בחירות (3): מדינת תל אביב
יש כמה אנשים בתל אביב שמאוד מעודדים מהניצחון הגדול של ברק אובאמה בארה"ב. ולא בגלל שאיכפת להם במיוחד מהדמוקרטים, מאמריקה או מאובמה עצמו, אלא בגלל קווי הדמיון המובהקים בין המועמד 'שלהם' לבין המנצח האמריקני החדש.
ואכן, קשה שלא להבחין בהקבלה המרתקת בין מערכת הבחירות לנשיאות לזו שניטשת עכשיו על ראשות העיר תל אביב. בשני המקרים מתייצב מועמד שנראה בלתי-סביר במבט ראשון מול מי שמקושר לממסד הנוכחי (והלא אהוב במיוחד). המועמד הממסדי הוא פטריוט, איש צבא לשעבר ובעל ניסיון רב; מצד שני, יש לו הרבה חברים עשירים, והוא נתפס כמרוחק מבעיותיו של האיש ברחוב. מולו מתייצבת דמות חדשה, חוץ-ממסדית, עם שם אמצעי שנשמע זר ומסוכן (חוסיין? בוריס?), דעות לא-פטריוטיות בעליל (מדבר עם האיראנים? לא עומד בהמנון?) וחברים בעייתיים (ג'רמיה רייט? תמר גוז'נסקי?). מצד שני, הוא מייצג את האדם הפשוט, תומך באיכות הסביבה ושולט ללא מצרים באינטרנט. אפילו התשדירים שלהם דומים (ויה יאיר רווה), בין השאר בגלל הדמיון באסטרטגיה: הן אובמה והן חנין סומכים על קולותיהם של הצעירים והסטודנטים, שבדרך כלל אדישים מכדי לצאת להצביע, ועל קולות המיעוטים והעניים, שטרודים מדי בתלאות היומיום מכדי לצאת לקלפי. זה עבד בשביל ברק; האם זה יעבוד בשביל דב?

כדי לענות לשאלה הזו, או לפחות להתקרב לתשובה אליה, חשוב לזכור את ההבדלים בין הבחירות בארה"ב לאלה שבתל אביב. ההבדל הגדול ביותר הוא שבארה"ב היו בסה"כ שני מועמדים בעלי סיכוי כלשהו - אובמה הדמוקרטי ומק'קיין הרפובליקני. מזה שנים רבות, אחוז ההצבעה למועמדים שאינם שייכים למפלגות המובילות בארה"ב נמוך מאוד, כך שאובמה זכה מההפקר בבוחרים שלא היו מרוצים מבוש ומהרפובליקנים, ורצו שינוי. בתל אביב, לעומת זאת, חולדאי אמנם לא פופולרי במיוחד, אבל יש הרבה מועמדים שמתמודדים נגדו, ואחד - פאר ויסנר מהירוקים - נראה רציני לא פחות מאשר חנין. כתוצאה, הצבעת מחאה סתם לא תספיק - חולדאי יכול בקלות לנצח עם 40% מהקולות.
הבדל חשוב שני קשור לעובדה שאלה בחירות מקומיות, ולא ארציות; ובעוד חולדאי אינו פופולרי במיוחד בעיר, הרי שבציבוריות הישראלית הכללית הלך הרוחות הוא יותר אנטי-שמאלי מאנטי-ימני (מה שמוזר, כי השמאל כבר הרבה זמן לא בשלטון, אבל זה עניין לפוסט אחר).
לכך מתקשר ההבדל השלישי - העובדה שחנין אינו סתם ליברל מתון, אלא איש שמאל בכל רמ"ח אבריו. תיאורים כמו 'סוציאליסט' שהיו יותר קשקשת מאמת כשהודבקו לאובמה, הולכים הרבה יותר טוב עם חנין. אז נכון, מדובר ברמה המוניציפלית, ואף אחד לא אמור לטפל באיראנים או לדבר עם חמאס ממרומי המבנה המכוער שמול הכיכר; ונכון שיעל גרמן ממרצ מכהנת מאז 1998 כראש עיריית הרצליה; אבל קשה להאמין שאדם הממוקם כל-כך שמאלה מהקונצנזוס יצליח להיבחר לראשות עיר גדולה במדינה שבה העמדה הפוליטית החציוניות היא אי-שם בין לבני לנתניהו.
מצד שני - ותמיד יש צד שני - תל אביב היא משהו מיוחד. בבחירות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א, למשל, המאבק העיקרי היה תמיד בין העבודה למרצ; הליכוד בכלל לא היה בעניינים. בתל אביב, הירוקים הם מפלגת קואליציה חשובה, 'עלה ירוק' היא תנועה שיש להתחשב בה ומרצ היא בכלל אימפריה. אם דב חנין יצליח ביום שלישי לנצל את כל התכונות הייחודיות האלה ולהיבחר לראשות העירייה - או אפילו לתת פייט רציני - תהיה זו הוכחה ניצחת שמדינת תל אביב חיה וקיימת (אם הברווז על בניין העירייה לא היה הוכחה מספקת).

---

ועוד הערה אחרונה על הבחירות בארה"ב: לפני כשנתיים דיברו הרבה על כך שהסדרה גבירתי הנשיא ששודרה ב-ABC היא ניסיון להכין את דעת הקהל האמריקנית לכהונה אפשרית של הילרי קלינטון בבית הלבן; אבל אני לא חושב שהזכירו הרבה עד כה את העובדה שדיוויד פאלמר, הנשיא הכריזמטי והמושלם בסדרה '24', הכשיר את דרכו של ברק אובמה לנשיאות. בין השניים אין הרבה דמיון חיצוני, אבל התכונות שהודגשו שוב ושוב אצל פאלמר - יושר, כנות, פתיחות, הקשבה ויכולת רטורית ניכרת - ניכרות אחת לאחת בהתנהלותו של אובמה. רק צריך לקוות שאף אחד לא ינסה להתנקש בנשיא הנבחר(ושאם כן, CTU יעצרו אותו בזמן).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/11/2008 00:50, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, טלוויזיה וקולנוע, אקטואליה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של sanudng ב-17/2/2013 10:07

---

קול קדומים
[אף כי הקטע להלן עוסק בסרט קולנוע, הוא אינו מכיל ספוילרים משמעותיים]

אתמול צפינו ב-Into the Wild, סרט שיצר שון פן ויצא בשנה שעברה (אין לי מושג אם הסרט הופץ בארץ, ולאינטרנט יש המון גרסאות לשמו העברי). הסרט עוסק בבחור צעיר, שיום אחרי שסיים ללמוד בקולג' יוצא לדרכים - לתור ולהכיר את אמריקה. בלי כסף, בלי תוכנית ועם תרמיל על הגב הוא משוטט בדרכים, ממציא לעצמו זהות חדשה, נתקל בכל מיני אנשים ובעיקר מאתגר את עצמו במפגש היומיומי עם הטבע - מה שאולי היה נראה טבעי במאה ה-19, או בשנות ה-60, ולא בשנות ה-90 של המאה ה-20, אז מתרחשת עלילת הסרט.
יש משהו מידבק באידיאליזם הקיצוני של גיבור הסרט, שדבר אינו מפתה אותו - לא כסף, לא אהבה, לא מין ולא משפחה - והוא נחוש בדעתו להגיע ל'אמת'. אני כותב 'אמת' במרכאות, כי נדמה לי שזו מילה שאף אחד לא מבין את משמעותה, לא בתוך העולם של הסרט ולא מחוצה לו. אני מזדהה עם תחושתו של הגיבור, הרואה את העולם שסביבו - המשפחה, הקולג', הקריירה - כמערכת ענפה של שקרים; אבל ה'אמת' שהוא בונה לעצמו היא למעשה ניסוח מחודש של המיתוס האמריקני של ה- self-made man, האדם שיולד את עצמו ויוצר את עצמו ונהיה לחדש, ללא היסטוריה וללא תסביכים, במפגש המאתגר והמסוכן עם הטבע (אותו מיתוס בדיוק מטופל - תוך מודעות מלאה שמדובר במיתוס - בדמותו של דניאל פליינוויו בסרט 'זה ייגמר בדם').
עם זאת, העובדה שאין מדובר בְּאֶמֶת בַּאֶמֶת (וכי מהי בכל אמת אמיתית?) אינה גורעת מעוצמתו של הסרט. הגיבור מכיר בכך שאין צורך להיות חזק באמת, אלא רק להרגיש שאתה חזק; ה'אמת' הזו שהוא מחפש היא אישית ורגעית, ולא עולמית וכוללת. יתר על כן, הדבר שמפתה באמת במסע הזה הוא לא המטרה שלו אלא דווקא חוסר-המטרה שלו - השאיפה להיעלם, להימחק, לאבד זהות ולהמציא חדשה, לשוטט ללא שום יעד פרט לעצם השיטוט. to walk the earth, כמו שאומר ג'ולס ב'ספרות זולה'. אין זה משנה לאן מגיעים; עצם השיטוט הוא זה שיוצר אמת חדשה, 'אישיות' חדשה (ובעצם, אישיות ראשונה, שכן הקודמת מוכתבת בידי המשפחה והסביבה).
במירעו, שיטוט כזה הוא התגלמותו של מיתוס 'הטיול במזרח' - לטפס על איזה הר בנפאל ולחכות ש'עצמי' יקפוץ עלי מעבר לפינה. אלא שב-Into the wild אין ציפייה כזו לפתרון קסם, אין לוח זמנים להארה. הגיבור משוטט כי הוא משוטט, עובד כשהוא עובד, פוגש אנשים כשהוא פוגש אנשים; הוא מתעד את מסעו ואת הדברים שהוא מגלה, אבל אין ציפייה פאסיבית לכך שהאמת תמצא אותו, אלא ניסיון פעיל to interact עם העולם. ומעט מאוד תחזוקה. וזה מה שבאמת מפתה.





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/10/2008 10:47, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-30/10/2008 13:21

---

עוד קצת על פרסום, הפעם מטלדגה, אלבמה

- הנרי ראסל סאנדרס, מאמן פוטבול

אתמול צפינו ב'לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי', סרט מצחיק להפליא על נהגי מירוצים, שלא הופץ בארץ (אולי בגלל שהוא על נהגי מירוצים). ממש בהתחלה של הסרט, ריקי בובי - שתמיד רצה לנסוע הכי הכי מהר - נכנס 'במקרה' למכונית מירוץ והופך במהרה לכוכב, בין השאר מפני שהוא פועל לפי גרסה של האמרה המצוטטת לעיל (במקרה זה, 'אם אתה לא ראשון, אתה אחרון'). במונטאז' מהיר, האופייני לקומדיות ולסרטים אמריקניים, ריקי בובי מרוויח מיליונים, נעשה סופר-מפורסם, זוכה באישה יפה ובשני ילדים חוצפנים, והסרט מתחיל. למרבה המזל, בניגוד למה שמשתמע מהתיאור, זו לא דרמת ספורט עבשה אלא קומדיה שנעה על הקו הדק בין דאחקה מטומטמת לסאטירה מתוחכמת. שווה.
אבל אם נרד לרגע מהסרט וננסה להבין מה הוא אומר על פרסום בכלל ועל אמריקאים בפרט, להלן התמונה שמצטיירת:

1. "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם" - פרסום באמריקה והיום זה לא כמו בתקופתו של מוצרט. אין שום קשר בין עוצמת הפרסום לבין הזמן שנדרש להיעלמותו ולאובדנו. וברגע שהוא אבד, כל מה שבא איתו (וגם מה שלא) - הולך.
2. כפי שנאמר בפירוש, יש פער אדיר בין המקום הראשון לשני לשלישי. זוכה האוסקר הוא ענק, המועמד לאוסקר ראוי לאזכור, אבל מי שהיה שישי אחרי חמשת המועמדים לא מעניין אף אחד. בגרסה הישראלית: נינט היא מושג, שירי מיימון היא כוכבת, שי גבסו הוא זמר ו... איך קוראים לשאר המשתתפים בעונה ההיא של 'כוכב נולד'? (את התיאוריה הזו כמובן סותרים פנומנים כמו מייקל וואנג או קן לי, אבל הם פשוט ראשונים במשהו אחר. נניח לזייף)
3. The bigger they are, the harder they fall - מה שנכון לא רק לגבי פרסום, אלא גם לגבי כסף (וראו מה שקורה לבנקים אמריקניים בחודש האחרון).

האם כל זה שם את הרדיפה אחרי פרסום בפרופורציה? האם זה מקל על הוויתור?

כן ולא: כל הדוגמאות מראות שפרסום לא רק לא פותר את כל הבעיות, אלא גם יוצר בעיות חדשות (מפפרצ'י ועד מזדנבים). אבל איכשהו תמיד יש תחושה ש'הם היו מטומטמים, ואני אדע איך להסתדר עם זה'. והדוגמאות המעטות של מי שהתפרסמו בלי להתחרפן ונותרו על גג העולם שנים ועשורים (מדונה, מקרתני...) מתעקשות ללחך חלקות טובות של היגיון בריא. מה שכן, למכוניות מהירות אני לא נכנס גם אם ישלמו לי.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/9/2008 10:27, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-29/9/2008 17:47

---

שקרים (פוסט חולה צטטת)
"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול...

היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת."

(דוד אבידן)

הברור-מאליו של אבידן הוא בעצם אמירה חד משמעית, אקזיסטנציאליסטית במובהק. אין לאן ללכת, כלומר אי אפשר לוותר, כלומר הוויתור הוא לא אופציה. כמו ב'הישרדות': גם אם הסוף יכול לבוא בכל רגע, באופן שרירותי לגמרי, הוא גם יכול לא לבוא. הוויתור, ה-quit, הוא מאורע נדיר (גם אם בניגוד לדברי אבידן, בהישרדות זו דווקא כן אופציה).

"1. אתה לא יכול לנצח.
2. אתה לא יכול לצאת תיקו.
3. אתה לא יכול לצאת מהמשחק."

(התיאורמות של גינסברג)

גם גינסברג - בעקבות מרפי - טוען שאין לנו לאן ללכת. הוא גם מסביר מאין הבדידות והייאוש הגדול - משני החוקים הראשונים. אחת מטענות ההמשך לגינסברג היא שכל האידיאולוגיות הגדולות מבוססות על סתירה לאחד החוקים האלה: הקפיטליזם מתבסס על ההנחה שאפשר לנצח, הקומוניזם על כך שאפשר לצאת תיקו, והמיסטיקה על כך שאפשר לצאת מהמשחק. שלושת השקרים הגדולים.

"אתה אמרת, החיים
הם הולכים ומתארכים
כשחיפשת את הקיצור
אז נפלת, זה הסיפור"

(משינה, "דני")

לא סתם: השקר הקפיטליסטי לא רק טוען שאפשר לנצח, אלא שאפשר לעשות את זה מהר, בקלות, ובלי השקעה ראשונית. וכולם. ותמיד. ובלי סיכון. פרפטואום מובילה. אפשר למצוא את הקיצור, אפשר לחתוך פינות, והעשירים הם אלה שעשו את זה. משום מה נראה לי שאיכשהו כל זה נכון עד שמתפתים אליו, ואז יש מי שנופל, וזה הסיפור (ואם הוא עשיר מספיק או חשוב מספיק אז הממשלה הפדרלית מצילה אותו).

"דמיינו את כל האנשים
חיים בשלווה"

(לנון)

צדקו כמובן כל מי שהגיבו לפוסט הלאומים: החלום של לנון הוא השקר השני, שקר האחווה, שקר שמחזיק מעמד במקרה הטוב באוכלוסייה של שניים. יותר מזה - יותר מדי. גם רק בשניים זה קשה. ובפחות? "הבדידות, הייאוש הגדול."

"תבינו, אנחנו משלבים יד ביד
אבל נלך לבד בפחד.
לאן הולכים מכאן?"

(עוד פעם, ברגש)

בלי אחווה, אדם לאדם זאב. הפחד הוא הרגש השולט. אולי כמו שצריך להיות: את ההחלטה לא לוותר, לא לסובב את הגב, צריך כל אחד לעשות לעצמו. לשקול את האפשרות לצאת מהמשחק ולהבין, כמו אבידן, שמבחינתו או מבחינתה זו לא אופציה. אין לאן ללכת. וזה מה שמצדיק את המשך המאמץ התמידי בעלייה. זה, ולא שקרי הניצחון והתיקו.

אז קדימה. החוצה. חזרה למשחק. חזרה לתבוסה הידועה מראש.

לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2008 00:10, ושייך לקטגוריות לפחות רוסיה, קוהרנטיות זה פאסה, טלוויזיה וקולנוע
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-13/9/2008 11:29

---