על מייקל ג'קסון ועל סרטי ביוגרפיות
האינטרנט מלא הספדים, סיכומים ורטרוספקטיבות של מייקל ג'קסון, בין השאר בגלל שהוא מת כשמי שהיו מעריציו הגדולים בשנות ה-80 נמצאים בדיוק בשיא פריחתם ככותבים. אבל אצלי לא תקבלו סקירה מלאה של הקריירה המרתקת שלו, מגיל חמש עד חמישים (את זה תמצאו ב'עכבר העיר'), ולו בגלל שמבחינתי האישית מצטמצמת הקריירה של ג'קסון לחמש שנים בערך - מ-Thriller ועד Bad.
רצה הגורל ושיא השיאים של ג'קסון כאייקון נערץ התרחש בדיוק כשהייתי בגיל המתאים להערצת אלילים. בסוף 1983 הייתי בכיתה ו', וג'קסון היה בכל מקום. התרגשנו כשהקליפ המרשים של 'בילי ג'ין' הוקרן לראשונה ב'עוד להיט' (או שמא היתה זו 'עד פופ'?); עברנו חוויה מכוננת בערב כיתה שבו הביא מישהו קלטת וידיאו עם הסרטון המלא של ת'רילר (14 דקות!), וכל הבנות ברחו מהחדר בבהלה; ואם אני זוכר נכון, ג'קסון גם היה האמן הראשון שפוסטר שלו (באדיבות 'מעריב לנוער') עיטר לי את הארון.
אבל השיר (והקליפ) שהכי נחרת לי בראש מהתקופה דווקא לא היה אחד מלהיטי הקצב הגדולים של מייקל, אלא שיתוף הפעולה התמים והמקסים שלו עם פול מקרטני, Say, Say, Say, שהצטיין בקליפ עם סיפור-מסגרת (כרגיל אצל מייקל) שנותר מתוק גם אחרי כל השנים:



אני מניח שמבחינת ג'קסון היה זה סוג של כרטיס כניסה לליגה של הגדולים; אני, כילד בכיתה ו', תהיתי מי זה בכלל הפול מקרטני הזה (ימי הביטלס שלי באו הרבה יותר מאוחר).

בין 1983 ל-1987 הספיק ג'קסון להרוויח מיליונים ולככב בשמועות מוזרות, שכמה מהן הפיץ בעצמו, ואילו אני עברתי לארה"ב והתמכרתי למצעדים - מה שהוביל אותי חזרה למייקל. כמו שהצלחתו של סרט המשך נקבעת במידה רבה ע"י איכותו של הסרט הקודם, כך גם מושפעת ההתנהלות של אלבום במצעדים השבועיים גם מהאלבום הקודם. הציפייה ל-Bad (שלווה בסרטון ארוך לא פחות מת'רילר) היתה בעצם 'משאלה המגשימה את עצמה', והאלבום שלח לא פחות מחמישה שירים למקום הראשון במצעד (היסטוריה!); כחובב מצעדים התרגשתי להפליא והצטרפתי לסטטיסטיקה בקניית קלטת מקורית. אבל המוסיקה עצמה כבר ריגשה אותי פחות, ויותר מכל מעידה על כך העובדה שכל ניסיון להיזכר היום במלים של Bad מעלה אצלי רק את הפארודיה המצוינת של וירד אל ינקוביץ', Fat:



בכלל נראה שבנקודה הזו כבר התחלתי לפתח טעם קצת שונה, כי השיר הזכור עלי ביותר מהאלבום דווקא אינו אחד מחמשת השירים שהגיעו למקום הראשון, אלא דווקא Smooth Criminal, שיר קצבי עם קליפ מרשים וקצת פחות סכריניות מרוב הלהיטים של ג'קסון באותה תקופה:



גם כאן, כמו בקליפים ובשירים רבים אחרים, ג'קסון מתעסק בצד האחר של החוק; בקליפ הראשון שהצגתי, הוא ומקרטני משחקים שני נוכלים-נודדים, ב'בילי ג'ין' הוא מבוקש בידי המשטרה וב-Beat it הוא עוסק בלוחמת כנופיות. אם מוסיפים לזה את שמות האלבומים - 'רע' ו'מסוכן', למשל - ואת העובדה שכבר בת'רילר הופך מייקל לאיש-זאב ולזומבי, מתקבלת תמונה מאוד מעניינת של אדם שרואה בתוכו איזו דמות מרושעת, איומה, חייתית, שהוא נלחם בה לאורך כל חייו. השנאה העצמית - או אולי הפחד מעצמו - עשויה להיות מפתח לקריאת מכלול היצירה של ג'קסון לא פחות מהאהבה העצמית האגוצנטרית שכולם מכירים.

אחרית הדבר היא שב-1988 חזרנו לארץ והטעם המוזיקלי שלי החל להשתנות, מפופ לרוק ולדברים אחרים. כשג'קסון הוציא את האלבום הבא כבר הקשבתי לג'נסיס ולג'ת'רו טאל, ולא היה לי הרבה עניין ב'שחור או לבן', או בכל מה שבא אחר כך. ההתעניינות העולמית דעכה בקצב איטי קצת יותר, אבל בטוח. עד הסוף.

****

ב'עין הדג' החלו לדון כבר באפשרויות הליהוק לסרט על חייו של מייקל, אבל נדמה לי שיותר מעניין לתהות מה יהיה שמו של סרט-הביוגרפיה. כדי לנסות לנחש שמות אפשריים, אפשר לנסות להסתכל בסרטי ביוגרפיה אחרים ולזהות את הזאנרים הנפוצים בשמותיהם.
הזאנר הפופולרי ביותר של שם לביוגרפיה הוא שמו של הגיבור, באיזושהי גרסה. 'מארי אנטואנט', The people vs. Larry Flint, 'ריי' (צ'רלס), 'גנדי', 'מילק', 'קינסי', JFK ורבים אחרים מככבים בקטגוריה הזו. אם יוצרי הסרט יהיו לא-מקוריים ויבחרו בנתיב הזה, נראה שהשם המתאים ביותר הוא 'מייקל!' (כך, עם סימן קריאה) - זו היתה הדרך שבה הופיע שמו על מגוון פוסטרים בתקופת הזוהר.
ז'אנר אחר, הפופולרי בביוגרפיות מוזיקליות, הוא להשתמש בשם אחת היצירות של האמן, או בשורה המזוהה אתו. לז'אנר הזה שייכים Walk the line (הביוגרפיה של ג'וני קאש), 'אמריקן ספלנדור', 'לילה טוב ובהצלחה' ואחרים; אם נלך בכיוון הזה, ג'קסון מספק מגוון עשיר של שמות, מ-Thriller דרך Bad ו-Dangerous ועד Invincible; אופציות ברורות אחרות יהיו Black or white (על זהותו הגזעית); Man in the mirror (סרט פסיכולוגי על הפיצול באופיו) ואפילו Smooth Criminal (סרט שיחשוף את 'הצד האפל' של ג'קסון...). אבל הרעיון המועדף עלי הוא שורה משירו הפופולרי 'בילי ג'ין' - I am the one. נראה ששם כזה יעביר בדיוק את תחושת האלילות ו'המלכות' ואת ההשפעה שלה על ג'קסון.
ז'אנר שלישי בשמות של סרטים ביוגרפיים הוא זה שמתאר את האדם באמצעות תכונה מובהקת או תפקיד מובהק שמילא בחייו, לפעמים באורח שיפוטי למדי. לקטגוריה הזו שייכים 'הטייס', 'המלך האחרון של סקוטלנד', 'איש על הירח' וכן הלאה. כאן אפשר ממש להשתולל, מ'מלך הפופ' הקלאסי, דרך 'איש הפיל', 'הילד הנצחי' או 'פיטר פן השחור' - אבל נראה שבמקרה של ג'קסון היא פחות פורייה מאשר אצל מפורסמים אחרים.

הערה אחרונה: לאורך כל הפוסט לא השתמשתי בתרגום של האלבום (והשיר) ת'רילר ל'מותחן'. ולא בגלל שהתרגום לא טוב, אלא בגלל שהסרט הקצר מבהיר שהכוונה אינה למותחן כמו לסרט אימה (זה מה שרואים ג'קסון וחברתו בקולנוע, ומסרטי אימה לקוחים כל המוטיבים). נראה לי שג'קסון התייחס ל-Thrills - סוג ההתרגשות שאוחזת בנו מסרטי אימה - ולאו דווקא להגדרת הז'אנר המדויקת, ולכן 'מותחן' פשוט לא קולע לכוונתו.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/6/2009 11:17, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-28/6/2009 18:41

---

אירו-ביזיון
אני באמת לא יודע למה אנחנו עושים את זה לעצמנו ולחברינו, אבל אחרי ששמענו בגלגל"צ את השיר הישראלי (הלא-רע) לאירוויזיון, לא רק שביררנו איפה בגרמניה משרדים את התחרות, כדי לצפות בה גם השנה, אלא אפילו הזמנו את ידידינו סבסטיאן הפסנתרן וסנצ'יר המונגולית לצפות אתנו. הם הודיעו לנו שהם כבר התחילו להכין אספרגוס ברוט הולנדז, ושאולי עדיף שנבוא אליהם ונצפה אצלם. השניים לא הכירו היטב את התחרות וסמכו עלינו, מה שהתברר כטעות בהתחשב בהמשך.
אחרי הרמת כוס יין לבן הבהרנו לידידינו שלא יצפו לרמה מוזיקלית מי-יודע-מה, ולמעשה שבדרך כלל השירים באירוויזיון מגרדים את תחתית החבית. אבל כן הכרנו להם את הספורט הלאומי הישראלי - להעיר הערות ציניות על המשתתפים, לבושם (או אי-לבושם), תכונותיהם הקוליות וכו'. בנוסף הבטחנו מתח, דרמה ונפנוף עז בדגלי ישראל בכל פעם שנקבל דוז פואה.
באורח מדהים, השירים הצליחו להיות גרועים אפילו יותר משציפינו, וברגעים רבים ברח סבסטיאן למטבח או למרפסת בקריאות 'אֶס טוּט וֶה' (זה כואב). כך היה כבר בשיר הראשון, כשליטאי עם כובע חשב שהוא פרדי מרקורי. ההתרגשות גאתה לקראת השיר הישראלי, אבל ידידינו סירבו להתלהב (מה גם שאחינועם די התרגשה ובמת הענק לא עשתה צדק לשיר בשום מובן של המילה). יש לציין שאחרי סיום הזוועתון הם חזרו בהםם והודו שהשיר הישראלי היה הטוב ביותר, לפחות מבחינה מוזיקלית.
מיד אחר כך עלתה פטריסיה קאס הצרפתייה, וסבסטיאן סיפר שהיא נולדה לא רחוק מכאן ושלפני עשר שנים היא היתה נהדרת. מה שאנחנו חווינו היה בעיקר קול הרוס לחלוטין ועיניים שהעידו שיש במוסקבה קוק מצוין. זה בסדר, בשיר של פורטוגל עברו לאל.אס. די. סבסטיאן בהה בעיניים פעורות בתלבושות ובגימיקים שנעשו קיצוניים יותר ויותר, ואסנת פתחה פה גדול מול האולם הענק, שנראה כמו איצטדיון כדורגל.
בהמשך, הזמר היווני חשף פטמה והתנהג כאילו הוא בטברנה עם שמעון פרנס, התאומות הארמניות עשו צחוק ממורשתן המסורתית, ולמדנו כל מיני מלים ברוסית שהצחיקו מאוד את סנצ'יר (הידעת שברוסית 'שיק' פירושו 'אופנתי'? לא יאומן, נכון?). אחר כך עלתה נבחרת הברייקדאנס האולימפית של אזרבייג'אן, ואיתה דידי הררי וזמרת שגרמה לי לתהות אם יש נמר מאחורי הקלעים, ולמה לא מנעו ממנו לקרוע לה את כל הפרונט של השמלה. שני שירים אחר-כך עלתה על הבמה להקתץ המחול הקיבוצית, שמשום מה ייצגה את מולדובה ואפשרה לנו להסביר לסבסטיאן מה זה הורה.
בשלב הזה הוא הביא את האספרגוס מהמטבח ונכנס יופי למצב הרוח; כשקיארה האלמותית עלתה לייצג את מלטה הוא תהה כמה זמרות כבר יש להם באי הקטנטן והאם יש לבחורה כרטיס קבוע לאירוויזיון. מה שכן, מאותה נקודה הכל הידרדר: הדנים נראו כמו חיקוי גרוע של להקה בריטית משנות ה-90 (בכלל, כל המופע נראה כמו שחזור של שנות ה-90 המוקדמות, שכבר סיכמתי עם אסנת שהיו אחת התקופות הגרועות ביותר במוזיקה העולמית); הגרמנים גרמו לסבסטיאן לחזור בו מכל הירידות על מדינות אחרות ולהסכים שזה אולי המופע המטומטם ביותר שראינו עד כה (אבל לפחות היתה בחורה עם שוט); ומופע המחשופים של הטורקים העלה תהיות, כי משום מה זכרתי שזו ארץ מוסלמית.
בהידרדרות הכללית הספקנו לציין לעצמנו שהלהיטים השנה הם כינורות מצד אחד ואש על הבמה מצד שני, מה שאומר שלאונרד כהן והכינור הבוער שלהם היו יכולים לתת פייט. הכינורות של הנורבגים הזכירו לי את חיים טופול והעיצוב הזכיר את מרק שגל, אבל הזמר לא שר 'לו הייתי רוטשילד' אלא סתם רצח את השפה האנגלית. תוך שחוסלו האספרגוסים ותפוחי האדמה שהוכנו איתם, המשיך המופע אל סופו כמו רכבת הרים שירדה מהפסים, עם אוקריאנית שחיקתה את בריטני ספירז, בריטית שחושבת שהיא זמרת סול, ואסון טבע בספרדית.
כשהשירים נגמרו, חשבנו שהרע מכל כבר מאחורינו, סבסטיאן הכין קפה ואנחנו הוצאנו את פאי הפקאן שהבאנו. סלחנו אפילו למופע המוזר של 'רוסיות מתפתלות במים' ששימש כדי להעביר את הזמן עד בוא התוצאות, והתיישבנו בסקרנות, עם דגל וקפה, לשלב התוצאות.סבסטיאן אמר שהשיר הכי טוב הוא הישראלי, אני אמרתי שהטורקים ייקחו, ואסנת החזיקה אצבעות לזמרת האיסלנדית, אולי היחידה שהצליחה באמת לשיר.
תוך דקות התבררה עוצמת מפח-הנפש. השיר הנורבגי, שאף אחד מאתנו לא הצליח בדיוק להיזכר מה מעניין בו, קיבל דוז פואה אחרי דוז פואה והוכיח שכינורות הם אכן טרנד לוהט, ויחד עם ההצבעה האזורית המסורתית (פינלנד-דנמרק-שבדיה-נורבגיה-איסלנד; קרואטיה-בוסניה-סרביה; מקדוניה-יוון-אלבניה; רומניה מלקקת למולדובה ומולדובה מלקקת חזרה; וכן הלאה) והוויתור על ההקראה המסורתית של כל הנקודות (טוב, היינו עלולים לשבת שם עד מחר) גם של התוצאות הפך לפארסה מעצבנת. המתח היחיד היה בשאלת מיקומו של השיר הישראלי (האם בחצי הראשון של הטבלה או השני) והגרמני (האמנם אחרון, כפי שרצה סבסטיאן, או קצת גבוה יותר). בשני המקרים נכון לנו מפח-נפש. נשארנו רק כדי לשמוע שוב את השיר הנורבגי, להסכים שאין בו שום דבר מיוחד ולהתנצל מאה פעם בפני מארחינו. "לא נורא, היה מצחיק," סיכם סבסטיאן, "ולפחות אכלנו פאי פקאן."

(משום מה הזיכרון שלי הוא שפעם היה יותר טוב. אבל יכול להיות שאני טועה).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/5/2009 23:38, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/5/2009 12:42

---

בכל זאת על המלחמה
1. על החמאס

יש נטייה לתייג כל מי שיש לו איזשהן השגות על הלחימה בעזה כ'אוהב את החמאס'. התיוג הזה מקל מאוד להוציא את המתנגדים מחוץ לגדר, כי החמאס הוא באמת לא גוף נחמד במיוחד. מדובר על ארגון דתי-פנאטי, מיליטריסטי, חסר פשרות ואלים, שמנהיג את הפלסטינים בכוח למדיניות של סירוב, התנגדות וסבל. קשה להאמין בזכויות אדם ולתמוך בארגון כזה, אבל גם לא צריך: כמו שלא כל אמריקאי שמתנגד למלחמה בעיראק תומך באל-קעידה, כך אפשר להתנגד ללחימה - מכל מיני סיבות - בלי להיחשד כתומך חמאס.

מה שכן, אפשר לנסות להבין מה הפלסטינים מוצאים בחמאס, פשוט בגלל שהשלטון הקודם שלהם היה כל-כך בעייתי. לא צריך לנבור עמוק בהיסטוריה כדי לראות דוגמאות למקרים שבהם הוחלף - במהלך דמוקרטי או לא - שלטון פשרני-יחסית אבל מושחת עד היסוד בשלטון דוגמטי, קיצוני וסופר-לאומני, אבל שיש לו לפחות מראית-עין של הוגנות. הפרוטסטנטים עשו את זה לקתולים, הפשיסטים באיטליה לקודמיהם המושחתים וכן הלאה.
עראפת תרם מאוד לתהליך הזה, בכך שלא הלך בנעליו של בן גוריון, ולא השכיל להבין ש'מדינה-בדרך' לא יכולה להתקיים כשאין לה מונופול על אמצעי הלחימה. פירוק האצ"ל והלח"י קנה לבן גוריון כמה וכמה שונאים שלא ישכחו לו את אלטלנה, אבל היה מהלך חיוני לגיבוש שלטון מסודר, שיכול לעמוד במעבר מ'מאבק' ל'מדינה'. דווקא החמאס בעזה למד את הלקח, וכשלקח את השלטון רדף אחרי פעילי פתח, אסף את הנשק מהרחובות והפך את עצמו לגוף החמוש היחידברצועה.

2. על חיסול החמאס

במסגרת התגובות המתלהמות באתרי החדשות צדה את עיני תגובה שקראה 'לא לעצור עד לחיסולו הפיזי של החמאס'. התגובה הזו מדגימה חלק מהבעייתיות בחשיבה המיליטריסטית, שמניחה שאפשר לעשות כל דבר באמצעות מתקפה צבאית. חיסול *פיזי* של החמאס אינו משימה אפשרית, פשוט בגלל שהארגון אינו גוף פיזי: אם ישראל תחסל מאה אנשי חמאס, ובמקביל יצטרפו מאה פלסטינים לארגון, מצבו של הארגון לא השתנה משמעותית (הוא הורע קצת, כי מאה חיילים מאומנים הוחלפו במאה מגויסים טריים, אבל לא נעשה צעד חד-משמעי לקראת חיסולו הפיזי). הדרך היחידה לחסל *פיזית* את החמאס היא לחסל את כל המצטרפים הפוטנציאליים, דהיינו את כל הפלסטינים.
מטרה אחרת שהטוקבקיסטים מציבים למבצע הצבאי היא 'להפיל את שלטון החמאס'. הפלת שלטון היא בהחלט במסגרת היכולות של מתקפה צבאית (בעלות הברית הפילו את השלטון הנאצי, ארצות הברית הפילה את סדאם חוסיין) אבל כפי שמוכיחות הדוגמאות לעיל, משימה כזו אינה עניין ל'מבצע' של זבנג וגמרנו, אלא לתהליך ארוך, הכולל כיבוש מוחלט של השטח ועבודה מסודרת ומאורגנת כדי ליצור מנהיגות מקומית חלופית. ישראל לא הצליחה בכך עם הפלנגות בלבנון, האמריקנים עדיין מתקשים בכך בעיראק, וההצלחה היחידה - מערב גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה - הושגה בזכות הזרמה של סכומי כסף עצומים (תוכנית מרשל) והצורך להתאחד מול אויב חדש (הקומוניזם). יתר על כן, מה שיכולה (בקושי רב!) לעשות מעצמת-על כמו ארה"ב אינו משימה סבירה למדינה קטנה ושולית יחסית במערכת העולמית, יהא כוחה הצבאי אשר יהא.

3. רציונליות והבית הלבן

שני סיפורים מהעונה הראשונה של הבית הלבן מתחברים לי היטב לשאלת הפעולה בעזה. הראשון הוא הפרק תגובה מידתית, אחד הראשונים בסדרה. בפרק מפילים הסורים מטוס אמריקני והנשיא מתבקש לבחור בין מספר אפשרויות לתגובה מידתית, אבל מתעקש לדרוש מאנשי הצבא שיביאו לו גם 'תגובה לא-מידתית' - בין השאר משום שבמטוס היה רופאו האישי. כאשר הוא רואה את התסריט ה'לא-מידתי' - מתקפה על מתקנים אזרחיים שתעלה בחיי מאות ותגרור את האזור למלחמה - הנשיא מתעשת וחוזר בו.
את הפופולריות של התגובה הלא-מידתית ('לשטח את עזה', 'להחזיר אותם לתקופת האבן' וכו') בטוקבקים של וויינט לא קשה להסביר. נקמה היא כוח רב-עוצמה, ותחושת הפגיעה האישית אצל האזרחים מובילה באורח מובן וטבעי לנקמה ישירה, כואבת ולא-מידתית בעליל. אבל במישור החברתי, נקמה כזו בדרך כלל אינה מקובלת: אנחנו לא מרשים לאנשים לקחת את החוק בידיים ולנקום את דם קרוביהם, ואפילו הוצאה להורג (צורה ממוסדת של נקמה) אינה קיימת כמעט בישראל ונדירה במדינות דמוקרטיות אחרות. הסיבה לבלמים האלה לתחושת הנקמה היא שזו להידרדר ולהחמיר בכל פעם, וכך יכול עלבון קטן להפוך למלחמת כנופיות שתצית עיר שלמה.
אבל במאבק עם החמאס נתפרה בישראל תיאורייה שלמה כדי להצדיק את התגובה הלא-מידתית, שמטרתה האמיתית היא לשחרר את רגשי הנקמה של הציבור. זוהי תיאוריית 'הבריון המשתולל': היא גורסת שאם נשחרר את חרון אפנו ונגיב בצורה קיצונית, ההשתוללות תכניס פחד עצום באויב, ואיש לא יעז עוד לתקוף אותנו. הגישה הזו היא שסיפקה את הבסיס להתקפה המאסיבית על תשתיות לבנוניות לפני שנתיים, ולמרות כישלונה המובהק שם מהווה בסיס גם למתקפה הנמשכת ברצועה עכשיו. למעשה, חסידי השיטה טוענים שגם המתקפה הנוכחית היא בבחינת 'מעט מדי', ושהכישלון נובע מכך שאיננו משתוללים *מספיק*. הם משתמשים במונחים כמו 'הכרעה', 'פתרון צבאי' ו'תנו לצה"ל לנצח', ומצפים ללא פחות מכניעה ללא תנאי.
יש לציין שיש בסיס רציונלי מסוים לגישה הזו, וגם הוא מחזיר אותנו למלחמת העולם השנייה. 'סערת האש' בדרזדן, ובייחוד פצצות האטום בהירושימה ונגאסקי, היו מסר חד-משמעי מצד בעלות הברית (בעיקר ארה"ב) שהן מוכנות 'להשתולל' ולנקוט אמצעים קיצוניים אם גרמניה ויפן לא ייכנעו מיידית. אם נתעלם לרגע מהשאלות המוסריות שמעלות החלטות אלה עד היום, הרי שמבחינה אסטרטגית הן השיגו את מטרתן - העבירו בבירור את מסר ה'אל תתעסקו אתנו' וקיצרו את המלחמה.
אבל ההבדל בין אז להיום הוא בדיוק הגורם שהופך את אסטרטגיית 'הבריון המשתולל' לבעייתית גם בשכונה. כי בשכונה יש מורים, מנהלים ושוטרים, שתפקידם לדאוג שבריונים לא ישתוללו. ואם אחד הבריונים יתחיל להפליא את מכותיו בילד מכיתה ב' שמציק לו, כדאי שלא יעשה זאת מול תחנת המשטרה, כי הילד יצרח במלוא גרונו והבריון יבלה את הלילה במעצר (ובהמשך ילך לכלא). במעבר חד לנמשל, כולם יודעים שטווח ה'השתוללות' של ישראל מוגבל; שכמדינה קטנה היא תלויה במדינות העולם ואלה תלויות בדעת הקהל ברחובותיהן; ושכל 'השתוללות' של ישראל מתועדת באלפי מצלמות, והפלסטינים יודעים יופי לצעוק חזק כשהם רוצים. ארה"ב היתה יכולה לכפות על היפנים כניעה כי הם ידעו שאין מי שיעצור אותה: בעלות הברית היו הקואליציה העולמית המנצחת, ולא היה מעליהם שום שוטר שיגיד נו-נו-נו. לעומת זאת, החיזבאללה והחמאס יודעים טוב מאוד שחלון הזמן להתקפה הישראלית תמיד קצר מאוד, וש'השתוללות' בצד הישראלי רק תקצר אותו עוד יותר (זוכרים את כפר כנא?).
האסטרטגיה טובה ביותר הפתוחה היום למי שרוצה ליצור לעצמו תדמית של 'בריון משתולל' היא להכות בחושך, במקום צדדי, ולברוח בלי להשאיר עקבות. פעולה מקבילה היא המכה המפתיעה שהנחיתה ישראל בשבת, יום לפני פקיעת האולטימטום, בזמן שאנשי חמאס עוד לא היו מוכנים. פעולה מסוג זה יכולה ליצור הרתעה מסוימת, אבל לבטח לא להביא לכניעה שמחפשים חסידי 'תנו לצה"ל לנצח'; אבל גם המתקפה הטוטאלית שהם רואים בעיני רוחם לא תוביל לשם, אלא רק תעלה בדם רב משני הצדדים.

סיפור אחר מ'הבית הלבן' שנדמה כמשקף את המציאות מתפרש על שני פרקים בעונה הראשונה ועוסק בהודו ובפקיסטן (כמה אקטואלי). האמריקנים מנסים לעצור מתקפה מאסיבית של הודו על פקיסטן (בעקבות התגרויות חוזרות ונשנות של האחרונה). העצה שמתקבלת בסוף לקוחה ממדעי המדינה של ימי הקולוניאליזם - שיטת המקל והגזר. השיטה, ששימשה את הבריטים בהתייחסותם לשליטים הודיים מקומיים, מתבססת על ההנחה שהצד השני יעדיף לבחור בפעולה שמניבה הישגים ופרסים (הגזר) מאשר בזו שגורמת לו כאב (המקל), ובכך בעצם מניחה איזושהי התנהגות רציונלית (או לפחות אינסטינקטיבית-רציונלית) אצל הצד השני (השיטה למשל לא תעבוד על בודהיסט שאין לו עניין בפרסים או על מזוכיסט שמעוניין בכאב).
כל תפיסת ה'הרתעה', ה'צריבה התודעתית' ושאר מלים מכובסות מתבססת בעצם על ה'מקל'. ההנחה היא ש"בשלב מסוים החמאס יבין שירי רקטות על יישובינו מוביל לתגובה כואבת" ונדמה שהשאלה היא רק מה סף הכאב שאחריו תפציע ה'הבנה' הזו. למקל הזה יש שתי בעיות: הראשונה, שהוא מניח שהחמאס שונה מאיתנו, ושמכות מבחוץ לא יגרמו אצלו לדבקות הפטריוטית הנפוצה בכל מקום בעתות מלחמה (לא ארחיב על כך, כי המאמר הזה, שכבר קישרתי אליו, אומר זאת מצוין). הבעיה השנייה היא שלמקל הזה לא מצורף שום גזר, כי אותם אנשים שמדברים על 'צריבה תודעתית' מדברים על כך ש'בשום מקרה לא נדבר עם החמאס'. ואיך אפשר להציע הטבות, הקלות וגזרים בלי לדבר? ה'גזר' היחידי שישראל מוכנה להציע הוא הפסקת אש, כלומר הפסקת השימוש במקל.
הגישה הזו, שהולכת על 'מקל ללא גזר', חוטאת בחוסר עקביות מבחינת התדמית של החמאס והפלסטינים: אם הם רציונליים מספיק כדי להבין שפעולות מלחמתיות נגדנו מובילות למכות במקל, הרי שהם גם רציונליים מספיק כדי להבין שפעולות חיוביות (רגיעה, שחרור גלעד שליט, פיקוח בינלאומי) יתוגמלו בהתאם. למעשה, אם בכלל, הדחף להיות לא רציונלי בתגובה למקל (כלומר הרצון לנקמה, הדחף למחאה, ה'אנטי') הוא חזק יותר מהדחף להיות לא-רציונלי בתגובה לגזר (חמדנות).

חשבתי שאין לי הרבה מה להגיד על המלחמה והסתבר שיש המון; כל-כך המון, שיהיה גם חלק שני לפוסט הזה. בינתיים, אני שולח את השתתפותי הכנה ואיחולים לסיום מהיר של הלחימה לתושבי הדרום, לאזרחים ברצועת עזה ולחיילי צה"ל. בלי קשר לכל ניתוח רציונלי או מוסרי של המלחמה, האנשים הסובלים ממנה סובלים באמת, ואני מקווה שסבלם יסתיים בקרוב.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/1/2009 10:06, ושייך לקטגוריות אקטואליה, טלוויזיה וקולנוע, מונולוגים מהאמבט
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/1/2009 10:58

---

מגדל בבל, או אני נגד המלים
יותר משלוש שנים אני עובד באורח יומיומי כמתרגם. בלי ללמוד את התחום, בלי הכשרה מסודרת, בלי להחליט ממש שזה מה שאני עושה (שזה כשלעצמו סיפור, אבל נרד מזה לצורך העניין). ובשנים האלה פיתחתי מערכת יחסים מורכבת עם מלים ועם שפות. בפוסטים קודמים הזכרתי את הקשיים במעבר התמידי בין עברית, אנגלית וגרמנית, אבל בשלב זה אני רוצה להשאיר את שפתם של גתה וראמשטיין מאחורי ולהתמקד בשתי השפות של האגם שאותו אני חוצה מדי יום, דהיינו עברית ואנגלית.
לעובדה שאני מתרגם בקביעות ספרי טיולים, ובפרט ספרים של לונלי פלאנט, יש יתרונות וחסרונות. אחד היתרונות הוא שיש הרבה מלים, משפטים ומבנים שכבר 'פתורים' אצלי, כאלה שיש לי עבורם מקביל מדויקת או לפחות מדויקת-מספיק בעברית ואני יכול כמעט באורח מכני לתרגם אותם אחד לאחד. אחד החסרונות הוא שיש מלים מסוימות שסופרי לונלי אוהבים במיוחד (או שהשפה האנגלית אוהבת במיוחד) שמעלות לי את הקריזה, שורפות לי את הפיוזים וגורמות לי להטיח את הראש במקלדת, פשוט כי כמה שאתאמץ אני לא מצליח למצוא להם מקבילה אמיתית בעברית, שתקיים שלושה תנאים פשוטים:
1. תעביר ולו בערך את המשמעות.
2. תהיה מקובלת על העורכת שלי, שדי קנאית לשפה העברית.
3. לא תישמע כמו מכונה של רופא שיניים סדיסטי במיוחד.
אז במסגרת 'שחרור קיטור' וגם 'שלח לחמך על פני המים', להלן המלים שהכי מעצבנות, מתסכלות ומשגעות את השכל כשאני נתקל בהם בתרגום, לצד ניסיונותי הנואשים לתרגמן.



range: לא כשם עצם, אלא כפועל. מילה נפוצה מאוד בספרי טיולים: Accomodations range from small rooms to incredible suites. prices range from 3-10 euros וכן הלאה. לגבי המחירים עוד אפשר אישהו לומר 'המחיר נע בטווח של 3-10 אירו'. אבל חדרים אינם נעים, אינם משתנים וכו'. הדרך היחידה שמצאתי לעקוף את הבעיה היא לנסח הכל מחדש: "באזור יש מגוון מקומות לינה, מחדרים קטנים ועד סוויטות מופלאות'. אבל זה תמיד מסרבל ולא תמיד אפשרי.

offer: העורכת שלי מתנגדת להאנשת דוממים, ולכן אסור לכתוב שהמלון מציע חדרים נפלאים. במקום זה, אנחנו כותבים ש'במלון מציעים חדרים נפלאים'. אבל מה עושים כש- the town offers visitors a sense of wonder and excitement?

smart: לא הסוזוקי ולא ילדים גאונים בחטיבה, אלא תואר שבמדריכי טיולים אוהבים להצמיד לכל דבר ביקום. smart shop היא כנראה חנות מתוחכמת (ואולי דווקא אופנתית?) אבל כשמתארים מלון כ-smart אני באמת לא מצליח להבין למה הכוונה (או איך מתרגמים את זה).

dramatic: מילה שבמדריכים אוהבים להצמיד לכל מיני תוואי נוף: dramatic cliff, dramatic canyon וכן הלאה. אני מאמין שלמרות האלרגיה של העורכת שלי ללועזית היא תקבל את המילה 'דרמטי' שדי התאזרחה בעברית, אבל הבעיה היא שהעברית מקשרת את המילה הזו לסיטואציות או לתיאטרון (פרט לביטויים שתפסו כמו 'שינוי דרמטי'). וכך, 'צוק דרמטי' לא אומר הרבה לאף אחד, ולך תנסה להסביר למה הכוונה.

casual: הממ.. casual dress הוא לבוש יומיומי, casual sex הוא סקס לא-מחייב, ובתחום המסעדות אפשר בדרך כלל ללכת על 'לא רשמי', אבל כשמדברים על casual atmosphere אני מוצא שכל התרגומים האלה לא מעבירים את הכוונה. העברית פשוט לא רוצה להתגמש לדרישותיי.

arcade, terrace, gallery: בעיות ספציפיות לספרי טיולים. arcade יכול להיות אכסדרה, פאסאז', מעבר מקומר או סתם בית על עמודים; terrace יכול להיות מרפסת, רחבה חיצונית או טראסה חקלאית; gallery יכולה להיות אכסדרה, מרפסת או גלריה לאמנות. המדריך שאני עובד עליו כעת משתמש בכולם חליפות, לעתים באותה פסקה, ובמקרים רבים ממש אי אפשר להבין כלום מההקשר. תודה לאל על גוגל אימאג'ס, שם אני מוצא לרוב תמונה של האתר ומבין למה הכוונה.

panel: נו, כולם יודעים לעשות פאנלים, רק חשוב להבין למה הכוונה; panel בתמונת-מזבח הוא אחד מהחלקים של הטריפטיך או הפוליפטיך, ואז התרגום הטוב ביותר הוא 'לוח'. אבל כשמדובר ב-panel מעץ בחדר של מלון,צריך להסתכל כדי להבין מה מכוסה בעץ (הקירות? התקרה? הפאנלים?) ואז לשבור את הראש איך אומרים את בעברית. שלא לדבר על כך שהמדריכים אוהבים להתעלל במילה הזו, ואז מקבלים cherry-panelled ceiling או dark wood panelling (לך תנחש איפה בחדר זה מתחבר ומה זה בכלל).

bright, cheerful, sprawling, rambling: עוד ארבעה שמות תואר שמודבקים בלי אבחנה לכל מיני דברים, וספציפית למלונות ולחדרים בהם. עד היום אין לי מושג האם bright room זה חדר מואר, צבוע בגוונים עזים או חכם במיוחד; cheerful עובד איכשהו עם atmosphere ('אווירה עליזה' נשמע קצת סוטה אבל עובר בשלום) אבל cheerful hotel הוא לא 'מלון עליז', אלא אם אני רוצה שמישהו יטעה בגדול; sprawling אמור להיות 'מתפרש על שטח רחב', מה שבד"כ מתרגמים ל'גדול', אבל זה קצת קשה כשמדובר על large, sprawling hotel; ואת המילה האחרונה, שמתארת בד"כ דיבור לא-קוהרנטי ובלתי ניתן לעצירה על כל מיני נושאים שונים ומשונים, אוהבים בלונלי לצרף לבתי אחוזה, טירות ומלונות גדולים - ועדיין אין לי מושג למה.

with: אם המפטי דמפטי באמת היה משלם למלים שעות נוספות, with היתה שיאנית השכר במגזר הציבורי. פרט לשימוש המקובל, במדריכים שאני מתרגם אוהבים לפתוח בה משפטים:

רק שאחותה העברית 'עם' מוכנה לעבוד הרבה פחות - נסו לשבץ אותה במשפט לעיל ותיווכחו. משפטים מהסוג הזה דורשים מלות-מקצוע כמו 'בזכות' או 'בעקבות' (וזאת בהנחה שבאמת יש קשר סיבתי בין חלקי המשפט, מה שלא תמיד קורה).

make: את הכוכבת שמרתי לסוף. היא למעשה בת-זוגה של with, עוד מילת קסם שיכולה לחבר כל מיני אמירות למשפט אחד. את המשפט לעיל, למשל , אפשר היה לכתוב גם כך:

אלא שבעברית כל הגורמים האלה לא 'עושים' את ציריך לעיר מפתה לטיולים ברגל. הם אולי 'גורמים' (אבל אז צריך 'גורמים לה להיות' והכל מסתרבל); הם אולי 'הפכו את ציריך ל...' (אבל אז זה אומר שבעבר היא לא היתה, וזו לא הכוונה במשפט המקורי); הם יכולים "להציב" את ציריך באחד המקומות הראשונים במפת הטיולים ברגל באירופה, אבל זה כבר ממש סופר מסורבל. בקיצור, צרות.



אלו כמובן רק מספר דוגמאות, ויש מיליון אחרות: מבנים שעובדים באנגלית ובעברית דורשים להטוטנות, תרגומים שנראים פשוטים עד שמבינים שאלה אנגליזמים ולא עברית נכונה, ומקרים שבהן סדר התואר והשם בעברית הופך ביטוי פשוט באנגלית לסיוט מתמשך. נו טוב, לפחות הרווחתי את הזכות לקטר.

(במאמר מוסגר יש לציין את העובדה שתוכנת התרגום באבילון, אחד מכלי העזר החשובים שלי במאבק זה, היתה בימים האחרונים במוקד מחול שדים חרדתי שנגע בכמה וכמה בסיסים מהרשימה בפוסטים הקודמים, אבל כל זה נרגע וטופל סופית היום, בדיוק בזמן לפרק השישי של Mad Men, שנקרא 'באבילון' והסתיים בשיר הנוגע ללב של דון מקלין באותו שם:
(בהתחלה שמתי את הסרטון הוא מתוך הפרק, אבל הוא עלול להיות ספוילר מסוים, ולכן עברתי לסרטון פחות מוצלח, אבל שלפחות מעביר את השיר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/12/2008 00:56, ושייך לקטגוריות אמנות, דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, המחשב ואני, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות, שחרור קיטור
81 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של איתן ב-15/12/2008 20:28

---