is ו-goodbye הם יצליחו להסתדר. הם, לפחות, היו בטוחים שכך יהיה, ואנחנו - מצידנו - לא עודדנו אותם לחשוב אחרת.
 
האסימון נפל, בבום, בפסטיבל הסרטים. מדי שנה מתקיים פסטיבל סרטים קיצי על הדשא הקרוב למקום מגורינו. הלכנו לראות את מדגסקר, סרט שהילדים הכירו ואהבו. אחרי 5 דקות של סרט (אם לא פחות) נפלו פניו של השאטני. "אני לא מבין כלום", הוא ייבב. ניחמנו אותו שעוד מעט הוא יבין, ועוד ועוד משפטים שלא לגמרי האמנו בהם, אבל קיווינו. שבועיים אחר כך התחילה שנת הלימודים. כיתה א'. היום הראשון היה סיוט. הילד ברח בבכי היסטרי מתוך בית הספר, הוא רצה הביתה, אלינו, לחיבוק שלנו, וסרב להכנס לכיתה. בכוח ניתקה אותו אחת המורות שדיברה כמה מילים בודדות בעברית (אחר כך הסתבר שאנחנו חולקים גם שם משפחה משותף) ולקחה אותו לבית הספר. כשבאתי לקחת אותו בצהריים הוא היה בהיפר וונטילציה מהבכי.
ביום השני לא היה טוב יותר. הוא התחנן שלא ללכת לבית הספר. הוא בכה, ואני בלעתי את הדמעות. הוא בכה והסבים בארץ בכו איתו בטלפון. הוא בכה, ונדמה לי שגם אבא שלו. היה רע לתפארת. לאוטובוס הצהוב הייתי צריכה להעלות אותו בכח, לדחוף עם הרגל את הטוסיק ועם הידיים את הכתפיים, כי אחרת הוא היה בורח. זה נשמע נורא כמעט כמו שזה הרגיש.
פחדתי שהחוויה תשרוט אותו לנצח. מילד אוהב לימוד וידע הוא הפך לקיפוד קטן ומפוחד. הוא לא רצה לשמוע אנגלית ולא רצה ללמוד אנגלית. את האזניים הוא כיסה בכל פעם שציינו את שם האוטובוס עליו הוא עולה בדרך לבית הספר (כדי להוסיף חטא על פשע, כשהגענו הדירה שלנו עוד לא היתה מוכנה ולכן גרנו במלון מרוחק 10 מייל מהאיזור, נסענו כל יום לכיוון בית הספר וחזרה לחדרונים הקטנים של המלון. היה סיוט. לכולנו). פחדתי שיווצר לו דימוי של בכיין, שהילדים יצחקו עליו. שלעולם לא ימצא את מקומו בבית הספר. כולם המשיכו לומר לנו ש"עד חנוכה הוא ידבר אנגלית שוטפת". אנחנו המשכנו להניד ראש בחוסר אמונה מוחלט.
 
לאט לאט הוא יצא מההתקפדות שלו. זה דרש זמן, מורה מדהים וסבלני, וזה היה לגמרי לא קל. אבל בדצמבר, בין חנוכה לכריסמס, הרגשנו שינוי. פתאום שמענו מילים באנגלית בבית. עם הזמן הן תפסו יותר ויותר מקום בשיחות. פתאום הוא עושה reverse engineering למשפטים באנגלית ואומר לי "אמא, אני יכול ללכת על המחשב?". אחרי פחות מחמישה חודשים אפשר היה לומר שהילד דובר אנגלית שוטפת. אולי לא מושלמת, אבל בהחלט עשירה ובעלת רבדים שונים. והוא התחיל לתקן לי את המבטא. כשהיום הזה הגיע יכולתי לנשום לרווחה.
 
למה נזכרתי בזה עכשיו? לא רק בגלל חבצלת שאו טו טו עושה את הדרך הזו, כמו שאנחנו עשינו בשנה שעברה.
גם, ובעיקר, בגלל שסוף השנה הגיע. בשלב כלשהוא במהלך השנה הוא עבר ללמוד אנגלית עם הכיתה האורגנית שלו, ובילה בכיתת ה-ESOL (תמיכה למי שאינם דוברי אנגלית) רק חלק קטן מהיום. הוא התחיל לקרוא ספרים - לא רק ספרי מתחילים, אלא ספרי פרקים. את רובין הוד הוא קורא כבר פעם שמונ'תלפים ברצף.
והשבוע חגגה הכיתה שלהם את הצגת סוף השנה.
הוא היה הטרול (לא, לא זה מהקטע למטה. טרול אמיתי ומוצלח בהרבה...). הביא הביתה את התסריט והתלונן שהתפקיד שלו קטן מדי והוא כבר יודע אותו בעל פה, וממש אין לו על מה להתאמן. רפרף על הדף לשניה, זרק אותו הצידה, ונזכר בו מחדש רק כשהוא נדרש לבוא לבוש בגדים חומים לרגל הוד טרוליותו. והוא היה טרול מופלא, כזה שמפחיד עזים תמימות מכיתה א' העוברות על הגשר. עם ידיים שלובות בהבעת ניצחון, ומבט חצי מרושע-חצי צוחק בעיניים. הסתכלתי בו, התמוגגתי. ניסיתי להזכר במה שהדחקתי, באותם ימים ראשונים וקשים בבית הספר, ומיד גירשתי את הזכרונות האלה. שישארו להם אנקדוטה שנצחק עליה כשיהיה בן 18. עד אז אולי אתאושש ואוכל לצחוק עליהם.
 
היום הוא חזר הביתה עם ערימות של ניירת. מחר היום האחרון של בית הספר, והיום מנקים מגירות. עברתי על כל מה שכתב בשיעורי ה-ESOL. איך מילד שלומד לצייר אותיות באנגלית הפך במשך השנה לכזה שכותב סיפורים קצרים, עם איורים, הומור ואפילו סאבטקסט. השתאיתי.
 
לקח לו זמן, לקח גם לנו. אבל הוא בחר בהטמעות. והוא מצליח לעשות את זה באופן מופלא. אם לפני 7 חודשים מישהו היה אומר לי שכך יהיה הייתי צוחקת צחוק מר. אבל הוא הפתיע אותנו, הטרול הזה שלנו. בתפיסה, ביכולות שלו, בחוזק שלו - שהתערער כל כך בסתיו, ובאביב כבר שב בחזרה.
 
ומחר - מתחיל החופש הגדול. אמאל'ה. צוות הבידור נערך לכוננות ספיגה.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/6/2007 23:31, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-21/6/2007 15:56

ואתם רוקדים
כשהתחתנו, לפני עשור ומשהו, לא היו הרבה אלטרנטיבות. שניים-שלושה גני אירועים, הרבה אולמות שבהם לא דרכה ולא תדרוך כף רגלנו, שלושה-ארבעה צלמים ששמם הסתובב בין כל המתחתנים, ושבעת'לפים סלוני כלות מזעזעים. גם די-ג'יי-אים לא היו הרבה, והבחירה היתה בין "כפיים! כפיים! שמפניה לשולחן המצטיין!" לבין שני דיג'יי שנראו סבירים בעליל. בחרנו באחד. ככה, כי הוא נראה סימפטי.
ואז ניהלנו איתו את הויכוח ההזוי הבא -
לא תהיה פסדובלה בחתונה.
כן תהיה.
לא תהיה פסדובלה, וגם לא וואלסים ולא ריקודי שנות השישים.
כן יהיו, הקהל המבוגר דורש את זה.
לא יהיו. על גופותינו יהיו.
מה, לא תעשו קצת שמח לדודה ברוניה ולסבתא? אתם תראו איך אחרי שיר או שניים למבוגרים, הם לא ירדו מהרחבה גם באומצה-אומצה שלכם. עלי.
מה עלייך? זו החתונה שלנו, נראה לך שנרצה אצלנו בחתונה פסדובלות? את זה תשאיר לאולמי רסיטל. לא לנו.
(האמת היא שהיינו קצת יותר צעירים, נאיביים ונטולי אסרטיביות, כך שהשיחה היתה יותר מונולוג מדיאלוג).
 
בסוף הוא ניצח. ברור שהוא ניצח. ולא רק שהוא ניצח - הוא צדק.
כי הדודות-ברוניות לדורותיהן החלו לקפץ כעיזי הרים על הרחבה למשמע הפסדובלה, או מה שזה לא היה, ונשארו שם עד אמצע הלילה. אחד הקטעים ההזויים ביותר היו החברות של אמא שלי, שכונו על ידי עצמן "האלמנות העליזות" (כן, הן היו גם זה וגם זה) מקפצצות בעליזות למשמע "Fantasy" של אדמה, רוח ואש. בעצם, תראו לי חתונה מאותו עשור שלא היה בה לפחות שיר שלהם. אין חיה כזו.
 
השבוע הלכנו לעשות כבוד לאלמנות, ולשמוע את אדמה, רוח ואש בהופעה.
ההופעה נערכה במקום הכי שווה להופעות קיץ באזורנו - פארק, שהוא למעשה "פארק לאומי לאמנויות הבמה", ובעברית - אמפיתאטרון. אבל שווה. עם המון דשא ועצים מסביב, ואפילו איזה במבי מזדמן בדרך. דשא כזה פשוט קורא לפיקניק, והאנשים הטובים של אמריקה הבינו את זה, ודאגו לכך שבפארק הזה, בניגוד לכל האחרים, אפשר, מותר ואף רצוי להביא אלכוהול ואוכל. וכך עד תחילת ההופעה בולסים על שמיכות פיקניק (אנחנו הסתפקנו בתרמיל, אבל היו מי שדאגו לפיקניק כהלכתו, כולל כוסות יין קריסטליות וצלחות על מצע קש). ואז התחילה ההופעה.
על הבמה, שהיתה יכולה לשמש היטב את דורי בן זאב בפתיח "עוד להיט", כולל המרצפות מחליפות הצבעים, עולים 4 חטייארים. בני ששים לערך, עם אנרגיות של ילדי קולג' בני 18.  הקהל מורכב ברובו מאנשים בני דור האדמה-רוח-אשים. אנשים שראו את וודסטוק בעיניהם, ואפילו על הדשא של ההופעה היו מי שהניחו כד קטן עם קטורת. שיהיה נעים פה, בשאנטי.
 
והאדמה-רוח-אש-ים? הם טובים, הם מהוקצעים להפליא, הקולות עדיין אותם קולות, כולל הפלסט של פיליפ ביילי (כושי ענק ומפחיד לכאורה שיכול היה להשתמש בקול שלו לסדוק את הקריסטלים של המפקנקים), אבל איך היה אומר צדי צרפתי, החבר של דרורית? זה היה ליד. לא בדיוק. לא מסעיר. בעיקר נוסטלגי. אבל יופי של נוסטלגיה.

 

 

ובכל זאת, למרות הכל ובגלל הכל, לשירת ההמנון - ספטמבר - הקהל קם על רגליו, ולא ממש התיישב. בעיקר ה...(הממ, איך אומרים את זה בעדינות פוליטיקלי קורקטית?) כושיות.

מסתבר שכגודל התחת כך יכולת הריקוד. וכך ראינו דמויות ענקיות, קיבורות ידיים אימתניות ועכוזים שהיו יכולים להטביע ספינות (מדובר פה במאות פאונדים), מקפצצים במורד המדרגות לתחתית האמפיתאטרון בקצב ובסטייל שלא נותר אלא לקנא בו.
לקנא, וגם קצת לרקוד.
 

---

אבל זה כלום לעומת מה שמתוכנן פה בשבוע הבא - אחת מתחנות הרדיו המקומיות עורכת הגרלה, בה יזכו כמה ברי מזל בהופעה פרטית של פול מקרטני, לכמה עשרות אנשים, במקום לא ידוע בזמן לא ידוע.
נשבעת כאן ועכשיו שאם אנחנו זוכים, אני לוקחת איתי את השאטני, שעד עכשיו לא מצליח להבין איך זה שפול ורינגו עדיין לא מדברים, ולמה עניינים פעוטים כמו מוות מונעים מהביטלס להתאחד.
תחזיקו אצבעות.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 8/6/2007 21:11, בקטגוריות נעים, רק באמריקה
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רדרל ב-14/6/2007 23:14

18,471