961 תוים

אני כותבת סקירות ספרות. 

ניתוחי נתונים.

סיכומים.

מסקנות.

מבואות.

אבסטרקטים.

אני כותבת מיילים של עבודה.

קצת פחות מיילים חברתיים.

לפעמים איזה טוויט.

ממלאת טפסים של האוניברסיטה וניירת של החיים.

עדכון בפייסבוק כשנחה המוזה.

 

משהו במעבר בין 140 תווים לארכנות ופתלתלות האקדמיות משבש את הדעת ואת חדוות הכתיבה.

ואולי אלה לא הפסקאות, המבואות, המשפטים המדויקים והמהודקים או שינויי הסטטוס המחופפים. אולי זו אני.

אולי זו עייפות החומר.

התוצאה היא שאין לי כח לעדכן את הבלוג.

 

והחיים ממשיכים. דברים קורים, דברים נשארים באותו מקום.

לפעמים יש לי דברים מעניינים (בעיני עצמי) לומר. לפעמים לא.

לפעמים היד מדגדגת לכתוב, אבל לרוב היא עייפה.

אומרים לי שאני צריכה לפתוח בלוג מקצועי, אקדמי. ליצור לעצמי שם, מוניטין, נטוורקינג, קיום אינטרנטי אמיתי, לא תחת שם בדוי ומידת זהירות של קיפוד אירופי.

אני רושמת שורה ב-tasks: "לבדוק פלטפורמות לבלוג". מדי פעם השורה הזו מהבהבת אלי ואני מתעלמת ממנה באלגנטיות.

לבלוג אין מקום כרגע בחיים שלי.

אולי פעם, אולי בפורמט אחר. בשפה אחרת.

אולי דווקא כאן.

נראה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/5/2009 19:20, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אמלש II ב-23/3/2011 20:33

לֵב מִי יֵרַךְ יֵחַת מֵאֶבֶן נָגֶף
מסתבר שהסמסטר נגמר. זה קרה בלי זיקוקים, הודעות לעיתונות או המולה אחרת. בשקט.
לא שהסיום היה קל, בטח לא לאלה שמסביב לי. הימים האחרונים, והדד ליינים שניקדו אותם, היו מוטרפים. חלמתי מטלות, התעוררתי מהמטלות, הן ניקרו לי בראש בזמני מחשבה ובזמני בהיה. בסוף כבר לא נשאר לי הרבה אויר. כמעט כמו בטרק שלא נגמר.
 
נדמה לי שעכשיו, בגילי המופלג, אני יכולה להתוודות שתמיד שנאתי פעילות גופנית באשר היא.
אחת המטרות העיקריות לשנאה היוקדת שלי היו טיולים שנתיים. עוד מאז הטיול לכרמל בכיתה ה', שאותו הפסדתי כי הייתי חולה, אבל עשו לי טובה ונתנו לי לצאת עם הכיתה המקבילה, שבה לא הכרתי כמעט אף אחד, וממילא לא רציתי לישון איתם באותו חדר בבית-ספר-שדה. משם והלאה זו היתה מערכת יחסים הדדית של שנאה. אני שנאתי את הטיולים, ובתמורה בתי הספר שלי בחרו לשלוח אותי בכל שנה למסלולים מייגעים מקודמיהם, ולהשניא עלי פינה נוספת של הארץ.
בכל התחלה של כל טיול התפללתי שהאוטובוס לא יגיע לתחילת המסלול, שאולי ירד גשם ובמקום ללכת, לעלות, ללכת עוד קצת, לטפס, להתנשף, לרדת, ואז שוב לטפס, נוכל פשוט להשאר באיזו סככה ולקרוא ספר. מה רע בזה?
לטיולים ולמחנות של הצופים יצאתי בלית ברירה. כי כולם יצאו. כי האופציה להשאר בבית, מתחת לשמיכה עם ספר טוב, לא היתה קיימת. ואם הייתה קיימת היא היתה מלווה בכזו מידה של בושה, שהס מלהזכיר אותה. עד היום לא ברור לי איך הגעתי להדריך בצופים עם כזו סלידה מכל פעילות שדורשת מאמץ גופני. כשאחת החניכות התייבשה בטיול מים אל ים, אני הייתי הראשונה שהתנדבה לקחת אותה לבית החולים. מה לא אתן כדי שיוציאו אותי מהפיסטינים האיומים האלה.
הדבר היחיד שניחם אותי בטיולים האלה היה ההכרה בכך שבסופם תבוא אמבטיה חמה ומיטה נקיה שתחכה לי.
 
נדמה לי שהפעם הראשונה שבה עמדתי על דעתי היתה כשטיילנו אחרי הצבא בנפאל. הרגשתי שדי, גם אם אצא הכי חנאנה בעולם, גם אם הוא יסתכל עלי במבטי בוז מעתה ועד הנצח, וגם אם הוא יזרוק אותי אחרי הפשלה הזו (הוא לא, אגב), אני את הטרק הזה לא עושה. יום של הליכה בסלול הררי הספיק לי. ידעתי גם שאת הקוקה קולה סוחבים רק עד הכפר שנמצא במרחק של יום הליכה נוסף. אחריו - שממה תזונתית, ונוף מדהים. אז נכון, היה נוף. אבל אחרי הר וחצי הבנתי את הפואנטה ורציתי הביתה. לקח לי כמה שעות לאזור אומץ ולהגיד שאני לא רוצה. וגם את זה די רמזתי, ברמזים עבים כיאק, כדי שהוא ישאל אם זה בסדר שנחזור.
ההתניה הישראלית כל כך שצריך ללכת, לטייל, לכבוש את ההר או למות, ומי שלא עושה את זה לא ראוי לבוא בקרב חבריו, היתה כל כך עמוקה, ששנים אח"כ עוד טשטשתי את פרטי הטרק המקוצר. כן, בטח, היינו שם. רק לא אמרתי כמה זמן ולאיזה מרחק.
 
מה שלא ידעתי, כשרקדתי את ריקוד ה"לא, לא, בטח שנמשיך. רק אם אתה רוצה נחזור", היה שהירידה קשה מהעליה.
את הירידה מהרכס אל האגם שממנו התחלנו, משהו כמו 700 מטר של הפרשי גבהים, עושים במדרגות חצובות בהר. בחיים, אבל בחיים, לא כאבו לי הרגליים כמו שהן כאבו ביום שאחרי הירידה. שנינו ישבנו מיטלטלים על סירת משוטים, בוהים בנוף שמסביב ובספרים שלנו, חליפין, ולא מסוגלים לזוז.
אולי כבר היה עדיף להמשיך עד לכפר הבא עם הקולה.

---

 
אני מסתכלת עכשיו על המסלול שעברתי וזה שצריך עוד לעבור עד לדוקטורט.
אתמול גמרתי את חובות הקורסים שלי. שנה וחצי של עבודה אינטנסיבית. אחת הפרופסוריות במחלקה ניסתה כל הזמן להאט, להרגיע - "זה מרתון", היא אמרה, "לא ספרינט, תשמרי אנרגיות". כן, אבל אני תמיד הברזתי משיעורי התעמלות. איך אדע מה ההבדל בין השניים?
החלק הראשון של המרתון נגמר. אולי זו היתה העליה. עכשיו אפשר למתוח ידיים לצדדים, להרפות את הרגליים, לתת לגוף לנוח, לתת לראש להתאוורר, להכנס למיטה ברוגע (אמבטיה לא עשיתי כבר שנים), להיות קצת קיימת בבית ולא רק נוכחת בו.
זו תהיה בערך ההזדמנות האחרונה שלו לנוח עד סוף הדוקטורט. מעכשיו אין חופשים, אין סמסטרים, אין ספרינטים קצובים בזמן.
הזמן שייך לי. המטלות שייכות לי. האחריות שייכת לי.
כנראה שמה שהיה עד עכשיו הוא הירידה הקלה לצורך העליה שעוד תבוא. שאתנשף בה כמו שלא התנשפתי מעולם. שממנה אי אפשר יהיה לחתוך גם דרך מדרגות של 700 מטר. ומיד אחרי ה-ho, ho, ho של חנוכריסמס, היא תתחיל. בעצם, אולי היא כבר התחילה, כשדד ליינים לכנסים נערמים ומחשבות על מאמרים לא מניחות לרגע. כנראה שלא אוכל להפסיק להתנשף.
 
ההבדל היחיד בין עכשיו לבין פעם, בין העליה הזו לבין הטיולים השנתיים של אז, הוא שעכשיו אני נהנית.

---

 
ובסמיכות זמנים משעשעת, השאטני-יקיר-לי יוצא השבוע למחנה הצופים הראשון שלו. הוא אמור לקבל עניבה (צהובה, אם אני זוכרת נכון) רק אם ידע לשיר את מילות "התקווה". את המנגינה הוא מפזם בבית ומקליד על הפסנתר כבר כמה ימים. מעניין כמה מהמילים הוא זוכר.
אני מקווה שיהיה לו טוב שם. אני מקווה שיהיה לו חם בשק השינה החדש שלו. אני מקווה שהוא ישמח בצ'ופרים שאני מתכננת להטמין לו בתיק.
ואני מקווה, שאם הוא לא יהנה, ולא ירצה להמשיך, הוא ידע - טוב ממני - לבוא ולומר את דברו. לא כולם צריכים להיות מדריכות חוו"יה, מסתבר. מספיק שהוא יהיה פרופסור.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/12/2008 01:06, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, טיולים, על עצמי לספר ידעתי
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-5/1/2009 03:51

Life logging
12.9 -
2:05 - הצעת מחקר מדומה הוגשה.
3:24 - פרזנטציה של הצעת המחקר המדומה הסתיימה. לא נרשם כשלון חרוץ.  
 
 
על הפרק -
12.9 - משלוח טיוטה שניה לכותבות הנוספות של המאמר לכנס (נשלח).
12.10 - הגשת מאמר לסמינריון המחלקתי. פרזנטציה שלו.
12.11 - העברת מבחן למאסטרנטים ובדיקת המבחן באותו יום.
12.15 - דד ליין למאמר.
12.17 - הגשת ריוויו למאמרים בסטטיסטיקה (אם אני לא מגישה אותו קודם, תירו בי).
12.17- החיים מתחילים מחדש.
 
עדכון מתגלגל -
12.9- 10:24 בלילה - משלוח טיוטה שניה לשתי הכותבות הנוספות. 12:03 - קבלת אישור ראשוני מאחת הכותבות, הערות יתקבלו בבוקר.
12.10 - 7:51 בבוקר, מייל מהמנחה. היא קראה את המאמר, לא לגמרי מרוצה. שינויים מהותיים באבסטרקט, שאר ההערות יגיעו בהמשך היום. סאמק ערס.
10:24 - הקובץ עם המאמר נשלח למרצה.
10:25 - זה לא הקובץ הנכון. שיט. הקובץ הנכון נשלח עם התנצלות (מזל שהמרצה היא הכותבת השניה של המאמר מלמעלה...).
11:19 - הפרזנטציה מוכנה.
1:57 - לא צריך פאוורפוינט. גמרתי את הפרזנטציה, היה לא רע. נדמה לי שיש לי נושא כללי לדיסרטציה. המממ....
12.11 - המנחה שלי נעלמה. אין מייל ואין עונה. אני בלופ אינסופי של ריפרש על המייל. מצד אחד, בלי לקבל בחזרה את המאמר על שלל תיקוניו אין לי מה לעשות. מצד שני, המוח לא פנוי להשקעה במטלות אחרות. קיבינימט, שתשלח כבר את המייל שלה ותקרע אותי לגזרים!
3:30 - הבחינה של הקבוצה הראשונה שאני מתרגלת נגמרה. עכשיו צריך לבדוק את הבחינות. הדד ליין - הלילה בחצות.
4:49 - טיוטה שלישית נשלחה למנחה. הפעם אני בטוחה שהיא די טובה, וגם אם לא אקבל הערות ממנה, אפשר יהיה לשלוח את המאמר לפרסום.
5:07 - אני דופקת לה בדלת, מדווחת ששלחתי את הטיוטה, היא מתנצלת שהיא נורא עסוקה ועוד לא הספיקה לקרוא את הקודמת. לא נורא, אני אומרת לה, עדיף שתקראי את הנוכחית. היא מבטיחה שתקרא.
5:51 - גמרתי לבדוק את הבחינות של הקבוצה הראשונה. מצוין, בעוד עשר דקות הבחינה של הקבוצה השניה, בבניין הסמוך, ובחוץ יורד גשם זלעפות.
7:30 - נגמר המבחן של הקבוצה השניה. כמה סטודנטים עדיין כותבים, אני צריכה לדחוק בהם לסיים.
8:50 - אני חושדת בשני סטודנטים בהעתקה. תוהה מה לעשות עם זה.
9:04 - גמרתי לבדוק את המבחנים של הקבוצה השניה. שלחתי מייל למרצה עם קבצי הציונים הסופיים של הסטודנטים.
10:20 - אני ממשיכה להתלבט בענייני ההעתקה. מצד אחד מייעצים לי לשתוק, מהצד השני אומרים שחובתי לדווח.
10:31 - אני שולחת למרצה מייל עם פרטי החשדות שלי, ומדגישה שמדובר רק בחשד ולא במשהו מוחלט.
10:32 - הוא עונה, מודה על ההגינות, אומר שיחשוב מה לעשות עם זה. עכשיו זה כבר לא העסק שלי, אני מקווה.
 
נדמה לי שברגע זה הסמסטר נגמר עבורי באופן רשמי.
woo-hoo!
עכשיו רק צריך לעבור את הדד ליין של יום שני. הללויה.
 
12.12 - על הבוקר מייל מהמנחה. אחרי This version is much improved - well done! היא שחטה את המאמר. לגמרי.
כבר שלוש שעות אני מנסה לאחות את קרעיו ולהפוך אותו למשהו קוהרנטי. זה לא פשוט, אני קרובה מדי לדאטה, לכתיבה. לא רואה את הפגמים, את מה שמי שיקרא בקריאה ראשונה לא יבין. אוף.
עכשיו אני מחכה למייל מהכותבת השניה.
9:30 בלילה - אורחי ארוחת הערב הלכו, אני קוראת את המייל מהכותבת השניה. היא מסכימה עם כל ההערות של הראשונה. אני מתמוטטת.
10:10 - שולחת להן מייל ובו תהיה אם לא כדאי לוותר על הגשת המאמר לכנס הזה, ולנסות לעבד אותו טוב יותר בינתיים.
10:15 - המנחה אומרת שזו החלטה שלי, אבל היא חושבת שאפשר לערוך את המאמר הזה בזמן להגשה. אוף. אני לא יודעת אם היא מנומסת או כנה, ואם היא זורקת את הכדור למגרש שלי בכוונה כדי שהיא לא תצטרך להיות הרעה שאומרת שהמאמר איום (בעצם, היא כבר אמרה את זה היום), או שבאמת יש לו תקומה.
10:22 - מייל מהכותבת השניה, שמציע כמה שינויים. אני עדיין לא מבינה מה בדיוק היא רוצה לעשות שם, ושולחת לה מייל תמה בחזרה.
10:40 - הכותבת השניה שולחת מייל עם הבהרות. אה. עכשיו זה באמת ברור. יצאתי מטומטמת. את כל החומר שהן רוצות להכניס למאמר יש לי כבר ממאמר קודם ועבודה שהצגתי השבוע באוניברסיטה. קלולה.
11:00 - מייל מהכותבת השניה, אישי, מנחם, בו היא חולקת איתי את חוויותיה כתלמידת דוקטורט, את הקושי להֶראות נבונה מול אנשים שיודעים את החומר טוב ממך, את רגעי השביזות ורגעי ה"א-הא!" שבשבילם חיים. זהו, אני מאוהבת בה לנצח, ומחזירה לה מייל יבבני ואסיר תודה.
 
12.13 - 3:35 לפנות בוקר - אני גומרת לכתוב טיוטה נוספת של המאמר. כל העולם ישן חוץ מאשר בישראל, שם כולם כבר ערים ובאמצע תכניות השבת. אין לי כח לצלצל לאף אחד לקטר, ואף אחד לא במסנג'ר (טוב, נו. שבת). אני הולכת לישון ולא מצליחה להרדם למשך שעה.
כל היום עובר בריפרשים על המייל. בסוף שתיהן עונות. לא רע. אולי אפילו טוב. בעצם, טוב מאד. עכשיו יש על מה לדבר.
נשארו בעיקר תיקונים אחרונים והגהות. יופי.
 
12.14 - 9:25 בערב, מייל מהמנחה, בו היא דורשת הבהרות לחלק שלא אני כתבתי אלא הכותבת השניה. אנחת רווחה. זה כבר לא העסק שלי.
11:20 - הכותבת השניה מגיבה, עצבנית. "מי שלא מבין בתחום הזה לא יבין את מה שכתבתי, אבל זה מה שיש". מזל שאני כבר לא בעסק.
 
12.15 - 7:59 בבוקר - מייל עצבני מהמנחה, שמסתיים במשפט "תודה על ששיתפתן אותי בעבודה, היה מעניין לעבוד איתכן".
מעניין? מה זה אומר? טוב או רע?
9:02 - מייל מהכותבת השניה, "למה היא התכוונה ב"מעניין?". וואלה, אין לי מושג.
12:54 - מייל מהמנחה, תודה על ההבהרות, ואתן פשוט מצוינות, ואם אפשר להיות הכותבת האחרונה, זה יהיה מצוין (למיקום הכותב בין שאר הכותבים יש משמעות אקוטית באקדמיה. שיהיו בריאים).  אני תוהה אם זה עניין הורמונלי. לא משנה, העיקר שהן יפסיקו לריב.
13:00-14:00 - סוגרים ענייני קרדיטים, עוברים לגרסת PDF, ורואים את הסוף.
4:02 - המאמר נשלח. תודה לאל. אני כבר לא יכולה לראות אותו. החלטה על קבלה/דחיה שלו - במרץ. עד אז אני בהדחקה.
 
אני חושבת שעכשיו הסמסטר באמת, אבל באמת באמת, נגמר.  מצד שני, אף פעם אין לדעת.
בינתיים אפשר לחזור לקפל כביסה בבית (הילדים מתלוננים שאין להם גרביים).
 

---

ולכל הזועמים על התאריך - ככה נראה הגוגל-קלנדר שלי, זה הפורמט שמחייב אותי. זה הכל, אין כאן שום משמעויות נסתרות (למרות שהייתי שמחה לעוד כמה חודשים בשנה).
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 9/12/2008 22:59, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיס בוז'רסקי ב-16/12/2008 11:37

18,471