סוויץ'
יש מצבים כאלה, שקורים לי לפעמים, כשקשה לי להתנתק מאיזו מציאות אחרת ולחזור למציאות הראשית. כמו אחרי שרואים איזה סרט או פרק אינטנסיבי במיוחד בטלוויזיה (היום זה היה פרק 4 בעונה 3 של באפי), או אחרי שאני נכנס עמוק לספר ('אם בלילה חורפי עובר אורח' של קאלווינו. מומלץ) או למשחק מחשב (Civ 4 ממכר למדי). איכשהו, גם כמה דקות אחרי שנגמר, אני נשאר מחובר למציאות הזו, השנייה, גם אם היא לא נמשכת, וזה אומר שאני מנותק מהמציאות האחרת, כלומר - האמיתית (או הראשית, אם מנסים להיות פוליטיקלי קורקט ולא לפסול את אמיתותה של אף מציאות).
במצב הזה אני מתקשה בדרך כלל להבין משפטים מסובכים מדי, וצריך להתרכז מאוד כדי לבצע מטלות פשוטות יחסית (למשל להחליף מצעים). אני גם מאוד לא תקשורתי, שכן כל מה שאומרים לי נראה כמו הצקות קטנות, מטרידות ולא-מעניינות במיוחד, שקורות מחוץ לבועת הזכוכית בה ממשיכה עדיין להתקיים, במינון הולך וקטן, המציאות החלופית. זה לא מצב לא נעים - בסך הכל אני שקט, שליו, רגוע, מאוד נוח להשפעה. כמו זומבי או רובוט שמבצע כל מה שצריך עד שיוכל לתפוס מחדש את חוט המציאות שאבדה, שנעלמה, שפרחה לפתע כשהפרק נגמר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/6/2007 01:22, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, טלוויזיה וקולנוע
26 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-24/6/2007 10:24

---

נכנס בך השד
אזהרה: פוסט זה מכיל ספוילרים לעונה הראשונה והשניה של 'באפי, ציידת הערפדים'. מאחר שראינו רק שתי עונות אלה, אני מבקש להימנע מספוילרים לעונות מאוחרות יותר בתגובות, גם אם זה ממש מדגדג לכם.

---

כפי שציינתי כבר היכנשהו, במהלך העונה השנייה של באפי שמנו לב למוטיב חוזר (פרט לבדיחות מילולית): בכל פעם שמישהו מתאהב/משתוקק/נמשך לאחר, מסתבר שמדובר בסוג כלשהו של שֵד/מפלצת/רובוט/חרק קטלני, שיש להילחם בו ולחסלו. זה בולט כמובן בעלילה הראשית, בה מספיק לילה אחד של אהבה ותשוקה כדי לשחרר את אחת המפלצות האכזריות ביותר, אבל אופייני גם לכל מערכות היחסים האחרות: בכולן עוברים כחוט השני סודות, שקרים, אימה ובוגדנות. במקרה הטוב, מסתבר שהחבר שלך איש=זאב; במקרה הרע, זה הבחור שתיעבת כל השנים.
"כל אדם הורג את מה שהוא אוהב" אמר אוסקר וויילד, אבל נראה שכאן פועל תהליך הפוך: כל אחד אוהב את מה שהורג אותו. האם מדובר בחיפוש המתמיד אחר משהו שיאתגר, שיאפשר לנו לגדול? או אולי זה השֵד שהוא חלק מאתנו, זה שמשקף צד אחר שלנו, אפל יותר, מלהיב יותר?
אלא שגם זה פתרון קל, תאום אפל שמאפשר להיות 'בצד של הטובים' ולהשליך עליו את כל היצרים, התשוקות והפחדים. בפתרון הזה לפחות יש 'ביחד' של שניים מול העולם, גם אם מערכת היחסים צריכה להסתתר בארון, או לערב אזיקים פעם בחודש. אבל מה אם התאום הזה לא מסתפק בנגיסות חטופות? מה אם הוא רוצה עוד? האם להיכנע לו, כמו תפוח הזהב של דליה רביקוביץ', ש"אהב את אוכלהו/אהב את מכהו/ בכל אבריו"? או להתמרד, לעמוד על שלך, וכמו בציטוט המקורי להרוג את האפלה שאתה אוהב לפני שהיא תבלע את העולם?
זה מה שבאפי היתה צריכה לעשות בסוף העונה השנייה, בפרק-סוף-עונה שהוא דוגמה ומופת לפרקים מעין אלה. האחרים מצאו את הדרך להסתדר עם תאומם האפל, אבל היא נשארת לבד. ובניגוד לג'יילס, שנשאר גם לבד, אין לה אפילו זכות להתאבל - כי היא עשתה הכל בעצמה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2007 21:53, ושייך לקטגוריות אהבה ויחסים, טלוויזיה וקולנוע
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/6/2007 08:09

---

זומרצייט * הסוד * נגיעה
כמעט לא שמנו לב, אבל לאסנת יש יומן גרמני, והוא זה שהזהיר אותה במפורש שהיום מתחיל זומרצייט, כלומר שעון קיץ, ואנחנו זזים שעה קדימה בשתיים בלילה (כלומר עוד שעה וחצי) ולמשך זמן מה נהיה זהים לשעון ישראל (עד שגם אתם תחליטו שקיץ). יש משהו מצחיק בכך שכאן עוברים לשעון קיץ כשרק לפני כמה ימים ירד שלג ואילו בישראל, איפה שהשמש כבר קופחת על אוהדים אנגליים סמוקי בירה, עדיין 'שעון חורף'. לאלוהים ולחגים פתרונים.

מכירים את הסוד? לא? איך זה שאתם עוד לא מכירים את התגלית שהעניקה עושר לעניים, רפואה לעוורים ופירוקים סימטריים של אלגברות n-ממדיות למתמטיקאים שמפנטזים על דברים כאלה? ה*דבר* שהפך את אפלטון, ניוטון ולינקולן למה שהם, וצריך שעה וחצי של ספיישל אפקטס מעצבנים להסביר אותו?
כדי לחסוך מכם את הצורך לצפות בסרט חסר הפואנטה הזה, אגלה לכם שה'סוד' שיאפשר לכם להשיג כל מה שתרצו בו הוא - תחזיקו חזק - פשוט לדמיין את זה ולחשוב מחשבות חיוביות על מה שאתם רוצים. כמו שאומרים שם באמריקאית כבדה, איט'ס דאט סימפל. מעניין שאת הסוד המרהיב הזה פגשתי לפני יותר מעשר שנים בסדנת מדיטציה פרטית בקרית ביאליק, כולל יותר עצות ליישם אותו בחיים מאשר בשעה וחצי של סרט באתר הסוד הגדול. שלא לדבר על זה שהבעיה האמיתית היא לדעת מה אתה רוצה להיות, לא איזה אוטו אתה רוצה להשיג.

פלאי האינטרנט המהיר וכל מיני פרדים שעובדים קשה אפשרו לנו לראות היום את שני הפרקים הראשונים של 'מרחק נגיעה', הסדרה הישראלית החדשה. לאסנת יש אמנם אלרגיה לכל מה שנראה כמו בני ברק, אבל עצם העובדה שגם בסדרה זה עשה לה פריחה רק מעיד על רמת האמינות. הכיף האמיתי היה ללא ספק לראות את לוסי דובינצ'יק משחקת בשפת האם שלה (אחרי שראיתי אותה כבר בעברית ובאנגלית) ואת יבגניה דודינה משחקת שוב את אימא שלה ויוצרת דמות מרהיבה של דיווה רוסית עם מעיל פרווה בישראל המדברית. היה מוזר לראות את הכל מכאן, ובשוט הראשון, המראה אחד המגדלים במרכז תל אביב, אפילו נתקפתי געגוע קל. אבל הנקודה המשעשעת מכל היה השימוש של שמואל, אחד הגיבורים הדתיים, במינוח 'יורצייט', לציון סיומה של שנת אבל. יידיש היא כזאת גרמנית לפעמים.

זומרצייט נעים לכולם!
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/3/2007 00:29, ושייך לקטגוריות ביקורת, טלוויזיה וקולנוע
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של TheGirl ב-28/3/2007 02:14

---

בוראט וליליאנה
אז ראינו היום את 'בוראט', בדי וי די, וכדי להוסיף לבלגן הלשוני-תרבותי שהוא הסרט (המצוין) הזה, ראינו אותו יחד עם ליליאנה הקרואטית (שהיא בעצם מבוסניה בכלל). כדי שכולם יבינו, החלטנו לראות את הסרט בפסקול אנגלי ועם כתוביות בגרמנית, דבר שיצר בלגן רב-לשוני עבורנו: את מה שנאמר באנגלית הבנו, אם מה שבוראט פטפט בקזאחית (=עברית במבטא מזעזע) הבנו גם, ואילו את מה שאזמט אמר בקזאחית (=שפה לא מובנת, אולי רוסית?) הבנו רק בקושי מתוך קריאת הכתוביות לגרמנית. בדרך הסברנו לליליאנה שבוראט מדבר עברית, ואילו היא הסבירה לנו שהשירים שהוא שומע בדרך הם שירי עם צועניים מקרואטיה. היה מענג.
הסרט עצמו ....הרבה יותר ממצחיק. אמרו לי כבר שהוא חורג בחוצפה מרהיבה ממגבלות כל מה ש'צריך לעשות' ומגחיך את המקומות הקדושים ביותר לאמריקנים, אבל לראות את זה ... זה משהו אחר. הדהימה אותי במיוחד הסצינה בה פוגש בוראט חבורה של תלמידי קולג' אמריקאיים, שמפתיע לגלות שהם נראים כמו קריקטורה של סרטי קולג'. זו גם הסצינה בה למדתי איך אומרים fucking כשם תואר בגרמנית (verficken, וכפועל זה ficken).
אבל מה שמדהים הוא שמעבר להומור ולפארודיה, הסרט מספר סיפור, ואפילו מצליח לגעת ללב. בסצנות רבות מזכיר בוראט את גיבורי הקומדיות (ולא רק הקומדיות) שהולכים 'נגד כל הסיכויים'. כמו הנווד של צ'פלין, או פורסט גאמפ שרץ לרוחב אמריקה - בוראט ממשיך לנוע, כמות שהוא, לא לומד שום שבר או משתנה אלא רק עובר דרך החיים ומאיר אותם באור אחר, אור שרק זר יכול להטיל עליהם. ההישג המדהים של סשה ברון כהן הוא לשחק את הדמות הזרה הזאת (ולכתוב אותה, וליצור אותה), מול אנשים אמיתיים ובסיטואציות לא מבוימות (או לפחות, לא לגמרי מבוימות), כשבעצם הוא יודע אנגלית, הוא יודע איך יהודים נראים ואיך הם מתנהגים, והוא חי במערב ולא בכפר קטן בקזחסטן.

מיד אחרי הסרט איכשהו התגלגלנו לדבר עם ליליאנה על הקרירות הגרמנית, על רקע הסצינה שבה בוראט מנסה לברך זרים ברחוב הניו יורקי וכולם בורחים ממנו. היא בדיוק עזבה חבר רציני, גרמני, בגלל שהיתה לה תחושה שהוא כבר תכנן בשבילם את כל החיים. והיא טיפוס הרבה יותר קליל, זורם ומוטרף. היא אמרה שהיא מייד זיהתה בנו את החמימות הבלתי אמצעית הזו של להכיר מיד מישהו; היא רואה בזה תכונה בלקנית, אבל אני מניח שבוראט היה טוען שגם בקזחסטן זה ככה.
ליליאנה גם מאוד אוהבת מוזיקה ישראלית, בעיקר מזרחית (היא מתעקשת בכל פעם שאנחנו נפגשים לשמוע את השיר היחיד של מרגלית צנעני שיש לנו) אבל גם באופן כללי - אחרי הסרט רקדנו לצלילי מוניקה סקס, היהודים, אלון אולארצ'יק ואינפקטד מאשרום, כשליליאנה לא מראה שום סימן של יאוש מהמוזיקה הלא מוכרת. ואם הפוסט הזה קצת מבולבל, אתם מוזמנים להאשים כוס אחת של Sekt (יין קופצני גרמני שקיבלנו במתנה בסופר), שליש בקבוק יין (קוט דה רון צרפתי אדום) ושתי כוסיות לימונצ'לו (ליקר לימונים איטלקי מתוצרת קרית מוצקין). אבל נדמה לי - וזה בסתירה לפוסט קודם על ענייני הלבד - שאפשר להגיד שיש לנו כבר ממש חברה חדשה כאן . בשבוע הבא היא רוצה לקחת אותנו לרקוד במועדון מקומי - צפו לעדכונים.

והנה גם תמונה של אסנת וליליאנה רוקדות לצלילי 'עוד ארון אחד' של היהודים:




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/3/2007 00:19, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., הומור, אופטימי, טלוויזיה וקולנוע
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-27/3/2007 20:45

---