גם בסוף העולם
באיחור אופנתי ראינו היום בדיוידי את 'סוף העולם שמאלה', הסרט הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות, במסגרת מסורת ה'ארוחה וסרט' שפיתחנו עם חברינו הישראלים-רוסים שכבר הוזכרו לא פעם בבלוג זה. הפעם הארוחה היתה מקסיקנית, והסרט ישראלי-הודי-מרוקאי ומוצלח הרבה יותר ממה שציפיתי לאור כמה ביקורות בינוניות. (זה גם הזמן להזהיר: בפוסט זה לא יהיו ספוילרים של ממש, אבל מי שלא ראה ומעדיף לא לדעת כלום על סרטים לפני שהוא צופה, נא להפסיק עכשיו.)

'סוף העולם שמאלה' הוא בסופו של דבר מלודרמה די סטנדרטית מבחינת העלילה, אחד מסרטי ה'התבגרות בעיירה קטנה' עם תבלינים של התנגשות מעמדית ועדתית וכמה דמויות גרוטסקיות בשביל הצחוקים. מצד שני, גם הסרטים של אלמודובר הם בסופו של דבר מולדרמות מבחינת העלילה, וכבר ציינתי כמה גבוה הוא מדורג אצלי. מה שריגש אותי במיוחד הוא הטיפול העדין במהגרים מהודו ובמרוקו, בלי סטראוטיפים או התנשאות (אם בכלל, זה כתב אשמה חריף נגד מי שקלטו אותם), ובמיוחד הדרך שזה מתבטא בשפה.
כי זה אולי סרט ישראלי, אבל מדברים בו יותר אנגלית (ההודים), צרפתית (המרוקאים ה'אליטיסטיים') וערבית מרוקנית (המרוקאים ה'פשוטים') מאשר עברית. ובעצם, הכי מדברים בו בתערובת של כל השפות. משפחת העולים מהודו מדברת אנגלית (במבטא הודי) בבית, ואנגלית מתובלת בעברית של מתחילים בחוץ. המרוקאים, שנמצאים בארץ כבר יותר זמן, מדברים צרפתית מתובלת בעברית בבית, ועברית די טובה (עם ביטויים בצרפתית) בחוץ. וכשדמויות משתי המשפחות נפגשות, הם מתקשרות בתערובת של עברית, אנגלית, צרפתית ותנועות ידיים, ופעמים רבות לא מבינות אחת את השנייה.
בעיני זה מקסים, כל כך מזכיר את התקשורת שלנו בגרמנית מבולבלת מתובלת באנגלית עם ליליאנה מקרואטיה ונינה מרוסיה. את הגרמנית שמטפטפת לאט, ממש לאט, גם לתוך השיחות בינינו. כל-כך הרבה פעמים משטחים בקולנוע את מרכיב השפה בתקשורת, אם בכך שכולם פתאום מדברים אנגלית ואם בכך שכולם איכשהו מבינים את כולם למרות שהם מדברים שפות שונות. אבל ב'סוף העולם שמאלה' מישהו ממש ישב וחשב איך תדבר כל דמות, ואיך תשתנה השפה שבפיה לאורך הסרט. ההשקעה הזו בפרטים ניכרת בכל סצנה וסצנה, והיא ללא ספק מה שהופך את הסרט למרגש, למרות מספר חסרונות , ביניהם ההתפזרות על יותר מדי סיפורים, וכמובן הקריינות (אני בעד להמציא מכונה כזו, שבכל פעם שבא לתסריטאי להוסף קריינות היא תיתן לו מכה על הראש על פטיש ותצעק 'רעיון גרוע'. ואחר כך לחזור בזמן ולחבר את המכונה הזאת לתסריטאי של 'גיבורים').
בכל אופן, אם נחזור לסוף העולם: משחק השפות הזה, המפגיש שתי שפות אירופיות ורבות השפעה, גם הופך את הסרט לאמירה מרתקת על הפרויקט הבלתי-סביר הזה שנוצר בישראל הקטנה - מפגש מטורף של תרבויות מכל העולם, שצריכות להשיל את מה שהיו ולהיות משהו חדש. ההבדל בין זה לבין הדיאלוגים שלנו עם רוסים, קרואטים, קוריאנים, יפנים, איטלקים, עיראקים וטורקים, הוא שכאן קיימת 'תרבות קולטת' הרבה יותר בטוחה בעצמה, שאינה מצפה מאתנו להיטמע ו'לבנות את הארץ', אלא סתם לעשות מה שמהגרים עושים.

בסוף יוצא שדיברתי הרבה על שפה והגירה ופחות על הסרט, אבל אני מניח שעל זה הבלוג שלי. עוד על הסרט תמצאו בביקורת המעניינת של יאיר רווה וגם בעין הדג (משם באו רוב הביקורות השליליות שגרמנו לי לא ללכת לראות את הסרט בקולנוע, ואולי חבל, כי יש לי תחושה שהצילום המרהיב היה אפילו עוד יותר מרשים על מסך גדול).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/7/2007 23:42, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, ביקורת, מעברים 10-20-30
תגיות בטכנורטי: טלוויזיה וקולנוע, ביקורת, מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אורכידיאה ב-11/7/2007 16:25

---

הרשימה
אחרי שחשפתי בפניכם כמה משירי שנות ה-80 האהובים עלי, זאת באמת לא בעיה לחשוף עוד אובססיה אישי שאני סובל ממנה - רשימות. חיבה לרשימות, מצעדים ודירוגים אינסופיים היא תכונה ידועה של חנונים ושל בני מזל מאזניים, ומאחר שזמן רב הייתי (ויש האומרים עודני) חלק משתי הקבוצות הללו, היא מתבטאת אצלי בעוצמה רבה במיוחד. אחת התוצאות המוצלחות ביותר של האובססיה הזאת היא רשימת '100 הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים', אותה ערכתי, מדורגת ומוערת, לפני כמה שנים טובות, ומאז עדכנתי מספר פעמים. ועכשיו, אחרי פוסט נוסטלגי ונהדר של יאיר רווה על שנת 1982 (לטענתו שנת הקולנוע הטובה ביותר בכל הזמנים), ובמיוחד אחרי התגובות שם (שמהן הסתבר לי שיש הסובלים אפילו יותר ממני מאובססיית רשימות קשה) ואזכור אגבי של הרשימה באחת התגובות לבלוג זה, הגיע הזמן להציג את הרשימה לשיפוטכם. (נא ללחוץ על המלים 'לקטע המלא' כדי להגיע לרשימה).
לקטע המלא...שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/6/2007 21:13, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-5/7/2007 13:12

---

ספיישל

התחלנו השבוע לצפות בסדרה חדשה, שכולם מדברים עליה אבל אנחנו לא ידענו עליה כמעט כלום לפני שלחצנו Play. לסידרה קוראים 'גיבורים', וממבט ראשון (דהיינו, חמישה פרקים ראשונים) היא מזכירה מאוד את '4400', עוד סדרה חביבה עלינו: בשני המקרים מדובר על אנשים רגילים פלוס מינוס, שמגלים פתאום שיש להם כוחות מיוחדים, ושבגלל הכוחות האלה הם צריכים להציל את העולם. שהרי 'עם כוח אדיר, באה אחריות אדירה', כפי שלימד אותנו ספיידרמן, שלא לדבר על באפי, האקס-מן, דוקטור הו, ג'ק באוור וניצולי טיסת 'אושיאניק' - כולם אנשים שגילו בדרך זו או אחרת שהם מיוחדים, שיש להם שליחות, שיש להם מטרה אחרת מלכולנו.
הגל הזה של אנשים 'מיוחדים' גרם לי לחשוב על המושג הזה. עד ממש לא מזמן בהיסטוריה האנושית, המילה 'מיוחד' הלכה יד ביד עם 'חריג', ושתי אלה הלכו עם 'לא נורמלי', 'מופרע' ו'לכלוא אותם באיזו פינה חשוכה'. במשך רוב ההיסטוריה חלמה רוב האנושות את מה שמכונה 'החלום הבורגני': פרנסה, משפחה, יציבות, התאמה, השתלבות בחברה. נכון, היו תמיד מעטים שחיו אחרת, מחוץ לחוק או למוסר המקובל, וחלק מהם אפילו היה די מאושרים מזה; אבל זו לא היתה משאת הנפש של רוב החברה.
גם היום, כמובן, יש מי שחולמים על יציבות, בית, פרנסה וכסף. אבל יותר ויותר אנשים חולמים להיות מיוחדים: להיות כוכב רוק, זמרת מפורסמת, זוכה בתוכנית ריאליטי. או סתם לגלות שאתה קורא מחשבות/לוחם בערפדים/רואה את ישו בשנתך. וזה לא רק הכסף, הכבוד והפרסום: גילוי הייחוד הוא היום מטרה בפני עצמה.
לפני יותר ממאה שנה כתב דוסטוייבסקי רומן על איש שחשב שהוא מיוחד, ולכן לא חלים עליו החוקים הרגילים. כבר אז התברר שזה לא כך, ושגם אצל המיוחדים זוכה החטא לעונשו. גרוע מכך: המיוחדים חייבים לחיות חיים כפולים, ולעמוד הן בחוקי החברה הרגילים והן באחריות המוטלת עליהם בתוקף היותם מיוחדים. לפחות לפי הסדרות והסרטים שהזכרתי, זה ממש לא כיף להיות מיוחד. ועדיין, יש רבים שרוצים (אם כי, לפחות ב'גיבורים', יש גם כאלה שלא); וזה לא היה קיים לפני מאה שנה. אז, הדרך היחידה להיות special היתה להיות creep, כזה שמזהירים את הילדים ממנו לפני השינה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/6/2007 18:24, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, מונולוגים מהאמבט
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/6/2007 21:12

---

רשימת קריאה, הדור הבא
(לא, לא חייבים לקרוא. אבל אם יש משהו שמעניין אתכם, למה שלא תקדישו לו כמה דקות?)

* במסגרת פרויקט 'תהום ורוח' העלה השבוע פאר פרידמן את הקריאה השלישית בפרקי התנ"כ, שעוסקת כצפוי בבראשית פרק ג' (אם כמה ספיחים מב') אני מציין את זה כי בין השאר מופיעה שם לראשונה קריאה שלי, שאולי אמשיך להתפלסף עליה פה בהמשך. בנוסף תוכלו לקרוא פרשנויות מאלפות של ליהי אזר, נדב ליניאל, אסף דקל וראש הפרויקט עצמו. והי - למה שלא תתרמו קריאה משלכם לאחד הפרקים הבאים?

* הסיפור הזה הופיעה בגיליון 'מטעם' האחרון. הכותבת (שחביבה עלי מאוד) יוצרת אווירה מאוד מציאותית ומדויקת, גם אם לטעמי הסיפור היה יכול להיות קצת יותר ארוך כדי למצות את האווירה עוד קצת.

* למי שעזה קרובה לו קצת יותר מדי, אפשר להרחיק לדארפור, סודאן ולקרוא דו"ח מרתק של האו"ם על איך ההתחממות הגלובלית היא כבר לא אסון שצפוי לקרות, אלא אסון שממש קורה.

* ואם כל זה קצת כבד מדי, אפשר להתרענן עם איזה סרט קלאסי, מרשימת 100 הסרטים הטובים של כל הזמנים המעודכנת שמפרסם המכון האמריקני לקולנוע (AFI). אני חייב לומר שצפיתי בפחות מרבע מהם, ואת זה בהחלט חייבים לתקן.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/6/2007 00:45, ושייך לקטגוריות רשימת קריאה, טלוויזיה וקולנוע
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/6/2007 19:47

---