טריילרים
כמה דברים שכדאי לראות. לא למאותגרי אתה-צינור.

בקרוב זה קאן

הסרט עדיין לא מוצג לקהל (אבל קיבל ביקורות מצוינות בפסטיבל קאן) אבל ה'בקרוב' כבר זכה לכינוי 'הטריילר הישראלי הטוב ביותר של כל הזמנים'. קבלו את 'ולס עם בשיר', סרט האנימציה-תיעודי (WTF?) של ארי פולמן (קלרה הקדושה) על מלחמת לבנון.




בקרוב יהיה פיצוץ
ברמה הומוריסטית מעט יותר (אבל עדיין באווירה מלחמתית), בטריילר הזה נתקלתי במהלך דיון ב'עין הדג' על כך שמכל משחקי המחשב עושים סרטים. חגיגה למכורים לעכבר.



בקרוב יהיה בלוג
ולמי שאתה-צינור עושה להם אני-צנצנת, אציין שבעוד כיומיים יסתיים כאן 'ביקור התזמורת', והבלוג יחזור לעבודה סדירה, כולל יותר מלים, שכמעט כולן אינן 'בקרוב'.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/5/2008 11:02, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, הומור, מטאבלוגיקה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/5/2008 12:30

---

טובעים במספרים

זהות כפולה
{מכיל מספר פרטי עלילה מהעונה הראשונה של 24 (פרקים ראשונים) + תיאור כללי של העלילה במספר סדרות אחרות, אבל לא מעבר למה שתקראו בעיתון בתיאור כללי של הסדרה.}

אתמול, אחרי הצפייה ב'דקסטר', חשבתי עד כמה חלק מה'קטע' בסדרות הטלוויזיה האהובות על כולם נובע מהעובדה שהגיבור/ה הראשי/ת חי/ה בזהות כפולה, כלומר ממלא/ת שני תפקידים שונים ואפילו סותרים, תוך שמעט מאוד אנשים מכירים את שני הצדדים, או לפחות מכירים אותם במלואם. הגורם הזה מופיע לא רק בסדרות ובסרטים על גיבורי-על (מקלרק קנט ועד באפי) אלא גם, בצורה עדינה יותר, ביצירות אחרות: טוני סופרנו משחק בכל הסדרה בתפקיד כפול של מאפיונר אלים ואיש משפחה בורגני, והמפגש בין שני הקצוות האלה הוא שיוצר חלק ניכר מהמתח בסדרה; ננסי בוטווין מ-weeds משחקת תפקיד כפול דומה, של סוחרת סמים ואם; חלק ניכר מהמתח בעונה הראשונה של 24 נובע מהמשחק הכפול של ג'ק באואר, שנאלץ לפעול לפי דרישות הטרוריסטים בגלל חטיפת בתו ומצד שני מנסה להפילם; דמותו של אנג'ל מרתקת כי הוא גם ערפד וגם לוחם למען הצדק - שתי זהויות שמתנגשות לא מעט במהלך הסדרה; ורוניקה מארס היא חוקרת פרטית וגם תלמידת תיכון (די דומה לבאפי) וחייה משני הכיוונים מתערבבים זה בזה; שלא לדבר, כמובן, על דקסטר (ויש גם עוד דוגמאות). למעשה, איו הרבה דמויות ראשיות בטלוויזיה שאין להן עולם חשאי שלם להסתיר באופן קבוע (אולי רק האוס).
התפקיד הכפול יוצר מתח - כי יש משהו שעלול להיחשף בכל רגע - וגם סיטואציות קומיות (התירוצים שאנשים ממציאים כשתופסים אותם במקום הלא נכון בזמן הלא נכון). וכמובן, הרבה הזדמנויות להתחבטויות נפש בתוך הדמות, מי אני בכלל בלה בלה בלה. מצד שני, האם הוא משקף את החיים האמיתיים? הרי אין כל-כך הרבה אנשים שמשחקים בהצלחה תפקידים כפולים ורחוקים כל-כך זה מזה; מצד שני, לכולם יש 'דמויות' שונות לסיטואציות שונות, וערבוב ביניהן עלול להיות לא נעים עד מביך. מעניין.

60 שנה לישראל
אז מה אתם עושים ביום העצמאות?
מרימים מנגל? צופים במפגן הצבאי הסופר-דופר עם מטוסים וצנחנים? מקשיבים לתזמורות צבאיות מרחבי העולם?
אנחנו הולכים לקונצרט של שירים ישראליים, שאסנת משתתפת בו. מדובר בשירים ישראליים קלאסיים, בעיבוד ללהקת ג'אז, המושמעים באולם הראשי של הרדיו המקומי. כששמענו על העניין לראשונה היינו די מופתעים, כי זארברוקן היא עיר קטנה עם קהילה ישראלית ויהודית זניחה, ולא הבנו למה שמישהו יחגוג כאן את שנת ה-60 לישראל. אלא שלפני כמה ימים, רק בשביל הקטע, גיגלנו את המלים 60 Jahre Israel, כלומר 60 שנה לישראל, וגילינו שלא רק בזארברוקן, אלא בעשרות ערים (למעשה יותר מ-60 ערים) בגרמניה נערכים אירועים שונים ומשונים לרגל יום העצמאות הישראלי. ומה שהיה מעניין לא פחות הוא אופי האירועים: כמעט בכל המקרים היו אלה אירועי תרבות - קונצרטים, ערבי קריאה, הקרנות סרטים מוסברות, תערוכות, מופעי תיאטרון ומחול. באסלינגן, למשל, מועלה מופע מחול עם מוסיקאים צעירים מבית הספר תלמה ילין בגבעתיים, ונפתחת תערוכה של אמנות שנאסרה ע"י הנאצים. בקונסטאנץ יש 'קונצרט אהבת הארץ' עם שירים עבריים, קונצרט של מוסיקה יהודית מטולדו ותערוכת תצלומים מישראל. במאנהיים יש קונצרט כלייזמרים ותערוכה של נורית אפשטיין מחיפה. באולם מקרינים את 'הכלה הסורית' ואת 'חיי אהבה', מארחים את עדנה מזי"א וסביון ליברכט, ומעלים שלושה מחזות מהקאמרי. וזו רשימה חלקית ביותר - בכל חלקי גרמניה, כולל ערים בינוניות וקטנות, חוגגים את התרבות הישראלית; מעניין כמה אירועי תרבות של ממש נערכים ביום העצמאות בישראל עצמה?

אבטיח ב(מאה) שקל
אבל עם כל הספרות, התרבות והמוסיקה הישראלית, דבר אחד שנפוץ בישראל בקיץ אין כאן כמעט בכלל. הכוונה היא לא למזגנים (למרות שגם זה נכון) אלא לאבטיח - האדום-אדום ועסיסי הזה שיש בכל שוק בישראל וכיף לנשנש עם גבינה בולגרית ובריזה (כשיש). בקיץ שעבר היססנו לקנות את הגרסאות הגרמנית ל'וואסרמלון', כי אלו שהוגשו לנו אצל גרמנים ובמסעדות היו חסרי טעם להפליא; רק פעם אחת, בחנות הטורקית החביבה עלינו, הצלחנו להשיג אבטיח נורמלי - לא מדהים במונחים של הארץ, אבל לפחות איכשהו עסיסי. וזה היה כבר ממש בסוף הקיץ (האוויר היה חמים... אוווו).
השנה הקיץ רק עושה את צעדיו הראשונים (לא מזמן עוד היה קר וגשם), ולכן הופתענו לגלות בחנות האורגנית שנפתחה במקום חנות האופנועים גם אבטיחים (קטנים יחסית, אבל אבטיחים). ביודענו שהאורגנית נוטה להיות יקרה עד מאוד (בהיותה אורגנית) לא חשבנו לרגע לקנות, אבל התעניינו לראות את המחיר.
' 4.19 יורו' קראתי מהתווית, 'לקילו'. זה לא אמר לנו כלום ולכן גררנו את האבטיח למשקל שעמד נטוש בצד, ושקלנו. 4.65 ק"ג. במלים אחרות, 19.4 יורו, או 102.3 ש"ח - לאבטיח לא גדול אחד. כמה עולה אצלכם?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/5/2008 09:38, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., טלוויזיה וקולנוע
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-12/5/2008 12:54

---

לראות קולנוע בגרמניה (2)
אנחנו כעיקרון חובבי קולנוע, וכשגרנו בתל אביב, עם ארבע בתי קולנוע במרחק הליכה, היינו רואים סרטים בתדירות די גבוהה. אלא שכל הסיפור השתנה כשעברנו לכאן: בגרמניה מדובבים כמעט את כל הסרטים לגרמנית, ובזארברוקן - בהיותה עיר קטנה יחסית - אין אפילו קולנוע אחד שמקרין סרטים בשפת המקור. וכך, בבת אחת, הצטמצם המבחר הקולנועי שלנו לסרט אחד בשבוע שמקרין ב'סינה-סטאר' בשפת המקור ("מסגרת מיוחדת!" מצהירות המודעות) בשעות די לא נוחות; ולסרט אחד בחודש שמקרינים ב'פילמהאוס', קולנוע קטן וסינמטקי באופיו, במסגרת שיתוף פעולה עם עמותת הידידות גרמניה-ארה"ב. את שתי האפשרויות דגמנו פעם-פעמיים-שלוש, אך המבחר הדל הוציא את הרוח ממפרשינו, וכך עברנו לקולנוע הקרוב ביותר, על הספה בבית.
עם הזמן ועם השיפור ברמת הגרמנית בפינו, היתה לי תחושה שנשרוד סרט בגרמנית; אבל כחובב קולנוע הרעיון של סרט מדובב נשמע לי כמו חילול הקודש, כך שהגענו למבוי סתום. עד שלפני כשבועיים סיפרו לנו ידידינו הישראלי-רוסים א' וי' שהם הלכו לסרט גרמני חדש, יחד עם החברים מקורס הגרמנית של י', ונהנו מאוד. ואם הם, שגרים כאן פחות משנה, נהנו מסרט בגרמנית, אנחנו על אחת כמה וכמה, לא?
שאלנו איך קוראים לסרט, והתשובה היתה Die Welle. זה עשה לי גירוד די רציני בראש, שהרי Welle בגרמנית פירושו גל, ואם כך Die Welle הוא The Wave, או בעברית-של-שיעורי-חברה 'הנחשול', סרט טלוויזיה אמריקני שנוטה לככב בפעילויות בתנועה, על מורה המלמד את תלמידיו מהו פאשיזם באמצעות הדגמה חיה. אחרי כמה ימים התברר שהגירוד לא היה סתם: מהערת אגב ב'סינסמקופ' של יאיר רווה גיליתי שבימים אלה יוצא לאקרנים סרט גרמני חדש המבוסס על 'הנחשול' וזוכה לביקורות נלהבות ולמספר רב של צופים. בקיצור, זה זה.
מכאן השארתי לאסנת את הארגונים, והיא כהרגלה לקחה פיקוד והזמינה את ליליאנה ואנדריאס לבוא אתנו לסרט בשבת בערב. לארבעתנו הצטרפו עוד זוג חברים של לילי ואנדי, שאת שניהם כבר פגשנו איכשהו כשיצאנו לרקוד סלסה - סוזנה הבלונדה הממושקפת, ואנדריאס שלצורך ההימנעות מבלבול ייקרא מעתה 'אנדריאס הקטן'. לרוע המזל, אנרגיות הארגון של אסנת נגמרו בשלב שבו היא היתה אמורה להתקשר למשרד התיאום בשמיים, וכך מצאנו את עצמנו הולכים לסרט במעלה וחצי מעל האפס ובגשם טורדני עד מעצבן, שגרם לכל אחד מהזוגות להתכנס בעצמו ובמעיליו (פרט לאנדריאס הקטן; להם היתה מטריה).
בדרך הבנתי שלפנינו שני Firsts: פעם ראשונה שאנחנו רואים בקולנוע סרט בגרמנית ללא תרגום; ופעם ראשונה שאנו הולכים לקולנוע הספציפי, המכונה Cinema Zwo, וקורא לעצמו 'קולנוע ארט-האוס'. אבל לא היה מה לדאוג: הקולנוע היה כמעט מושלם. הכרטיס אמנם לא זול (6 יורו באמצע השבוע ו-6.50 בסופ"ש) אבל יש הנחה לסטודנטים. במזנון מוכרים לא רק פופקורן וקולה אלא גם מגוון של משקאות אלכוהוליים, שאפשר לקחת לתוך הקולנוע ולהניח במקום מוסדר לשם כך (חלקנו בינינו בירה). והאולם .... אח, מסך כזה גדול לא ראיתי מאז האולם הגדול ב'רב-חן', ושם היו הרבה יותר כסאות. בין האולם לשורה הראשונה היתה אפילו במה רחבה (מה שהעלה לי מחשבה אחת ויחידה - איזה מקום מושלם ל'מופע הקולנוע של רוקי') והכיסאות היו מרווחים ונוחים. וכששאלתי את אנדריאס הקטן בחשש אם תהיה 'פאוזה', הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. בגרמניה אין הפסקות בסרטים, פרט לכאלה שממש ארוכים, הוא הסביר.
הפתעה אחרת חיכתה לנו כשנגסנו בפופקורן: הוא היה... אמ... מתוק. ליליאנה הסבירה שככה זה תמיד ושהפופקורן כאן עוד נחשב מתון - במקומות אחרים מקבלים סוכריות פופקורן של ממש. האמת שאחרי שהתרגלנו זה היה דווקא די טעים. הפרסומות, לעומת זאת, הפתיעו לטובה, או יותר נכון הפתיעו באי-קיומן - רק פרסומת אחת לחברת אופל ולפניה שני טריילרים לסרטים אמריקאים מדובבים לגרמנית: 'קדימה, תריץ אחורה' נקרא כאן abgedreht, מילה שמשמעותה 'מכובה' או 'כזה ששינו את כיוונו' (וכנראה משחק מלים על המילה Drehbuch - תסריט) ו'לארס והבחורה האמיתית' שנראה בהחלט חביב. מה שכן, איכות ההקרנה והסאונד היתה בהחלט מספקת גם בטריילרים, ואף אחד לא הגביר את הקול בפרסומות. בקיצור, נראה שמצאנו את הקולנוע שלנו.
והסרט? לא רע בכלל. התסריט לא סטה כמעט מהמקור האמריקני, אבל הליהוק היה מצוין והצילום בהחלט הוסיף ממד של אימה לסיפור. היו בהחלט דיאלוגים שלמים בגרמנית שפספסנו - אנשים מדברים מהר בסרטים ולא חוזרים על עצמם כמבקשים Wie, bitte? - אבל את הקו הכללי הבנו , וגם לא מעט מהשיחות, מהדרמות הקטנות ואפילו הבדיחות. נראה שעם מספיק ריכוז והכנה אנחנו יכולים לעבור בשלום גם סרט בגרמנית, מה שאומר שאולי כדאי לעשות זאת שוב. מתישהו.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/3/2008 20:48, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, הגרמנים האלו...
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של evnanjmjyil ב-17/2/2013 10:33

---

מה למדתי בגן היום - פרק סופעונה (א')
אחרי שצפיתי בשבוע האחרון בשלושה פרקי סופעונה שונים (אנג'ל, ווידס, דקסטר) נדמה לי שתפסתי את הפרינציפ. בואו ננסה.

הנמכת ציפיות
פרק סופעונה הוא לא פרומו. לא צריך להביא את הצופים בהצהרות פומפוזיות - הם כבר שם. להיפך, בתור התחלה רצוי להרגיע את השטח, להשרות אווירה מוכרת ולספר את הסיפור לאט. ולכך בדיוק מתאימים שני המפגשים הקצרים של אנשי הקורס אחרי החגיגות ולפני הבחינה.
ביום שלישי הייתה ה'אוריינטירונגזפרופונג', כלומר הבחינה על פרק האינטגרציה בגרמניה, שלמזלנו לא כללה דרישה לשיר את ההמנון אלא רק להציג את הרפרט שלנו, זה שהתאמנו עליו מול הכיתה, באחד-על-אחד לגברת פרוצט. יש משהו מוזר בעיני בכך שהבחינה היא אחד-על-אחד ואילו האימון היה מול הכיתה כולה -  זה לא צריך להיות להיפך?
זמני הבחינות נקבעו מראש בהפרשים של רבע שעה, כך שתיאורטית לא היו אמורים כולם להיפגש; אבל כשאני הגעתי בתשע וחצי, היו בחוץ אקואה ורובי (שהיו אמורות לעשות את הבחינה כבר בתשע ורבע), אנוש (רבע לעשר), בופה ותרזה (עשר), צ'אולין (מתישהו אחרי עשר) וגוקאן (אין לי מושג מתי). ברגע שבאתי יצא אלכסיי (הנבחן הראשון) וכולם עטו עליו - לא כדי שהוא יספר איך היתה הבחינה, אלא כדי לספר לו כמה החמיץ בקורס-פסט אתמול (היתה למסכן בחינה באוניברסיטה. אלוהים יודע במה ובאיזו שפה). דקות מספר אחר כך הופיעה השלישייה הלוהטת של מוחמד-אלנה-שאדי, שלא היו (כזכור) בזמן שבו חולקו שעות הרפרטים ולכן לא ידעו שהרפרטים שלהם נקבעו לסוף התור, אי-שם באזור 12:00. ניסיתי להסביר את העניין למוחמד אבל כרגיל הוא חשב שאני מתקיף אותו וענה לי ב-Wie bitte תוקפני, אולי הביטוי הגרמני היחיד שהוא מכיר על בוריו. צ'אולין חילקה תמונות (כאלה שמדפיסים. השקיעה  הבחורה) ואנוש למד את החומר בצד (חנון נשאר חנון). על בחינת הרפרט אין הרבה מה לספר, פרט לכך שסאם ישן מתחת לשולחן ושפראו פרוצט הרחיבה בשלב מסוים את הנושא לשיחה כללית על סופרים גולים ועל מלחמת העולם השנייה. החדשה הגדולה היתה שעלינו לבוא שוב למחרת בשעה 14:00 לקבלת התעודות.

כיתה ו' מסיימת את הקדנציה
לא היה לי קל לשכנע את עצמי להיגרר רבע שעה ברגל וחמש קומות במעלית רק כדי לקבל פיסת נייר, שאינה אפילו התעודה הרשמית שאני צריך בשביל אישור התושבות (את זו נקבל בדואר, ארבעה שבועות אחרי הבחינה). אבל היה שווה. כמעט כל החבר'ה הצטופפו בחדר הכיתה, מבולבלים כמוני, עד שהמנהלת הואילה בטובה (באיחור של רבע שעה) לבוא ולחלק תעודות. מה שלא ידעתי הוא שהתעודות האלה (הפנימיות) מכילות גם ציונים: ציון כללי להבעה בכתב, ציון כללי להבעה בע"פ (שניהם באדיבות הגברת אמיני) וציון לרפרט שעשינו יום קודם. זה כמובן הגביר את המתח (-:
לצורך הטקס הביאה הגברת פרוצט דלי שלם של טוליפים צהובים, וכשקראה בשמותינו לפי הסדר נתנה לכל אחד פרח עם הבחינה. אבל די מהר התברר שזה לא יעיל, ומוחמד נקרא לדגל כעוזר לענייני פרחים; הוא כמובן דאג לחפש לאלנה ולשאר הבנות את הפרחים הנאים והפתוחים ביותר, ועשה מכל הסיפור סצינה של שוק מזרחי. במקביל למדתי מההערות של פראו פרוצט שצ'אולין הצטרפה לקורס רק חודש לפני, וסיימה אותו בשלושה חודשים (כבוד!). זה היה מעניק לה את תואר הסטודנטית המהירה ביותר, אבל מה לעשות שחטפתי לה אותו מהידיים; כשפראו פרוצט העניקה לי את הפרח, אחרי כולם (כי הייתי רשום בדף נפרד בגלל המעבר מהקורס למטה) היא ציינה שזהו 'שיא אולימפי' בבית הספר הזה, ושאיש לא סיים מעולם את הקורס מהר כל-כך (חודשיים בלבד).
מרוב התרגשות לקח לי זמן להציץ בציונים, שכמיטב המסורת הגרמנית ניתנו בסקלה תמוהה של אחד עד חמש עשרה. שאדי, למשל, קיטר ארוכות על כך שקיבל רק 12 בהבעה בכתב (לעומת 15 בע"פ), ואנוש היה ממש לא מרוצה מכך שאלכסיי עבר אותו בהבעה בע"פ (ובצדק. אין לי מושג על מה היתה פראו אמיני כשנתנה לאלכסיי הלא-מתבטא 14 בתחום הדיבור). לפרוצט כמובן לא היה מושג, והיא רק הזכירה לנו שביום שישי אנחנו מתייצבים בשמונה ורבע בבוקר בבניין כדי להילחם יחד בכוחות האופל ללכת  יחד לבחינה, הנערכת במרוכז בפולקסהוכשולה (בית הספר למבוגרים) ליד השלוס (טירה).

הסחת דעת
בפרק סופעונה כולם רוצים לדעת מה קרה בסוף. אבל זה לא אומר שאי אפשר להוביל אותם (את הצופים ואת התלמידים) בדרכים עקלקלות. וכך, כשהתייצבנו ביום ו' ביציאה מ'פרוגרס' התברר שפראו פרוצט בכלל לא מתכוונת להוביל אותנו לבחינה - כי היא נוסעת לשם באוטו - וכך הוכרז סולימן כמוביל הקבוצה, כי הוא למד כבר בפולקסהוכשולה לפני הקורס הזה (בקיצור, בשבילו זה ספינ-אוף...)
סולימן הוביל אותנו בכישרון דרך העיר, למרות ויכוח קל עם מוחמד על הדרך הנכונה (מוחמד נכנע). בדרך שוחחתי עם אנוש והבנתי שהוא עוד זועם על הציון של אלכסיי ומשום מה עדיין חושב שהוא השותף של שאדי לבחינה בע"פ (למרות שאני ושאדי כבר מזמן הכרזנו שאנחנו הולכים על זה יחד). בתוך השיחה המעניינת פתאום שמתי לב שאנחנו מטפסים במדרגות לגינה האחורית של השלוס, והולכים בשביל אבנים משונה שנראה כמוביל לקיר זכוכית. לאן הובלתנו, או סולימאן?
'כניסה צדדית', הפטיר מנהיגנו, 'דרך קיצור'. אלא שהדלת שדרכה שאף השמוקמייסטר להיכנס ישירות לקומה השנייה של הבניין, מקום הבחינה, לא נפתחה מבחוץ. אלנה כבר חשבה להתלונן שהציפורניים שלה קופאות, אבל לא איש כסולימאן יוותר: הוא ושאדי נופפו לזוג חביב בתוך הבניין, ואלה פתחו לנו את הדלת ואפשרו לחולייה לחדור ליעד המבוצר. כעת נותרה חצי שעה תמימה עד הבחינה עצמה, ומשימה עצומה לא פחות עמדה בפנינו: קפה!

סולימן הגדול
מנהיגות נמדדת בעת צרה. זו לא חוכמה להוביל את שאדילנה ושות' במים השלווים של הקורס: הבחינה האמיתית היא כשהזמן דוחק, ומתעורר צורך נואש בחומרים ממכרים (קפה) בסביבה לא מוכרת. אבל שוב היה זה מנהיגנו סולימן, שמוקמייסטר עם נשמה, שהציל את המצב. הוא הוביל אותנו במורד המדרגות, הזהיר אותנו מהקפטריה המרושעת והיקרה בקומה הראשונה, חצה את הכיכר, נכנס לבניין בית העירייה הישן דרך דלת ענק שנראתה סגורה אבל נפתחה למגענו, טיפס במדרגות אפלוליות במבנה השומם מאדם, התלבט לרגע בראש המדרגות ולבסוף פנה ימינה בחושיו החדים והוביל אותנו אל האוצר - מכונת קפה מתוחכמת, עם בחירה של כמויות סוכר, אפשרות למוקצ'ינו וניל ושוקו חם שאין לו טעם של קרטון, והכל ב-45 סנט בלבד. סולימן לשלטון!

טריק זול
נכון, לא תמיד משתמשים בזה. נכון, זה זול. אבל כשכל-כך הרבה מלים כבר נשפכו והבחינה אפילו לא הופיעה, נדמה לי שאתם כבר יודעים שפרק סיום העונה יהיה הפעם פרק כפול, עם מתלה-מצוקים משלו. וכך זה קרה.
אחרי הקפה עליתי לעמוד ליד חדר הבחינה, ומיד שמתי לב שכמה נבחנים - מאלה שבאו עצמאית ולא עם קבוצתנו הגדולה - כבר נכנסים. לתדהמתי ולחרדתי גיליתי שכל נבחן הנכנס לחדר נאלץ תחילה להזדהות באמצעות דרכונו, ומיד הבנתי ששלי נשאר בבית, מרחק רבע שעה הליכה לפחות. אוי ואבוי, חשבתי, הנה מתרסק לו קורס של חודשיים רק בגלל שפרוצט לא זכרה להגיד לנו להביא דרכונים.

{שיר סיום}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/3/2008 09:56, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, טלוויזיה וקולנוע
17 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של roncho ב-14/3/2008 22:22

---