הרהרת

בימים האחרונים אני קצת בהתפספסויות: דברים שקורים בדיוק אחרי שהיו צריכים לקרות, שנמצאים בדיוק אחרי שכבר נקטת את הפעולה השגויה, שקורים רגע אחד מאוחר או מוקדם מדי. אלאניס כבר היתה עושה מזה שיר.

 

**

התזזיתיות שלי, הנטייה לעודף-פעילות, גורמת לדילמה מורכבת, שאפשר לקרוא לה דילמת ההתעמקות.

זה מתחיל מהשיטוט הקבוע באתרים הקבועים, סתם עם הקפה, לפני תחילת העבודה. ואז פתאום צץ דבר מעניין (למשל הפוסט הזה). ואני מתעניין. ומתחיל לקרוא. ומחשבות מתחילות לרוץ בראש, ויש כבר תגובה מנוסחת, אולי אפילו פוסט-תגובה. ואז - אוי! - כבר מאוחר. צריך לחזור לעבודה.

מצד אחד, המוח טרוד במה שקראתי, רוצה להתייחס, להגיב.

מצד שני, איך באמת אפשר להגיב מהמותן? זה נושא מסובך. צריך לקרוא את הפוסט, את כל התגובות (חלקן ארוכות ומסובכות יותר מהפוסט עצמו) ולשהקיע בניסוח תגובה. טוב. אחר כך.

אבל אחר כך לא בא, כי אחר כך זה רק אחרי העבודה והמחויבות, ואחרי העבודה והמחויבות למי יש כוח לפוסטים על סוציולוגיה? אפילו למשימות פשוטות יותר, שמחכות כבר כמה ימים לתורן, אין לי ראש עכשיו.

אז מעבירים את הזמן, משוטטים, מצ'וטטים.

 

**

מפתיע עד כמה דבר כל-כך חדש יכול להיות כל-כך חסר: אני מדריך טיולים בקושי שבועיים, ועכשיו כשעברו חמישה ימים בלי טיול פתאום אני מרגיש שאני שוקע יותר בתוך מעגל-הקסמים של המחשב ושודדי הזמן (ראו לעיל), ולא מוצא ממנו יציאה. מצד שני, מחר צפוי לי טיול ביום קצת פחות שמשי ממה שהיה לי עד עכשיו - האם אני צפוי להתאכזב?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2011 20:56, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ב-7/5/2011 17:08

---

יומן מעבר (5): מרפי מכה שנית
את הפוסט הזה רציתי להעלות כבר שלשום בערב, אבל איזו תקלה מעצבנת במערכת של ישראבלוג מונעת ממני להיכנס לבלוג כשאני גולש באמצעות האינטרנט-על-מקל שלי (מודם יו אס בי חביב שקנינו בעת קיפאון האינטרנט הגדול של דצמבר-ינואר לפני שנה וחצי). יש משהו מאוד מתסכל בכך שתכננתי להוציא את הקריזה של המעבר (ולשמור על קשר עם העולם) באמצעות תיעוד המעבר ביומן - ואז תקלה לא ברורה מונעת ממני בדיוק-בדיוק את זה.

אבל כנראה זה מה שקורה כשמרגיזים את מרפי, שאתמול חגג במטח זיקוקים. הזיקוק המפוצץ ביותר הגיע דווקא מאחד הכיוונים הכי לא צפויים - חניון משאיות בלייפציג, שם חנתה המשאית עם כל החפצים שלנו ללינת לילה. מסתבר שמתישהו בשעות הקטנות של הלילה, איזה אידיוט עשה רברס ונכנס בקבינה של המשאית. לחפצים שלום, אבל המשאית איבדה כמה פנסים ודלת הנהג נשברה, מה שאילץ את חברת ההובלות להזמין תיקון חירום - ולהודיע לנו שהפריקה בדירתנו החדשה מתעכבת, אולי אפילו עד יום למחרת. כמנהגן של תקלות (בפרקים של 24 וגם בחיים), ההודעה הגיעה אלינו בדיוק אחרי שנשמנו לרווחה מפרשת החתול, ואחרי לילה לא קל בבית ידידים בברלין ומסע מפרך באו-באן (לא אמצעי תחבורה ידידותי לחתולים) הצלחנו להנחית אותו סוף סוף בדירת היעד, לארגן את כל החפצים שהוא זקוק להם ואפילו לשכנע אותו להוציא את האף לרגע ולרחרח את הסביבה החדשה. מרוצים, יצאנו אז לקנות כמה דברים בסיסיים בסופר הקרוב (קרוב מאוד!) והרגשנו מאוששים ומוכנים להגעת חפצינו - ואז נודע לנו על הדחייה.

היה זה יום קשה ומעצבן של אי-ודאות. בשום שלב לא היה לנו ביטחון גמור שהדברים יגיעו באותו יום, והיתה אפילו נקודה שבה נראה היה שנבלה את הלילה במלון. על ההמתנה הקשתה מאוד העייפות המצטברת, עד כדי כך שבסוף פרשנו שמיכה על הרצפה ונמנמנו עליה; הרגשתי כמו בן 16, בכנס של תנועת נוער, מעביר סוף שבוע באיזה מקלט נטוש. ללא החפצים, לא יכולנו לעשות כלום - בדירה יש אמנם ארונות מטבח, מקרר ותנור, אבל אפילו קפה לא יכולנו להכין; ולצאת לסיבובים בעיר היינו עייפים ועצבניים מדי (שלא לדבר על כך שרצינו לחזור מדי פעם לבדוק את מצב התאקלמות החתול). נקודות האור הבודדות ביום ההמתנה הארוך היו מסעדה רוסית ביתית, שבה אכלנו מרקים מחממים ומשביעים (בברלין כבר התחיל הסתיו), ושעה-שעתיים שביליתי בגלישה באינטרנט (המקל החביב אמנם לא מאפשר כניסה לישרא, אבל דווקא היה מהיר יותר בברלין מאשר בזארברוקן).

לבסוף נתקבלה ההודעה המיוחלת: באישור מיוחד ממרצדס-בנץ, נהג המשאית יצא מלייפציג עם פנס חדש ודלת מודבקת (עם סקוץ') ויגיע בסביבות שמונה לברלין. וכך היה. קצת לפני שמונה בערב הופיעו מול דלתנו שישה גברים חסונים, והחלו בפריקה מהירה-אך-זהירה של כל החפצים. בהדרגה התחלפה תחושת ה'סוף סוף יש לנו דברים' בתחושת ה'אלוהים אדירים! כמה דברים יש לנו! זה לעולם לא ייכנס!' - תחושה שמלווה אותנו מאז ועד לרגע זה.

 

[עד כאן הפוסט כפי שהיה אמור להיכתב ביום שבת בבוקר. אלא שאז התערב מרפי שוב ומנע ממני את התענוג שבתקשורת בלוגית עם העולם. בינתיים התקדמנו קצת: חיברנו מחשבים (אינטרנט יהיה מחר), סידרנו את מכונת הקפה (בקרוב אלגום כוס קפה ראשונה בדירה החדשה) ובעקבות סיבוב מתסכל באיקאה ובחנויות דומות (על כך בפוסט נפרד) יש לנו גם וילון אמבטיה ועוד כמה פינוקים.

 

טוב, אני הולך לשתות קפה על המרפסת ולהוריד את הפוסט הזה לדיסק-או-קי, בתקווה שבמסעדה הרוסית (יש שם אינטרנט) אוכל לשכנע את ישרא לפעול.]

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2010 19:38, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, המחשב ואני
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ויסהוז ב-21/9/2010 13:57

---

סימפוניית המתכת
זה תמיד כיף (ונדיר יחסית) לגלות מוזיקאי/ת חדש/ה, שלא היכרת קודם, ולהתחבר מידית למוזיקה שלו/שלה. מה שעוד יותר כיף (והרבה יותר נדיר) הוא לגלות סגנון מוזיקלי שלם שפשוט לא ידעת שאתה אוהב, כי מעולם לא חיפשת בפינה הזו. אבל זה בדיוק מה שקרה לי לפני מספר ימים.
למאורע המשמח אחראי האתר מיוזיקאברי, אחד מאתרי הרדיו האינטרנטיים החביבים עלי ביותר. האתר מאפשר להגדיר קומבינציה של ז'אנר, תקופה ו'מצב רוח' (שליו או אנרגטי, אופטימי או אפל) ומשמיע שירים בהתאם; ניתן גם להירשם, ואז האתר גם 'לומד' את הטעם שלכם ומאפשר לכם להגדיר רדיו של 'אמנים דומים' (לאלה שאהבתם) או לצאת למסע תגליות עם אמנים מוכרים פחות.
היה זה באחד ממסעות אלה ששמעתי קול נשי מרשים, שהצליח לחדור את מעטפת ה'לא איכפת לי' שאני עוטה בזמן העבודה וגרם לי לעצור לרגע ולבדוק 'מי זאת?' אחרי שגיליתי שהשם לא מוכר לי כלל (וגם נשמע זר), לא התעצלתי והתחלתי לברר יותר. למרבה המזל, ידידינו ויקי ואתה-צינור עושים את החיים היום הרבה יותר קלים מפעם; במקום להסתובב בחנויות דיסקים ולקוות שהמוכר קצוץ-השיער שמע את השם וידע על מה אתה מדבר, צריך פשוט להקליד. תוך דקות הספקתי לשמוע עוד כמה שירים של הגברת, לגלות לאיזו להקה היא השתייכה בעבר ולדעת באיזה סגנון הלהקה הזו מנגנת.
ואז קרו שלושה דברים מעניינים.
ראשית, גם השירים האחרים של הזמרת מצאו חן בעיני (וזה לא עניין פעוט; במקרים רבים, כשאני מתלהב משיר של להקה מסוימת, מסתבר שהאחרים הרבה פחות עושים לי את זה), ואחד מהם הפך להמנון הבלתי-רשמי שלי בימים האחרונים:



שנית, עיון בערן הוויקיפדי המוקדש לשיר (בוויקיפדיה האנגלית יש ערכים ספציפיים לשירים) הבהיר שהוא 'מבוסס על מוטיב מהרקוויאם של מוצרט' - ואני חייב לציין ששילובים כאלה חביבים עלי להפליא.
שלישית, להפתעתי הרבה גיליתי שאותה טאריה טורונן היא סולנית-לשעבר של להקת המטאל (?) הפינית (??) Nightwish. השתוממותי גדלה עוד יותר כשגילית שגם השירים של נייטוויש די חביבים עלי, והפכה לתדהמה של ממש כשהבנתי שמדובר על תת-זרם משמעותי במטאל, שמכונה מטאל סימפוני ומשלב אלמנטים של מטאל, גותיקה ומוזיקה קלאסית. יתר על כן, הסגנון מתאפיין במקרים רבים בזמרות בעלות הכשרה אופראית או חצי-אופראית, ששרות בפאתוס עצום ומתגברות על הרבה 'רעש' מסביב. בקיצור, דיוות כמו שאני אוהב - וכל זה תחת הכותרת 'מטאל' שעד לפני שבוע נשמעה לי כשוות-ערך ל'לא מוזיקה'.
נרעש, החלטתי לצאת למסע בשביליהסגנון ולראות עם הפינים היו הברקה חד-פעמית. החיפוש התקיים במקביל בשלושה ערוצים: קליפים 'קשורים' באתה-צינור, לחיצה על לינקים כחולים בוויקיפדיה והזנת האמנים המוכרים לי כבר במנוע של 'מיוזיקברי', כדי שימצא לי 'עוד מזה'.
לא הייתי צריך לחפש יותר מדי: כמעט מיד נפלתי על Within Temptation ('בתוך תשוקה'), להקה הולנדית שהרבה מגיבים ביוטיוב השוו ל-Nightwish. השם שלהם נשמע לי מעניין, והסתבר שלא טעיתי. בשירים שלהם, גיליתי, יש משהו מעודן (באמת לא חשבתי שאני אגיד 'מעודן' ו'מטאל' באותו הקשר), גם כשהם מלאים עוצמה. והזמרת, שרון דר אדל, מרשימה - למשל כאן, ב'פנינים של אור':



עם זאת, יש לציין ששני השירים בפוסט עד כה שייכים בפירוש יותר לצד ה'סימפוני' בסגנון מאשר לזה של ה'מטאל'. אז נכון שבכללי (עוד מימי בון ג'ובי ויורופ, או הרוק הכבד של שנות ה-80) אני מעדיף את הבלדות השקטות-יחסית ופחות את הצד הפרוע והצרחני; אבל אני חייב להודות שבז'אנר המטאל הסימפוני מצאתי גם כמה שירים אנרגטיים-יותר שסחפו אותי, למשלCry to the moon (יללה לירח?) של Epica (עוד להקה הולנדית). הוא מתחיל שקט, עובר דרך קטע מקהלתי שמוכיח שמישהו הקשיב הרבה לקרל אורף, וממשיך לזיקוקי די-נור נפלאים, שם אפילו ה'גראולינג' (שירה צרודה, אופיינית למטאל) לא הפריע לי ליהנות.



גם בקומבינות מטאליות-קלאסיות, אגב, אפיקה ממש לא פראיירים. הסולנית שלהם, סימונה סימונס, למדה שירה קלאסית ושרה כמה שנים במקהלה; והם-עצמם הוזמנו ב-2008 להופיע בפסטיבל אופרה קלאסי בהונגריה, שם עלו על הבמה עם תזמורת קלאסית שלמה וביצעו מגוון יצירות קלאסיות (בחלק הראשון) ושירים שלהם (בחלק השני). ההופעה הוקלטה לאלבום בשם The classical conspiracy, וברגע שהבנתי את הקונספט רצתי מיד לחפש קטעים ביוטיוב. הסתבר שהקטעים הקלאסיים-פרופר פחות מרשימים אותי (בכל זאת, יש לי זמרת אופרה בבית). אבל נהניתי במיוחד מהעיבודים ה'קלאסיים' לשירים של הלהקה, למשל הקטע האינסטרומנטלי הבא, שמכונה 'שילוש לא-קדוש':



יש עוד קליפ שהגעתי אליו במסעותי, שמציג להקה נוספת וזמרת נוספת עם סיפור יוצא דופן - אבל משהו קטן שקשור אליו שלך אותי לסיפור ארוך ומפותל, שמגיע לו פוסט משלו, ועל כך - בקרוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/8/2010 10:39, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אמנות, המחשב ואני
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ef ב-4/9/2010 23:55

---

החיים הם מה שקורה
עוברים יום אחר יום, והימים מצטרפים לשבועות והשבועות לחודשים.
בהסתכלות לאחור, הזמנים נראים ארוכים ומפחידים: כל-כך הרבה זמן עבר? באמת?
בהסתכלות קדימה, רואים רק ערפל: איננו יכולים לחזות את העתיד.
אנחנו נתקלים באנשים והם נתקלים בנו ואיננו יודעים אילו מהימים האלה ייזכרו ואילו יישכחו באבק.
ובין לבין, יש ימים שבהם נוגעות מלים במלים, ודברים נפתחים (כמו המוזיקה לפני יומיים, ועוד דברים אחרים).
וכמו שאמר ג'ון לנון, "החיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בתכנון של דברים אחרים".

ובלי קשר, השם ישמור את מי שהמציא את הג'ימייל צ'אט.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/12/2009 22:29, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, המחשב ואני
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-18/12/2009 12:49

---