מחשבות על הקרוסטריינר

באמת, אולי ניסע לאנאפוליס בסופ"ש? היא נחמדה, העיירה הזו. במיוחד כשהיא לא מוצפת בשלל סוכנים חשאיים שהעובדה שמצוין להם FBI על החולצה בצהוב זוהר לא ממש תורמת לחשאיות שלהם.

 

קיבינימט, חודשיים בלי חדר כושר ואני שוב מרגישה כמו ממותה על סף התקפת אסטמה.

 

בדיוק קיבלתי מייל שתצוגת האורות הכריסמסית השנתית מתחילה באנאפוליס. די יפה שם בכריסמס, כשלא שומעים את התזמורות של הסקוטים המטורפים צועדות ברחוב. אם אני שומעת עוד חמת חלילים אחד מצווח כמו חתול שחוט באוזן שלי, אני הופכת לגרינץ' ומבטלת את כריסמס. וגם את אנאפוליס.

 

עוד כמה דקות אני אמורה לרוץ בקצב הזה? רבאק, הלב שלי לא עומד בזה.

וואלה, הנה אולמרט בטלויזיה מולי. בדיוק בין רייצ'ל ריי לבין שידור חוזר (בפעם השלושמאותאלףושבע) של ER. מה שווה ER בלי קלוני? מצד שני, האלטרנטיבה של אולמרט לא טובה יותר.

 

אנאפוליס. אורות. כריסמס. ועידה. משום מה יש לי הרגשה שמישהו החליט לסמן עיגול גדול סביב הבית שלנו ולדאוג שכל ועידת שלום תתרחש כאן באיזור. קמפ דיוויד, ויי פלנטיישן, שפרד'ס טאון, אנאפוליס. מישהו בוושינגטון אוהב לעבוד קל"ב או שעבר על מפת טיולי השבת שלנו וסימן לנו נקודות מלבבות לביקור. אלה באמת מקומות מקסימים. שלווים. מאד Small town USA. הדבר הכי רחוק מהמזרח התיכון שאפשר לדמיין.

 

אז מה הוא אומר שם? יש לי אלביס קוסטלו באזניים, לא שומעת את אולמרט. רואה רק את הכותרות בין טפטופי הזיעה. מעניין אם גם מהמשקולות אוכל לראות אותו. בעצם, לא ממש מעניין.

 

לא זכרתי שאמורה להיות כאן ועידת שלום, עד שהשדרנים קיטרו ברדיו על הפקקים ועומסי התנועה ליד הבית הלבן, בעיקר בגלל שני מורים ישראלים שהפגינו שם. השדרנים לא ממש ידעו על מה ולמה הם הפגינו. גם אני לא לגמרי בטוחה. עוד שכר? תנאים אחרים? מערכת חינוך אחרת? לא ברור. העיקר שיצא להם מזה ביקור ב-DC. אם הם כבר פה, שיקפצו לאנאפוליס. יפה שם עכשיו.

 

מה זו העניבה הורודה הזו? למה אבו מאזן ובוש בעניבות תכלת תואמות ואולמרט לובש סלמון מעושן? הם החליטו על Dress code ולא סיפרו לו? ומה לובש האיראני?

קשה. קשה לעשות כפיפות בטן ולראות את הסלמון של אולמרט באותו זמן.

 

בוש מסכם, כולם לוחצים ידיים בחיוכים מבסוטים מעצמם, כאילו לפני דקה פיצחו את האטום. הם מתחבקים, השדרנית של CNN מחליקה שיער לאחור ועוברת ישר לאחד משחקני הפוטבול של הוושינגטון רדסקינס שנורה במהלך שוד ונפטר מפצעיו. הרבה יותר מעניין, הרבה יותר אטרקטיבי.

אם תשאלו את הוושינגטוני הממוצע, לא יהיה לו מושג שבאנאפוליס יש ועידת שלום כלשהיא, בין מי למי היא מתקיימת ולמה. כמה אזרחים טובים מאנאפוליס התכנסו אתמול באיזו כנסיה בעיר כדי לעודד את המשתתפים בועידה ולומר להם שלדעתם שלום זה דבר מצוין, ובהחלט צריך לקדם אותו. כמה חבל שההם שם, הנייטיבז במזרח התיכון, לא ממש חיים בשלום זה בזה. נורא, באמת נורא. לגמרי. כן, כן, שלום זה טוב. מלחמה לא.

אני לא בטוחה אם הם נאיביים או פאתטיים. מה להם, לאנאפוליס השלווה שעל הצ'ספיק, ולבלגן הטוטאלי של המזרח התיכון?

 

אני יוצאת מהג'ים, יותר נכון - משרכת את רגלי הרועדות החוצה. הבחור סיני שרץ לידי על הטרדמיל פותח לי את הדלת.

"?Good workout, wasn't it"

חררעעע...אההה... אני מהנהנת. לדבר אני לא יכולה.

"Did you get that guy in the pink tie on TV? What was he doing with president Bush?"

עכשיו איך מסבירים את המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון, שורשי ההתכנסות, חייו ופועלו (?) של אולמרט, כשכל מה שאני רוצה הוא לקרוס באיזו פינה, לגמוע בקבוק מים ולמות בשקט? למה הוא לא הסתכל על רייצ'ל ריי, למען השם?

 

אנאפוליס בכריסמס

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/11/2007 01:47, בקטגוריות חדשות, יש לנו ארץ נהדרת, רק באמריקה
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-2/12/2007 20:08

תרבות יום א' (או ב')
אתמול נחגג כאן Veteran's Day שנועד לכבד את שועלי הקרבות הותיקים של צבאות ארה"ב למיניהם. הדרך המקובלת ליצירת הדרת כבוד ותחושת הוקרה כאן היא לצאת בשלל סיילים מוטרפים. כך מציינים את יום הזכרון, יום העצמאות, ומסתבר שגם את יום הווטרנים. רק את תרנגולי ההודו מוקירים כאן יותר, והסייל שמתקיים מיד לאחר בליסת התרנגולים של חג ההודיה עולה על כל אחיו. יש למה לחכות.
 
הבעל, שמספר ימי החופשה שלו מצומצם ומצומק כאחד, זכה ליום חופש רשמי לכבוד הווטרנים. הילדים, לעומת זאת, הלכו גם הלכו לבית הספר. היש חופש מוצלח מזה? את המיניאטורה, לעומת זאת, קיבלנו למשמרת - שכן הגן שלה והעבודה של הבעל חד הם: כשלו יש חופש, גם לה. אבל ילד אחד משלושה זה בערך כמו ללכת עם-להרגיש בלי. קלי קלות.
 
במקום סיילים או שגרת לימודים מבורכת (אם כי עמוסה עד חנק) שמנו את פעמינו לגלרייה שטרם פקדנו - Corcoran Gallery - שמתמחה באמנות מודרנית, ובה מתקיימות בימים אלה שתי תערוכות צילום מעניינות: של אנסל אדאמס ואנני ליבוביץ.
על התערוכה של אנסל אדאמס אין לי הרבה מה לומר. כבוד, צלם חשוב, בלה בלה, הרבה טכניקה, צילומי טבע משעממים עד מוות (סליחה, שצ"ה). לקח לנו רבע שעה להבין את הרעיון ולהמשיך הלאה.
התערוכה של אנני ליבוביץ, לעומת זאת, מרתקת. היא קצת אקלקטית (אולי אקלקטית מדי), וכולל תמונות אישיות ומשפחתיות, בצד תמונות עיתונות שצילמה מהמלחמה ביוגוסלביה או הטבח ברואנדה, תמונות סלבס (לרולינג סטונס ולוואניטי פייר) ובעיקר את תיעוד חייה לצד סוזן סונטאג.
לא ידעתי שהן היו זוג, ורק תוך הליכה בתערוכה, שמקיפה את הפעמיים בהן חלתה סונטאג בסרטן, את ההחלמה מהראשון וההכנעות לשני, עד לצילומים שלה מיד לאחר מותה, למדתי על חייהן המשותפים. התמונות שהיא צילמה כשהסרטן חזר הן אכזריות, חסרות רחמים, בוטות ונוגעות ללב. רואים בהן את סונטאג הקירחת, הקמוטה, לאחר ניתוח בטן - כולל התפרים והגילוח - בכל עליבותה. ובכל זאת, ולמרות האכזריות שבהן, האהבה שעולה מהן מאד ברורה.
כמו התמונות של סונטאג, דווקא התמונות האישיות שלה ושל המשפחה שלה (היא צילמה המון את הוריה, והסדרה שצולמה בסמוך למותו של אביה - בימים לפני המוות ואחריו - היא היפה והעדינה ביותר בתערוכה) היו מעניינות יותר. רואים שם משפחה אוהבת, גדולה, כמה דורות של ילדים, נכדים, הורים, והתמונות מצליחות להעביר רגעים רגילים לגמרי של החיים - ארוחת בוקר, ביקור בים, רביצה על הספה, וליצור סיפור מורכב יותר. אולי לא שלם - הרי המצלמה לא נוכחת בכל רגע, וההשלמות שלנו את הקטעים החסרים הן רק המצאה, אבל השלמת התמונות לכדי קו זמן וסיפור מורכב יותר, הופכת אותן למעניינות הרבה יותר מאשר תמונה תלושה בזמן.
יש בחירות מעניינות בתערוכה - להציג את בראד פיט הצעיר שכוב על מיטה מכוסה עור נמר במלון בלאס ווגאס בצמוד לתמונות איומות מהטבח ברואנדה. משהו בהשוואה ביניהן מציגה את פיט בריקנותו, ודווקא אליה נמשכים חלק גדול מהמבקרים בגלריה. אפשר כמעט לחוש את הבוז שהיא מרגישה כלפי חלק מהסלבריטיז (לרבות נשיא המדינה המכובד, ג'ורג' דבליו, שצולם כשהוא מעוטר במבט זחוח במיוחד ובאבזם חגורה בצורת סמל הנשיאות - הנשר האמריקאי). הדיסוננס בינם לבין התמונות האישיות והעיתונאיות, והמוטיב המשותף לכל התמונות בתערוכה - סוג של אנושיות - מעוררים מחשבה.
 
אחרי הפסקה לשלאף שטונדה, כמקובל בעמים תרבותיים, הלכתי לשמוע את מאיר שלו מדבר על "יונה ונער".
היה מרתק - הוא מספר סיפורים בחסד. משעשע, מצחיק, מושך אליו את הקהל.
ובכל זאת, הדבר הראשון אליו שמתי לב היה הקושי שלו עם השפה. הוא לא דובר אנגלית, וההרצאה ניתנה באנגלית, למרות שחלק גדול מהקהל היה דובר עברית. הוא נאבק בשפה. ניסה למצוא את המילים ואת הדרכים להביע את עצמו. ולפעמים פשוט ויתר.
דווקא הוא, שמלהטט בעברית, ברבדים השונים שלה ובמשמעויות הרבות שיש בה (מסתבר ש"יונה ונער" הוא שיבוש מכוון של מילים משירו של ביאליק "מאחורי הגדר" - בסופו עומדים מאחורי הגדר "יונה עם נער", ואת הרמיזות התנכיות לעניין היונה כסמל לעם ישראל השב למולדתו הוא דוחה בתקיפות), התקשה לבטא את עצמו באנגלית. הוא התנצל מראש על הקושי שלו בשימוש בשפה, ובכל זאת - זה היה מפתיע. ולא פחות מכך - נוגע ללב. ומובן, כי כולנו נתקלים בזה כאן.
גם מי שסבור (ובצדק, לפעמים) שהאנגלית שלו משובחת, לא יכול להשתמש בה ככלי מושלם, כשפת אם - שיש לה מילים לחול, מילים של שבת, סלנג שמתאים למצבים מסוימים, דקויות, אינטונציות, רמות שיחה שונות למול בני שיח שונים.
זה מתסכל. זה קשה. זה יוצר לפעמים רתיעה משיחה, מדיבור, מקשירת קשרים. זה קושי שמעמיד אותך אוטומטית בעמדת נחיתות מול הדובר שמולך. 
מאיר שלו זכה לקהל אוהד מאד. כשחיפש תרגום למילה בעברית מיד נמצאו לו עוזרים מתלהבים. אבל בחיי היום יום זה לא כך.
כשעומדים מול כיתה, מרצים ופתאום משתרבבת מילה בעברית - או גרוע מכך, נעלמות כל המילים באנגלית - זה מביך, מתסכל ומייאש לפרקים. ולא כולנו מצוידים ביכולת וורבלית נוסח מאיר שלו.

אבל ערב של יום שכלל תערוכה, הרצאה ושתי סנגריות על בטן ריקה, יכול להשכיח גם את זה. ממילא אחרי הסנגריות יכולת הדיבור הופכת שולית ובלתי מועילה בעליל, וגם האינטלקט לא מה שהיה פעם.
 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/11/2007 17:46, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-28/11/2007 20:39

ראש השנה (2)
כולם כותבים פוסטים של ראש השנה, שולחים אימיילים של ברכות, ומתישים את כרטיסי החיוג. ואני תוהה - ישיבה בשיעור באוניברסיטה וקריאת מילות שירי ראש השנה בשירונט, נחשבת דרך ראויה לחגוג? התחלתי לכתוב פוסט ראש השנה, ואז גיליתי שאת הכל כבר אמרתי לפני שנה. הו, כמה לא מקורי מצידי.

---

אז הפעם על הדרמות שמאחורי האוכל - כבר מזמן סגרנו שאת ראש השנה עושים ביחד, ארבע משפחות של חברים, שכנים. גם החדשים שרק לפני חודש הגיעו.

מה שלא סגרנו היו פרטיו המדויקים של התפריט. לשם כך נקבעה מועצת מלחמה דחופה ליום א' בערב. שכן תבשילים שיוכנו בערב בחג חזקה שהמצרכים עבורם ירכשו כמה ימים קודם. הרי אפילו בשביל מלפפונים נורמליים צריך לנסוע כאן 10 ק"מ.

מועצת המלחמה כללה את האיטלקיה, הכורדית, הפולניה (אני! אני פולניה גאה!), בעלה של הפולניה, השאנטית ואחיה של השאנטית שבא לבקר מהארץ.

ואז התחילו הקרבות - אצל האיטלקיה אוכלים בראש השנה פסטה בראגו ואגרסטו. הכורדית נחרדה - "פסטה בראש השנה?! השתגעתם??". זה לא מספיק חגיגי! מבחינתה, שאנחנו נאכל את הפסטה והיא תביא לה בשר מהבית.

בעלה של הפולניה שמע את המילה "בשר" וניצת - מתוך כוונה מלאה ללבות את המדורה הוא הציע לעשות מנגל. מבחינתו, כל יום הוא סיבה למנגל, ובחג הנפנוף כפול ומכופל. הפולניה נחרדה - "מנגל בראש השנה?! כשלכולם יש ריח של שמפו ובגדים חגיגיים, אתה תשב לשולחן עם המכנסים הקרועים שאיתם אתה ממנגל?!". התמרון ההרפתקני נגמר ב"על גופתי" החלטי ממני ובזניחתו של המנגל לאנחות. הוא ממשיך להאנח עד עכשיו. בינתיים, המשיך קרב הבלימה הכורדי-איטלקי: "אז מה, נאכל אוכל של חתונות? עוף מכובס ותפוחי אדמה צהובים זוהרים כמו בצבא?" שיוועה השמיימה האיטלקיה, והכורדית סיננה: "כן! וגם סלט תירס עם גמבה".

היה ברור שנדרשת התערבות של האו"ם, והשאנטית לקחה על עצמה בהכנעה את התפקיד - "בטטות! אני אכין בטטות!". המילה בטטות השכיחה לרגע את המהומה. כולן הסתכלו זו על זו והמהמו בערגה "הו, לביבות הבטטה של אורנה ואלה. הו!". אחרי רגע התעשתו - "זה בכלל קשור לחנוכה. לא לעניין. לא, לא תהיה פסטה בחג!" חזרה הכורדית לנושא השיחה העיקרי. "אבל ראגו! זה חגיגי! ולפעמים אוכלים עם זה רוסטביף", מלמלה בייאוש האיטלקיה.

הפסקת האש הזמנית, בחסות השאנטית, הגיעה לכלל שלום עולמי ברגע שהוזכר הרוסטביף. כל ישראל אחים, וכולם אוהבים רוסטביף. הכורדית קיבלה את שלה בכך שמונתה למנהלת תחום הברכות וענייני החג, האיטלקיה קיבלה את הקינוח, השאנטית על הבטטות (מזל שאחיה פה, אחרת איך היא היתה סוחבת איתה 8 קילו של בטטות מהחנות של הקוריאנים?).

ובראש השנה, בראש השנה, נחתה במטבח מפלצת קטנה. הינוקא, פילֶה בן 6 ומשהו פאונדים, שכל הבוקר עסקתי בחישובי צליה ואפיה שלו (18 דקות לחצי קילו, ועוד 18 דקות ספייר, מביא אותנו לשעתיים וחצי בתנור, מה שאומר שצריך להתחיל לטפל בו כבר בארבע וחצי), ובסופו של ערב יהפוך לרוסטביף האלמותי שישמור על שלמות העם והמולדת.  

ואם זה לא יהיה טעים, מקסימום נאכל פסטה ונשמע שירי חג מקרוסלה...   

 

שנה טובה.

 

---

עדכון פוסט חג:

האיטלקיה השפיטה אותנו בסידור השולחן, הכורדית ואני שיתפנו פעולה (תחת מחאה!) בשפצור המפיות, הסכו"ם, הצלחות ששנוררו משני בתים שונים והפראנזים על הכוסות, ובסופו של דבר זה נראה מאמם בתכלית.

 

 

 

אוכל? היה כמובן הרבה יותר מדי. הרוסטביף היה מעולה (מחמאות לבעל), העוף הממולא (היו שניים! שלא יחסר חלילה) היה מופתי, הירקות היו משובחים ולפחמימות אף אחד לא הגיע.

 

הכורדית ניצחה במירוץ לברכות וכך מילאנו אחר כל מצוות החג, גם אלה שאנחנו לא מכירים באופן אישי; הילדים היו חגיגיים, החולצות נותרו לבנות לפחות לחמש דקות ובאופן כללי אפשר לסכם את האירוע כמוצלח להפליא, שלא לומר בין עדתי, בין תחומי ובין קיבתי להפליא.

 

על שאר אירועי החג - בפוסט הבא, הלוואי אמן.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/9/2007 22:11, בקטגוריות רק באמריקה
65 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-19/9/2007 14:24

18,471