האיש על הירח
לפני שנות דור, אהבתי לעשות משמרות לילה בצבא. השקט, והעדרם של "שמוטי כתפיים" כמו שקראנו אז למפקדים שלנו, עשה את החיים הרבה יותר נעימים. גם הידיעה שכל היום שלמחרת פנוי ללחם ושעשועים (ובעיקר שינה) היתה משמחת. היו שבועות שבהם לא ראיתי את הבסיס בשעות היום, אלה היו חלק מהשבועות השמחים ביותר של השירות הצבאי שלי. ועם כל השמחה, השעה הקשה ביותר היתה זו שבין ארבע לחמש בבוקר. העיניים כבר היו מותשות, כל האוכל שהבאנו מהבית (סלט עם נבטים. בי נשבעתי!), נגמר, המטלות המשיכו להערם, תמיד היה קר, גם באמצע הקיץ, והגוף התנגד בכל כוחו לעירות הזו. הנחמה היתה המוזיקה ששמענו אז ברדיו. ש'-חברתי-כאחות-לי אהבה פיקסיז. אני שנאתי אותם. התפשרנו על REM. לילה אחרי לילה אחרי לילה היינו שומעות את Green ואת Automatic for the people, מהמהמות את המילים, בטוחות באמונה של בנות 19 ש-everybody hurts נכתב עלינו. רחוק יותר בקריירת האינדי של REM לא הגענו מעולם. כשהם הגיעו לאצטדיון רמת גן, שנה או שנתיים אחר כך, בימים שאחרי ההצלחה המטורפת של Automatic for the people, היה לשתינו ברור שאנחנו מתייצבות בדום מתוח באצטדיון ומחכות למוצא קולו של מייקל סטייפ. את החבר דאז (הבעל דהיום) שלחתי לעשות מילואים בדרום, שלא יפריע. ש' ואני, מצוידות בקולות של צמד קרפדות, עמדנו היכון לחווית ההופעות של חיינו. רוב ההופעות הזרות שהגיעו אז לארץ היו להקות שוליים שפקדו את קולנוע דן, וההבטחות לבמה שלא נראתה כמותה, תאורה שלא נראתה כמותה והופעה שלא נראתה כמותה היו מסחררות. וכגודל הציפיה, כך גודל האכזבה. למייקל סטייפ היה כנראה PMS באותו יום, החברים שלו סתם היו עייפים, ורק זמן מה לאחר מכן הסתבר שהם בעצם היו על סף פירוק באותה תקופה. הם הגיעו להופעה, כמי שבאו לדפוק כרטיס במשרדם בבית ההסתדרות ואין להם כח אפילו לערבב את הסוכרזית בתה. היה משעמם, היה מאכזב. הקסם שבשעות הלילה המוקפות במוסיקה שלהם פג.   כשגילינו שהם מופיעים השנה סמוך אלינו, תהיתי אם יהיה נכון לנסות אותם שוב. נכון שמאז ההופעה ההיא הם הוציאו עוד אי אלו דיסקים, רובם משובחים (והאחרון שבהם, אותו אני מכירה חלקית בלבד, פשוט מצוין), נכון שעבר זמן ואין די רמת גן כדין קולומביה (ברור שלא. קולומביה היא חור), אבל טעם האכזבה ההיא עוד נותר בפה. ובכל זאת.   אתמול ראינו אותם. עם קצת יותר כרס (פיטר ומיקה), קצת פחות שיער, אם זה בכלל אפשרי (סטייפ) והרבה יותר קמטים (כולנו), אבל עם אנרגיות שמעולם לא נצפו ברמת גן. ההופעה היתה מדהימה. בתחילתה מייקל סטייפ הבהיר היטב את חלוקת התפקידים: "אתם עומדים פה, אנחנו עומדים על הבמה. אנחנו שרים לכם המון שירים בשעה ושלושת רבעי הבאות, ואתם קופצים למעלה ולמטה. מובן?". הובן. אז קפצנו. למרות שהיה חם (סטייפ גילה את הטריק של סבתא שלו להקלה על החום - שימו קוביית קרח על מוקד הדופק בשורש כף היד לשלושים שניות. או שיהיה לכם קר או שסבתא שלו שקרנית), קפצנו. ושרנו. והקשבנו.  

(האיכות לא משהו, אבל מדהים אותי שאנשים כבר הספיקו להעלות את סרטוני ההופעה).  

כי היה למה להקשיב - זו לא היתה רק הופעת רוק משובחת (עם בימוי ותזמור של וידאו שהתקיף את החושים מכל הכיוונים והיה לא פחות ממפעים), אלא גם מניפסט פוליטי עצבני. הם עצבנים, ה-REMים.

על בוש.

על קתרינה.

על איך שנראית הארץ שלהם בשנים האחרונות.

על עוולות שקשורות לזכויות אדם (הם צירפו את אמנסטי ו"גרין אמריקה" למסע ההופעות שלהם).

על כל מה שעושים או יעשו הרפובליקנים.

כמה דקות לפני שהוציא את סיכת "אובאמה" והרכיב אותה ברוב טקס על דש בגדו, סיכם סטייפ - "אני לא טוב במתמטיקה. אבא שלי מתמטיקאי. החבר שלי מתמטיקאי. אמא שלי ואני לא יכולים לחבר 8+8 כדי לקבל 16, אבל חישבתי ומצאתי שבמשך יותר ממחצית חיי - וזה זמן רב - משלו עלי אנשים שלא רק שאני לא מעריך, אני בז להם", לתשואות הקהל, והמשיך להקדיש את השיר Mr. Richards לידידינו הלוחמני דיק צ'ייני.

 

את ההופעה הם סיימו אחרי בערך שעה ושלושת רבעי, כמו שהבטיחו, בביצוע מבריק של Man on the moon, שהשאיר טעם של עוד והשכיח את החוויה הרמת-גנית.

 

---

כשחזרנו הביתה, משולהבים ומותשים, שאל אותנו הבייביסיטר איך היתה ההופעה. דברנו בשבחי REM, בשבחי ההופעה, ובשבחי הפוליטיות שלה. התגובה שלו היתה חדה - "אם אני הייתי בהופעה שבה הזמר מתחיל לדבר על פוליטיקה, הייתי קם ויוצא. יש הבדל בין אמנות לבין פוליטיקה ולא צריך לערבב בין השתיים". ואתם? מה אתם חושבים? פוליטיקה ומוזיקה הולכים ביחד? בהופעות או אולי רק בדיסקים? ואומנות בכלל? איפה הגבול בין הפוליטי להנאה הצרופה מאמנות?  

השיר הכי יפה שהם שרו אתמול. לא פוליטי ולא לוחמני. פשוט עצוב ונוגע ללב.

 

** הקורא הנאמן י' שלח את הלינק הזה לביצוע המדהים של ספרינגסטין ו-REM ל-Man on the moon בקונצרט שנקרא "Vote for Change". אם תקראו את מה שכתוב בצד הוידאו תקבלו את התשובה לשאלה שנשאלה בשורות האחרונות.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/6/2008 18:23, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, נעים, רק באמריקה
99 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-5/7/2008 08:32

טוטו, בחיים לא היינו בקנזס!
העניין הוא שעכשיו קיץ. בקיץ אמור להיות חם, לח, הביל, חם, ובעיקר נטול גשם. אלא שכאן הטבע דואג ל-4 עונות comme il faut, כאלה שבאביב הכל פורח, בקיץ הירק משתולל, בסתיו העלים מזהיבים ונושרים ובחורף קר שחבל-על-הזמן ואפור. מאד נוח לסדר את עונות השנה על הלוח, לדעת מה מתחיל מתי, לצפות שב-1 באפריל הניצנים יבצבצו, באפריל יהיו גשמים ובמאי הפרחים יפרחו. שכן אחרת, איך ילמדו ילדי הגן את האמרה הידועה - April showers bring May flowers?
 
אלא שבא הטבע והתחכם לו.
אתם חושבים שיוני יהיה נעים? נא באוזן. ניקח קצת לחות מפה, כמה שקעים ברומטריים משם ונסדר לכם משהו, ככה, מיוחד. רק בשבילכם. לנו זה עולה יותר. בואו, תשארו, יהיה קוסם. אז קוסם לא היה. אבל התרעת טורנדו דווקא כן.
וכך, ביושבי בחדרי הקט שבפקולטה, בין זוועת הקורס בסטטיסטיקה לבין דברים אחרים שנערמים במהירות בחשבון האימייל שלי, מצפצף לו האייקון החביב של ערוץ מזג האויר (כן, התמכרתי. אני לא יכולה בלי לבדוק שלוש ביום מה הטמפרטורה בחוץ (שכן אני תקועה לי באויר המזגנים הצלול), מתי יהיה גשם ואיך תראה מפת הדופלר המקומית בעוד שעתיים. יש מי שקוראים מודעות אבל (אני!) יש מי שקוראים מכרזים בעיתון (אני!) ויש מי ששוקעים ב-Weather Channel (נחשו מי!)).
והאייקון החמוד של הטמפרטורות מאדים וזועק - תסתכלי! יש כאן חדשות חשובות! נו, טוב, אני נאנחת. הם שוב מודיעים על שטפונות אפשריים במקומות בלתי אפשריים.
אבל לא.

התמונה נלקחה מה-Capital Weather Gang

הפעם זה מרתק מתמיד - 

A Tornado Watch is posted for the region through 8pm tonight. A line of thunderstorms is currently extending to the west over West Virginia and is moving rapidly east around 50 mph. We are anticipating this line of storms to reach the DC area between 3pm and 4pm this afternoon. There have already been tornado warnings and severe thunderstorm warnings on this line, so be prepared for severe weather and be prepared to take shelter if need be.
 

מקלט. נו, באמת. מקלט שמור אצלנו לאירועים מיוחדים, קסאמים ומלחמות שמתחילות בחגים. בשביל טורנדו החדר שלי מספיק טוב.

רגע אחר כך, בתיאום מושלם, מתחילה האזעקה לצפור, משל היינו שדרות ביום ביקור של ראש הממשלה. ואני תוהה אם מקלט הוא לא באמת אופציה ראויה יותר. זה בטח ניסוי של מערכת האזעקה, אני מבטלת במחי יד וממשיכה לקרוא מאמרים בשקיקה.

אבל  אז גם האימייל שלי מתעצבן על חוסר תשומת הלב, ומקפיץ את ההודעה הבאה, מטעם הנהלת האוניברסיטה -

   Severe weather including high winds within the next 5 to 7 minutes. Take cover indoors NOW!.

בפנים. עכשיו.ע-כ-שיו!. אה, מצוין. אני בפנים. ומהקומה הרביעית רואים מצוין את העננים שמתקרבים. אני מחככת כפיים ומחכה לסערה שתתחיל - ישחקו העננים לפנינו, ואם אפשר, שיזרקו כמה ברקים שיאירו את היום.

בתוך 5 דקות האזהרה מתממשת. השמים מוחשכים כאילו היה זה לילה, הברקים מבריקים - במאוזן ולא במאונך כמו שלימדו אותנו לצייר כל ילדותנו - והרוח מתחילה לנשוב. אוקיי, "לנשוב" הוא סוג של אנדרסטייטמנט. היא מתחילה להעיף. כל דבר שנמצא בסביבתה עף. עצים גדולים ורחבי צמרת נראים כאילו בעוד שניה יהפכו לקיסמים. גלי הגשם שיורדים לא מספיקים להגיע לאדמה - הם עפים מהגגות משל היו גלי ים. גם המכוניות נראות, אפעס, לא בדיוק יציבות.

זה נראה פחות מפחיד ממה שזה היה באמת 

אני עומדת מול החלון ומנסה להנציח את המחזה בצילום, כשלחדר מתפרץ דון.

כמה מילים על דון - דון הוא סגן הדיקאן לענייני מחקר, אדם חשוב ומלא בעצמו באופן כללי, וכלפי דוקטורנטים באופן מיוחד. הוא גם אדם חביב מאד, אין לטעות, אבל כזה הממולא כולו באיפוק והדרת כבוד עצמית מהז'אנר הירון לונדוני. ובכן, דון הנ"ל מתפרץ לחדר סתור שיער, כשמשקפיו נוטים על קצה אפו וכולו זעקה - "תזוזי מהחלון, ותצאי מהחדר! תסגרי את הדלת ותכנסי למבואה הפנימית!!"

אוקיי. טוב.
אם הוא אומר, קטונתי.
שלא לדבר על כך שהוא מקור ה-funding הגדול במחלקה. כשדון אומר, כולם עושים.
אני יוצאת, מנסה לשמור על חריר קטן להצצה דרך הדלת, והוא טורק אותה בזעם.
"את לא יודעת מה עושים כשיש התרעת טורנדו?!?!?!?!"
אמממ. למעשה, לא.

אף אחד מעולם לא טרח לומר לי, לנו. אנחנו רגילים לחמסין, שטפונות בואדיות, בצורת. טורנדו זה משהו שקורה בקנזס, לא כאן.
אז זהו, שלא.
קנזס זה כאן, ועוד שניה מגיעה המכשפה. 
 

בצד שמאל למעלה - המכשפה (מרחק חצי שעת נסיעה על מטאטא מאיתנו)

בהעדר נעליים אדומות וכלבלב מסמורטט, נאלצתי לעשות את מה שהרשל'ה היה עושה כשלא נתנו לו ארוחת ערב. כלומר כלום.

להתבונן בפלא, לשמוע את הרעמים מתקרבים באופן מאיים (בחושך המפתיע זה מאיים עוד יותר), ולקוות שלא יפול עלי איזה עץ מעופף בדרך הביתה. בסופו של יום, שבנו לבסיסינו בשלום.
לעצים בסביבה קצת פחות שלום, וחלקם הגדול מצא את עצמו נכנס דרך גג של בית, באמצע כביש או סתם כך נטול שורשים. וכך הדרך הביתה התפתלה בין שורשים חשופים לבין מכוניות משטרה שכיוונו את התנועה, כשממול הגיח הגל הבא של הסופה.

 

גם זה של חבורת מזג האויר. תנו להם בכפיים!

---

זה נכתב ביום רביעי.

בינתיים, הספקנו לחוות ביטול לימודים בבתי הספר, מאחר וחלקם הגדול הושבת מחמת הפסקת חשמל מתמשכת (ובכנות - פשוט נשארו למערכת החינוך כמה "snow days", בהם נסגרים בתי הספר מפאת המזג, בהם לא השתמשו השנה. אז מה זה משנה בעצם מה הוא סוג המזג שסוגר מוסדות? העיקר שאפשר להספיק עוד יום חופש לפני שהשנה נגמרת, בעוד ארבעה ימים). היתה גם  הפסקת חשמל משלנו, בשיא החום, כשהגלידה מטפטפת במקפיא, והילדים מטפטפים לי את שאריות הסבלנות, שכן אפילו הבריכה נסגרה לרגל הבלגן. רמזורים שלא עובדים, פקקים משתרכים ומתמשכים בדרך מכל מקום לשום מקום.
היום גם 300,000 איש בלי חשמל באיזור, ותכנוני תיקונים ל"יום-יומיים הקרובים". ועצים שקרסו, רמזורים שהתמוטטו, גגות שעפו לחפש בית אחר.
בסופו של דבר, אנחנו הסתפקנו בחצי יום נטול חשמל. זה הספיק כדי להוציא את כולנו מדעתנו, אבל לא הספיק כדי שנברח מכאן למקום קריר יותר. קנזס, נניח.

ועכשיו, כשהכל חזר לשגרה, שוב התחיל האייקון הקטן של ה-Weather Channel לצרוח.
מה אתה רוצה עכשיו, עריץ שכמותך? את מיטב עצבי מרטת ביומיים האחרונים. מה עכשיו?
גל חום אימתני שמתנחשל לעברנו מחר. אה, זה הכל? בקטנה.  
נו באמת, צוחקת לה הישראלית בפרצופו של גל החום. חמסינים אנחנו מכירים. זה באמת זניח, אפילו דני רופ לא טורח לדווח על חמסין. מקסימום נרבוץ כהיפופוטמים בבריכה מחר - אחרי הטורנדו הכל קטן עלינו.

רק דיר באלק אם הגלידה של Ciao Bella נמסה. אז אני באמת לא אחראית למעשי, שומעים שם למעלה?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 6/6/2008 22:40, בקטגוריות חדשות, רק באמריקה
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-14/6/2008 21:27

אין מקום אחר

---

לרגל חגיגות ששים שנות ישראליאנה, ארגנה הקהילה היהודית בתפוצת ק"ק וושינגטון חגיגה רבתי, שלכבודה נשלפו מהנפטלין מבחר מתוצרי התרבות הישראלים/יהודים שיכולים לעשות כבוד למגזר, הולאם ה-Mall (ולא, כמו שהבהרנו הבהר היטב לגיסתי, זה לא קניון. זה הדשא הענק שבין הוושינגטון מונומנט לבין הקפיטול). הנה, תקענו יתד, הקמנו מאחז, חומה ומגדל. גורו לכם - מעכשיו, ארץ ישראל זה כאן, ואין לנו כוונה להחזיר אף שעל. 

 

בין חיפה, ירושלים והשירותים, הוצבו שלל ביתנים שתפקידם להציג באור נגוהות את ארץ ישרואל.

רכבות רכבות של יהודים (כן, זו בהחלט אסוציאציה בעייתית) וחובבי ישראל נהרו ממרחק למול, ומילאו בשלל חולצות יידישקייט, שכולן אומרות ה"תראו אותנו, אנחנו יהודים כה מאגניבים שחבל"ז". או שאנחנו חושבים שישראלים זה אדם סנדלר ב-Zohan (מאיפה לעזאזל הם הביאו את השם הזה? רצו זוהר והנון נדחפה כי הסוכן שלה שכב עם מישהי בהפקה?), ואנחנו כה משעשעים ביהדות המתפרצת שלנו ובחולצת ה-America Don't Worry, Israel is Behind You!

 

 

 

(אין, אין על יידים בשיניים שבורות ואף מרוסק!)

בין היתר הסתובבו שם פליטי "הלל" האוניברסיטאים (חביבי נפשה של מיק), ונשאו בגאווה חולצות "הערווערד" או "סירקיוז" בעברית פרושה על כל חזם. שוין. 

נכון שהיה שם גמל (אלוהים עדי, איפה מוצאים גמל ב-DC? בגן החיות? והאם שכנעו את ההנהלה לשחרר אותו לרגל אירוע משפחתי?), ובוטקה של אלעל בה חילקו דגלים, מפות ושארי אביזרים טקטיים אבל לא הנחות במחירי הטיסות, חול משפת הים בתל אביב (ככה נשבעו), בסטה למכירת פלאפל וביסלי גריל (!), חב"דניקים ששכנעו עוברים ושבים מבועתים להניח תפילין כמיצווֶה (טוב, נו. הם בכל מקום), וגם תומכי מקיין ואובאמה **. אבל הסיבה העיקרית לבואנו, ולבואם של עוד כמה אלפים, היתה התכנית האומנותית שהובטחה. בין היתר חוללה שם גם להקת ריקודי העם המקומית - כן, יש חיה כזו. והיא מצחיקה בערך כמו ארמדילו. אבל אנחנו התכנסנו כאן לכבוד משינה, שסגרו סיבוב הופעות בקהילות הישראליות בארה"ב, במיקום הכי שווה בעיר.

עכשיו כמה מילים על הופעות של אמנים ישראלים בארה"ב. בד"כ הווינטים לדורותיהם מתפעמים "עידן רייכל בלוס אנג'לס!", "ריטה בניו יורק", "רני בפאריז" (טוב, לא באמת קשור). העניין הוא שרוב ההופעות האלה נערכות בפני קהל יורדים כרסתן, באולמות קטנים ודחוקים, ושאין אמריקאים, למעט ידידינו מ"הלל", ששמעו עליהן או טרחו לקנות עבורן כרטיסים. בדיוק כמו שחופני הקטן (או הגדול. יש הבדל?) היה מבקר את ק"ק ברוקלין בעשורים 70-80-90 של המאה הקודמת, כך המשינה-רייכלים לדורותיהם באים לדור הצעיר.

אפס, הדור הצעיר לא מאד מתעניין בהם*.

זה בעיקר הדור המתבגר, בואכה גיל העמידה (כן, עומדים היינו בשערייך גיל העמידה) שעומד וצורח באמצע המול "גילה גילה בוצ'ה בודי".

 

וגם המשינאים, אפעס, כבר לא מה שהיו פעם. איגי דיין עדיין מגלח את השיער בצורות תמוהות, אלא שעכשיו יש לו פחות מה לגלח, כי הקרחת הטבעית אוכלת כל חלקה טובה. יובל בנאי הולך ומאפיר, הולך ונראה מרוט, ובאופן כללי הם נראים כמו מי שהיו מאד רוצים לשבת עכשיו בסלון 2+3 מתוצרת שמרת הזורע, לפצח גרעינים, לקטר על הממשלה ולדסקס ענייני מס הכנסה. אלא שהם נקלעו, בטובתם או שלא בטובתם, לבמת הבידור המקומית, ונאלצו להופיע. זה לא היה זה. לא תפס. היה נחמד, הזכיר במעומעם נשכחות, ובעיקר המחיש את הזמן שעבר בין הופעת הפירוק-האחרונה-בהחלט-שאחרי-ההופעה-האחרונה-ההיא-בערד, לבין מצבנו דהיום.

 

אבל זה היה כאין וכאפס לעומת המחזה הביזארי הבא שנגלה לעינינו, כשעלה מנדי פטינקין לבמה. במקום איניגו מונטוייה חדור רוח קרב, שיבוא להראות לנו איך יידישע פיראטן יודעים לעשות סדר, וללמד את הזוהאן כמה פרקים ב-Krav Maga, קיבלנו רק את היידישע. כזו ערימת קרעכץ, אויי אויי אויי ויבבם יבבם לא נשמעה ברחבי וושינגטון מאז שמוניקה וביל עשו את שעשו, כמה מאות מטרים מהמקום בו עמדנו.

לא אילוסטרציה. בחיי גאט שזה מה שהיה על מסכי הוידאו.

 

המזל היה שבסיום הספקטקל המרגש הזה בו ישישות קהילת פוטומק הזילו דמעה, כחכח הפטינקין את גרונו, המהמם שכ-50 אלף איש נמצאים במקום ויעזרו לו להגשים את חלומו. לא, לא לעלות לארץ הקודש (הוא היה בטיול אופניים עם הבן שלו, וזה הספיק לו), אלא שנצעק כולנו ביחד את המשפט שהקנה לו תהילה - My name is Inigo Montoga, you killed my father, prepare to die. צעקנו, בטח שצעקנו. בדיוק הסתובבו שם החבר'ה הפלסטינאים שמחו על הנכבה והפריחו בלונים שחורים, ככה לגמרי הראינו להם מה זה, איך נצח ישראל לא ישקר, אלא ירהיב בקרבות חרבות אכזריים, ובאופן כללי, אינגויי כל העולם התאחדו, ואל תשכחו שלא כדאי להתעסק איתנו.

 

אותות הסיום היו מוישה אופניק ובנדודו אוסקר העצבן, שהבהירו שוב לעולם שאנחנו אומה קטנה, מוקפת אויבים ועצבנית משהו אש (אם היו רוצים יונה עם עלה של זית, לא היה עדיף להביא את קיפי בן קיפוד על נעלי הנמרוד שלו?), ומצד שני היו חביבים דיים להתחבק עם הילדים בקהל ולהעביר להם את מורשת העצבים והקריז (מה שגרם למיניאטורה לדפוק מיד טנטרום עצבני לאין שיעור, מתוך פאניקה מוחלטת מצמד הווילדע חייעס).

 

הקינוח, בדמות רג'ינה ספקטור, יתברך שמה וקולה, היה משובח, אף שהשמלה הכחולה שלה, באותו מיקום גאוגרפי, העלתה זכרונות מימים שמחים יותר בבית הלבן. בניגוד לקודמיה, היא הצליחה לגרור קהל של כמה עשרות אלפים, רובם כלל לא קשורים לישראל, לשמוע הופעה משובחת. לבחורה יש קול צלול, מנעד מרשים וחביבות בלתי אמצעית (כולל שכחת מילים חמודה להפליא באמצע ההופעה).

אילולא הקשישה מעלת הפימה בת הרבע-לתשעים, שגמרה ליבב על פטינקין, והתחילה להרביץ לנו עם מקל הנחיה שלה כי אנחנו מסתירים לה (כן, מדובר בכבדת ראיה ומעלה, הופעת פופ בעמידה ורטינה מהסוג היהודי העמוק ביותר אה-לה-"הבן שלי הביא שווערצה לחג"), והעובדה שכל מוכרי הגלידות נותרי מחוסרי סחורה בדיוק כשהיינו לגמרי מוכרחים משהו קר (במסגרת הסימולציה גם מזג האויר דמה לתל אביב בשלהי אוגוסט, עם כל החן שבדבר), היינו יוצאים משם משובבי נפש לחלוטין ומבסוטים חלאס.

שנאמר -

"הנוחות הפכה לשיכחון מרגיע
דורי כבר אזרח אבל עדיין זר
רני כבר שכח את כל מה שהבטיח
ואנחנו כאן. נראה לכם מוזר?"

(המממ...כן. מוזר, מוזר, מוזר).

 

---

* note to self - ילדים והופעות רוק (אפילו רוק קשיש) לא הולכים טוב ביחד. לא עזרה אינדוקטרינציה מוקדמת, ולא עזרו נעליים. הילדים השתעממו מוות, והדבר היחיד שהציל אותנו מסקילה היה לקחת אותם על הגב/כתפיים ולרקד איתם משל היינו נחמנים מאומנים היטב. מסקנה - ילד ששוקל 22 קילו הוא לא חוויה מרנינה בהופעה שכזו. את ההופעות של REM וג'ורג' מייקל המתוכננות להמשך הקיץ נאלץ לראות בלעדיהם. הו, מה קשים הם חיינו.

 

** מי עדיף? ברק א. או ברק או.?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 3/6/2008 05:07, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, נעים, רק באמריקה
79 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-6/6/2008 23:42

18,471