יום שישי המקודש! לפני שבוע בדיוק ישבתי כרגיל אצל סבא וספתא לארוחת ערב עם יתר המשפחה. כרגיל, בין כל שיחה ושיחה עלה שוב נושא הכסף. בשלב מסויים, ספתא אמרה ש"כסף זה לא הכל בחיים". הסתכלתי על הצלחת שלי גדושת האוכל ואמרתי לה: "נכון, כסף זה לא הכל בחיים -- אבל זה הרוב!!" בשלב הזה פשוט התחלתי לצחוק כי לא ידעתי מאיפה המשפט הזה הגיעה, אבל אחי שישב ליידי שמע את המשפט וגיחך גם. זה פשוט ככה

השבוע הייתי בכרמיאל. הגעתי לתחנה המרכזית שם שבנוייה מכמה ספסלים נקיים להפליא משאר תחנות מרכז בארץ. נגשתי אל הלוח האלקטרוני כדי לבדוק מתי מגיע האוטובוס ולצערי גיליתי שיש לי קרוב ל-45 דקות נטולות מעש. נגשתי למאבטח ובקשתי לברר שזה אכן כך הדבר. הוא אישר. שאלתי אותו אם אין שום מקום לשבת בו פרט לספסלים שנמצאים ככה סתם בחוץ, הוא אמר שיש קניונית קטנה באזור במרחק חמש דקות הליכה. ישר העלתי בראש מספר נתונים, חמש דקות הליכה פלוס חמש דקות הליכה (הלוך חזור) ועד שאני אמצא שם איפה לשבת, הזמן יעבור ואני סתם אעייף את עצמי. נענתי בשליליה והוא אמר שאם אני רעב יש מקדונלדס מעבר לכביש. שאלתי איך מגיעים, "אתה רואה את חורשת העצים (הוא מגחך) אתה עובר את היער (צוחק בקול ואני איתו) ואז מעבר לכביש אתה תראה את מקדולנדס". אצתי רצתי לאכול ארוחת ילדים במקדונלדס (האמבוגרים הגדולים מאבדים את הטעם הטוב) בתסופת עוד מנה כלומר מנה כפולה. את המתנה שאני צריך לקבל הצעתי לזאת שמכרה לי את המנה, רק שהיא אמרה "תביא לחברה". מה?! איזו חברה?! אני כל כך קרוב לקבלת התואר "הרווק מספר אחד" והיא מציעה לי לתת את המתנה לחברה?! לפתע הגיחה לה משפחה עם כמות ילדים נכבדה שהצלתי אותם ואת כל יושבי המקדונלדס בכך שנהיה שקט במסעדה. כשחזרתי לתחנת האוטובוס, רציתי להגיד לשומר ש"שלגיה מוסרת לו דרישת שלום" אבל הוא כבר לא היה שם. בשלב הזה נראה לי הייתי צריך להיות מודאג לכך שיבוא מחבל והוא לא יהיה לחסלו, אך נזכרתי שגם לי יש נשק ופשוט המשכתי לצחוק מהבדיחה שלי.

השבוע קראתי שני ספרים: 'האלכימאי' ו'חוכמת הבייגלה'. השבוע, גם ראיתי מספר סרטים ישראלים: 'מבצע סבתא', 'אהבה אסורה' והסרט האחרון שמומלץ ביותר - 'הכוכבים של שלומי'. ללא ספק עשיתי השבוע דריסת רגל רצינית כצעד מקדם להפיכתי לאדם תרבותי וציוני! אתמול הייתי עם רכב צבאי במוסך, בשלב מסויים התיאשתי מלשבת ככה סתם ולקחתי לאחד העובדים את האופניים. קפצתי על האופניים ורכבתי למרכז הקניות הקרוב למוסך על מנת לרכוש לעצמי ספר. פעם המשכורת הצבאית שלי הלכה על סיגריות, היום זה על ספרים.

השבוע היה את המשאל על ההתנתקות. אני בתור מתפקד ליכוד (שלא מסיבות אידיאולוגיות) יכולתי ללכת ולבחור האם לחתוך את העוגה לחלקים, או לאכול אותה ולנסות להשאיר אותה שלמה. מתגוררי גוש גטיף הגיחו לבייתי במשך שבועות על מנת שלכנע אותי שאין זה רעיון טוב למסור את הבית שלהם. אני כמובן לא טרחתי להכניס אותם לביתי וגם לא טרחתי לשמוע את דעתם. זה נראה לי מאוד לא חיוני. אבל מכל סיפור ההתנתקות, היו שני דברים שמאוד הרגיזו אותי. האחד הוא הכמות האדירה של הפליירים (דפי הפרסום), הדיסקים וכל המעטפות שנשלחו לביתי, אם היו לוקחים את הכסף הזה ומנסים לפתור את הבעיות במדינה, הדרך היתה הרבה יותר פשוטה לאושר. הדבר השני שמאוד עצבן אותי והוא שאנחנו נמצאים כמעט שבוע לאחר ההצבעה, כל כך הרבה אנשים וחברי כנסת שהצטלמו על הפליירים ניסו לשכנע אותי לבחור בדעה זו או אחרת, מאף אחד לא קבלתי אפילו פלייר אחד בתור 'תודה'... נעלבתי!

הנה אץ לו רץ לו השבוע והיום כבר יום שישי. לפני דקות אחדות הגבתי לאחת הכותבות כאן והיא ענתה לי שסתם היה לה יום רע. לפתע נדלקו עייני והבנתי שכבר תקופה מאוד מאוד ארוכה - לא היה לי יום רע. יום רע, זה יום שלא מצליחים לך בו דברים, שאנשים מעצבנים אותך, שאין לך סיבה לחייך. אבל אני? אני פשוט עוברים עלי ימים עצובים. ימים עצובים אינם ימים רעים או קשים, הם פשוט עצובים. אני תוהה, אם אני זה שמשאיר אותם בגדר עצובים ולא נותן להם להיות קשים. או שפשוט המחשבה וההתעסקות שלי ברגעים העצובים, הופכים את "נקודות אור קטנות" למשהו שיפציע את השחר ביום מן הימים.

שבת שלום!