Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << מאי 2013 >> 
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5 6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30 31  

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

5/2013

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

המלצות
במסורת רשימת הקריאה, רשימת המלצות קלה עד מתונה, במחשב ומחוצה לו.

לקרוא
'רומן משפחתי' של עדנה מזי"א. סיימתי אותו אתמול מבולבל ודומע, ממש כמו את 'אשה בורחת מבשורה' של גרוסמן, אלא שלספר של גרוסמן יש מספיק יח"צ גם בלי שאני אוסיף את שני הסנטים שלי.

לראות
"המעיין" של דארן ארונופסקי. סרט מבלבל, מינימליסטי בעלילתו אבל מורכב בתכניו. אפשר לומר שזה יותר וידיאו-ארט של שעה וחצי מאשר סרט, ומשום כך - אני מניח שיהיה הרבה יותר אפקטיבי לראות אותו על מסך גדול. מכאן, אם אין לכם מערכת קולנוע ביתי, עדיף אולי לחכות עד שיקרינו אותו בסינמטק הסמוך לביתכם (-:
באותה הזדמנות אפשר גם לקרוא את הביקורת של יאיר רווה על 'רקוויאם לחלום', הסרט הקודם של ארונופסקי.

לקרוא באינטרנט
במזל טוב, ובתיאום יפה, פתחו אתמול שתיים מהכותבות החביבות עלי באינטרנט בלוגים חדשים, שמוקדשים שניהם לביקורת - חברתית, תרבותית ובכלל. ענת אבישר הולכת על שחור וכותבת על סקס, לווייתנים ותאווה; יודית שחר מעדיפה את הפרטים הקטנים וכותבת ביקורת חברתית שמביטה במציאות בלי למצמץ. כדאי לעקוב.

והמלצה שלגמרי מיותרת
אתם לא צריכים את ההמלצה הזאת, כי בכל מקום אפשרי כבר מדברים עליה, וכל המבקרים כבר גמרו את ההלל. אבל לצורך העניין, גם אני אוהב את האלבום החדש של עלמה זהר. זהו. הורדתי את זה מהלב.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/8/2008 09:17, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, רשימת קריאה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-21/8/2008 13:54


עוד ארון אחד
הפוסט הבא מכיל ספוילרים (פרטי מידע חשובים) לכל חמש העונות של הסדרה 'עמוק באדמה' (Six Feet Under) ולכן מומלץ לא לקרוא אותו אם לא ראיתם את כל פרקי הסדרה. במקום זאת, יש להשיג את הסדרה ולצפות בה מוקדם ככל האפשר. למתעקשים, אפשר לקרוא עד שמופיעה המילה 'ספוילר' בגדול, ואז להפסיק.




יש נטייה מקובלת להתייחס לטלוויזיה כ'אמנות נמוכה', יחסית נניח לספרות, לתיאטרון או לאופרה. אפילו הקולנוע מזלזל לפעמים בקופסה הקטנה. אחרי שרואים סדרה כמו 'עמוק באדמה' אפשר לחשוב שהזלזול אמור להיות הפוך: הרי קל יותר לרגש, לטלטל ולהשפיע כשהצופים שבויים למשך שעה וחצי (סרט) או חמש שעות (אופרה של וגנר) באולם חשוך, גדול, עם מערכת סאונד מצוינת ושום גרויים חיצוניים משמעותיים פרט למה שקורה על הבמה/מסך. אבל לעשות מהצופים קווץ' ומהעיניים שלהם מזרקה של אגם, כשיש לך 45-50 דקות והם יושבים ומסתכלים בקופסה קטנה, בלי סאונד מי יודע מה, בסלון הביתי, כשמדי פעם מפריעים השכנים, החתול, ארוחת הערב ששמנו להתחמם במיקרו, טלפונים מהארץ ומה לא, זה הישג הרבה יותר מרשים.
וזה בדיוק מה שעשתה לנו 'עמוק באדמה' (בשמה המקורי Six Feet Under ובגרמנית Sterben wird immer), סדרה מושלמת - מהדקה הראשונה של הפיילוט ועד הסוף המרשים. צפינו בחמש העונות לאורך כשנה וחצי - זמן איטי להחריד בהתחשב בכך ששבע עונות באפי + חמש עונות אנג'ל שאבנו בפחות משנה. הסדרה כופה קצב צפייה איטי, עם הפסקות של ימים בין פרקים ושל תקופות ארוכות בין עונות - פשוט כי זה קצב החיים של הדמויות, ובמעבר מפרק לפרק ומעונה לעונה לא מהססים לדלג שלבים, לקפוץ על חלקים מתים ולהגיע שוב למקום המעניין. כמו בסרט, שיכול לעבור בשעה וחצי על חיים שלמים.

ספוילרים מכאן והלאה - ראו הוזהרתם!

אחד הדברים המעניינים ביותר ב'סיקס פיט', הוא הדרך שבה הסדרה התמודדה עם היותה סדרה. השם 'סדרה', שמכיל את המילה 'סדר', מתייחס למשהו אופייני מאוד לסדרות טלוויזיה: מבנה קבוע, שיחידות הבנייה שלו הן הפרק והעונה. האתגר של סדרת טלוויזיה הוא כפול: מצד אחד למשוך צופים לפרק הנוכחי, ולתת להם סיפוק מיידי - ולכך נועדו עלילות-באורך-פרק; מצד שני, למשוך את הצופים לפרק הבא - ולכך נועדו עלילות שנמשכות לאורך העונה והסדרה כולה. אחד הפתרונות המקובלים הוא ליצור מבנה קבוע לפרק, וסוג מסוים של עלילות - בדרך כלל חיצוניות לגיבורים הראשיים - שמתחיל ונגמר באותו פרק; ומצד שני, עלילה איטית יותר שנפרשת לאורך כל העונה. זה הפתרון שננקט גם כאן: בכל פרק מת מישהו מיד אחרי כותרות הפתיחה; מופיע המסך הלבן המפורסם; והפרק עוסק בטקס הלוויה ובהשלכתו על משפחת פישר.
הבעיה העיקרית שיוצר מבנה פרקים קבוע היא של שעמום. בשלב מסוים, דמויות הסדרה נעשות מעניינות הרבה יותר, והעלילות החיצוניות הופכות לסרח עודף; מצד שני, קשה לוותר על המבנה הזה, כי הוא מה שמגדיר את הסדרה, ופירוקו עלול לפזר את הסדרה לחלוטין (אותה דילמה, אגב, עומדת עכשיו בפני יוצרי 'האוס' ו'לוסט'). ב'סיקס פיט' פתרו את העניין באלגנטיות - המבנה הכללי נשמר לאורך כל הסדרה, עד לפרק האחרון (כמעט), אבל ההשפעה שלו על בני המשפחה לא היתה קבועה. היו פרקים שבהם המת החיצוני כמעט ולא הוזכר, ונותר רקע שולי לאירועים; היו מקרים שבהם המת היה מרכז הפרק; והיה כל דבר in between. כך הצליחה הסדרה לזרום ולשמור על מבנה קבוע עד לשני הפרקים האחרונים, ששברו את הרצף בשתי דרכים מרתקות: ראשית, מותו של נייט (שהוכרז בסוף הפרק הקודם, בדיוק כמו מותה של ליסה שתי עונות קודם) ושנית, בפרק האחרון, כשהמוות בתחילת הפרק התחלף בלידה, באורח שלרגע הותיר את הספק - האם נצפה במותה האכזרי של תינוקת שטרם באה לעולם, או שמא לפנינו 'ההפך ממוות'; ומה זה אומר.

ההיפוך של הפרק האחרון, לצד הקולאז' המטורף בסיום הסדרה, מתמצת בעיני את ה'מסר', אם יש כזה. יש משפט באנגלית, אני לא זוכר מאיפה - get busy living or get busy dying. המשפט הזה יכול לשמש מסר מובהק לסדרה. המוות מלווה את שלושת ילדי משפחת פישר - כעבודה עבור דייויד, כמשהו ש'פתאום קרה' לנייט, כצל שאי-אפשר להשתחרר ממנו לקלייר. אבל מולו מוצגות שוב ושוב האופציות לבחור בחיים, שמולם מגלים הפישרים חרדה בלתי מוסברת. נייט מסתבך כל הזמן בשאלת ה'מה אני רוצה', אבל הבחירות הגדולות ביותר שלו מתבצעות מכוח האינרציה. דייוויד נתקל תמיד בחרדה, שגורמת לו להיכנע לרצון החזק יותר של קית' (ממש עד סוף הסדרה). וקלייר מחפשת כל הזמן משהו שיניע אותה, מישהו שיגיד לה מי היא כדי שהיא תוכל להשתחרר מהבית ולהתחיל לחיות, בלי להבין שהיא צריכה להחליט על כך בעצמה (מה שקורה בסוף).
עבור רות', המוות הוא משהו מורכב יותר: מות בעלה בתחילת הסדרה הוא למעשה חוויה משחררת, שמאפשרת לה להתחיל סוף סוף את החיים; מותו של נייט לקראת סוף הסדרה נראה כסותם את הגולל על התקופה הזו של השחרור, עד שהיא מבינה - ממש בפרק האחרון - שזו ההזדמנות שלה להשתחרר באמת - לשלוח את קלייר לניו יורק, את דייויד למשפחתו, את ג'ורג' לדירה הפרטית שלו.

ומעבר לכל זה, ברמה האישית, מצאתי את עצמי שוב ושוב מזדהה עם הקונפליקטים הבסיסיים של הדמויות בסדרה. מחויבות משפחתית או חופש אישי? (נייט) אמנות חסרת-פשרות או חיים מסודרים? (קלייר) קבלה של החיים כמו שהם או עמידה על שלך, עד כדי התפרצות כעס? (דייויד וקית'). איכשהו, למרות שהם במקומות שונים בחיים, הבעיות של בני משפחת פישר היו גם הבעיות שלי. הם יחסרו לי מאוד.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/8/2008 20:26, ושייך לקטגוריות אמנות, טלוויזיה וקולנוע, תמונות
30 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/8/2008 22:09


אירופה אירופה
קצת באיחור (אבל לא נורא) - פוסט סיכום לאליפות אירופה 2008.

על גרמניה
לפני לא הרבה זמן, גרמניה היתה הנבחרת שמשחקת אנטי, המכונה המשומנת שמתגוננת 80% מהמשחק, מוסרת מסירות מדויקות, ותמיד מנצחת 1-0 משער מאוחר בבעיטת עונשין או ממצב נייח. זה כבר ממש לא נכון: בכל הטורניר היה רק משחק אחד שאיכשהו מתאים לתיאור הזה (הניצחון על אוסטריה מטיל של באלאק) ובשאר הזמן גרמניה תקפה, כבשה, ספגה, התבלבלה, יצאה קדימה, חזרה אחורה ובאופן כללי שיחקה כדורגל התקפי שהפך אותה לאחת הנבחרות המעניינות ביותר בטורניר. לא פלא שלאסנת, שצופה בכדורגל בערך רק מאז גביע העולם האחרון, היה קל להפוך לאוהדת מושבעת של הקבוצה המקומית. אני הייתי קצת יותר מסויג, אבל גם בגמר אפשר היה לראות (בהבלחות) שהגרמנים משחקים פתוח, אופטימי ובקיצור - לגמרי אחרת. (אגב, מי שהתחפשה לגרמניה בשנים האחרונות היא איטליה, שכבשה בטורניר שלושה שערים, כולם ממצבים נייחים, והשתמשה בשיטה דומה לזכות בגביע העולם ב-2006).

על ספרד
את האליפות הזו התחלנו לראות מאוחר, במשחקים האחרונים של שלב הבתים. בשלב הזה, שני המשחקים שוחקו במקביל, ורק המעניין ביניהם שודר; וכך, כשספרד שיחקה, ראינו את הרוסים טוחנים את שבדיה. ואז, ברבע הגמר, הספרדים שותקו לגמרי בידי ההגנה האיטלקית; ובמחצית הראשונה של החצי הם היו מבולבלים כמעט כמו הרוסים. יוצא שראינו את ספרד בשיאה רק משחק וחצי - החצי השני של החצי, והגמר. מה נאמר - נשארנו עם טעם של עוד.

על הכדורגל
בכל כתבת וויינט על האליפות תמצא מישהו שטוען בתוקף שכדורגל הוא משחק סופר-משעמם. ובאמת, כל עוד יש נבחרות כמו איטליה בסביבה, זה בהחלט עלול להיות כך. אישית, הייתי שמח לשינויים שיאיצו את המשחק וידחפו להכרעה - למשל שלפני ההארכה יוציא כל מאמן שחקן אחד, וההארכה תשוחק בעשרה מול עשרה. במצב כזה נוטים להיות שערים רבים יותר. אבל גם ככה, האליפות הזו הוכיחה שכמו שהוא, כדורגל יכול להיות סופר-מעניין, דרמטי ומה לא - דווקא בגלל העובדה שהוא מוכרע בהפרשים קטנים יחסית, ושתיאורטית אפשר תמיד לשוב מפיגור (בטורקית זה נשמע יותר טוב).

על האוהדים
קראתי כאן שבגרמניה צפו בחלק מהמשחקים יותר נשים מגברים. זה משהו מדהים בעיני, בהתחשב בחד-מיניות המוחלטת של הצפייה בכדורגל (ובענפי ספורט אחרים) בישראל וגם בארה"ב. אין לי מושג איך הגרמנים עשו את זה; זה לא יכול להיות רק בגלל שבאלאק חתיך.



ובינתיים בחיי היומיום:

* חברת הכבלים שוב עשתה לי התקף לב הבוקר עם ארבע וחצי שעות בלי אינטרנט.
* למדתי מה אפשר לעשות עם בלנדר (בלנדר בלנדר)
* ראינו את הפרקים האחרונים בעונה הרביעית של האוס ועוד לא לגמרי התאוששנו. מי שראה, מוזמן לנהל דיון מלא ספוילרים בתגובות.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/7/2008 00:31, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, בשבילנו זו אירופה אירופה, המחשב ואני, טלוויזיה וקולנוע, דברים שמצאתי ביוטיוב
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-4/7/2008 14:43


טלוויזיה ואמת (וגם עוד עדכונים מהמגרש)
גם סדרות הטלוויזיה היותר 'אמיתיות' (מבחינת דמויות, אווירה, מסרים עיצוב ומה לא), חורגות לאמת מעצם הפורמט; שכן החיים לא בנויים בדרך כלל על מבנה נרטיבי פשוט של מאורע-הסתבכות-עוד הסתבכות-עימות-התרה. העובדה שאפשר לדעת שהדיאגנוזה של האוס שגויה בגלל שעוד לא עברה חצי תוכנית, או להבין שלפנינו פרק כפול של באפי/תיקים באפלה/אלוהים יודע מה בגלל שאין שום סיכוי שכל קווי העלילה שנפתחו ייפתרו בזמן שנותר - אלה תובנות שקשורות לפורמט, למטה-מציאות שנבנית סביב המציאות הטלוויזיונית, ומכריזות על אותה מציאות טלוויזיונית כשקרית, בלי קשר לשיטות הצילום או לדמויות או לכל דרך אחרת לנסות להפגין 'אמיתיות'.
בסרטים, אגב, זה לא ככה: עצם העובדה שאורכו של סרט יכול להיות בין 80 ל-160 דקות ואפילו יותר מאפשרת למי שלא רוצה להתכונן לבוא בלי לדעת מתי זה הולך להיגמר. להיות מופתע, למשל, מהדרך שבה נוחת עליך הסוף ב'ארץ קשוחה' של האחים כהן, או להיכנס לקצב מחשבה אחר ב'זה ייגמר בדם' של פול תומס אנדרסון (יצירת מופת שעוד ייקח לי זמן לעכל). תיאורטית, לפחות, בהנחה שלא מדובר בפנטזיית-קומיקס מחבורת 'גודמן נלחם בבאד-מן', המבנה הנראטיבי של העלילה יכול לעשות סלטות באוויר או אפילו - וזה לפעמים קשה יותר - ליצור אשליית-מציאות משכנעת בלי לאבד את תשומת הלב של הצופה (שהרי כל המהלכים הנראטיביים והקשתות הרגשיות נולדו בגלל שהמציאות משעממת, בגלל שלצפות שעתיים בחיים של מישהו זה לא הכי מעניין בדרך כלל).
זה לא מפתיע, אם חושבים על זה, שתוכניות הריאליטי הפופולריות ביותר הן אלה שבהם החוקים ברורים, חד-משמעיים וקבועים. החוקים האלה קובעים את המבנה הנראטיבי של כל פרק, מחייבים בעצם גם את המציאות להתכופף לכללי הדרמה הטלוויזיונית: אתגר פרס, אתגר חסינות, מועצת שבט [או טיסה ארוכה, הגעה ליעד, דיטור, רודבלוק, מרוץ לפיט סטופ]. המבנה נועד ליצור דרמות, מהפכים, אי-ודאות וקרב ראש בראש בדקה האחרונה (עם קתרזיס בסוף) - ואם זה לא עובד, תמיד אפשר ליצור את הנראטיב בעריכה. הי, אפילו בדוקו-דרמות מצליחים לכפות תמיד איזה נראטיב בעריכה (למרות שלא תמיד זה ממש עובד).





ובינתיים, באליפות אירופה...
... צרפת כיכבה בתפקיד איוב בטרגדיה בקנה מידה תנ"כי, עם פצועים, מואדמים, מפונדלים ושערים עצמיים. איטליה נהנתה מההפקר בלי ממש לטרוח גם לשחק כדורגל.
... רוסיה עשתה מהשבדים קציצות, טחנה אותם לעפר מר, שתתה להם את המילקשייק, עישנה להם את הסירות וניגבה אותם עם לחם. השבדים הוכיחו סופית שלהיות בלונדיני וגבוה זה לא מספיק.
... בחנות של הטורקים חוגגים את העלייה לרבע הגמר ומוכרים דגלים גרמניים וטורקיים שאפשר גם ללבוש כבנדנות. כמו-כן מוכרים שם ארטישוקים נהדרים שהולכים טוב בתפקיד פיצוחים.
... קציצות כרישה עשויות להיות גם רעיון טוב לנשנוש, אבל המתכון בוויינט שגוי מאוד בכמויות. הסתפקנו בפאי כרישה מאולתר ובאנדריי ארשאבין לארוחת ערב.

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/6/2008 00:39, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, אקטואליה, אליפות אירופה 08
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/6/2008 22:01



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  
45,971
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד