גלוקליזציה

כך נראית מהפיכה. שקטה, יעילה. מדהימה בהיקפה. כך נראית ספרד, מדינה שחייתה עד אמצע שנות השבעים תחת הדיקטטורה של פרנקו, שחנקה לא רק את חופש הביטוי אלא גם את היזמות והפיתוח. כך נראית מדינה שבה עד אמצע שנות השבעים בחלק גדול מהבתים לא היו מים זורמים וחשמל. על שיחת טלפון במכשיר הפרטי, בבית, בכלל לא היה מה לדבר, ובחלק מהכפרים הנידחים גם לא על טלפון ציבורי.

והיום? היום יש כבישים שמובילים גם אל הפינות הכי נידחות – והאמינו לי שבגובה 2000 מטר במעבה היער של הפירנאים יש פינות מאד נידחות. בספרד של 2008 לכל כפר בן כמה מאות תושבים חמוצי פנים ומלאי גאווה מקומית יש קשר מיידי עם העולם, לכל חור נידח בקירות הסלע של ארץ הבאסקים, יש תקע. התקע יכול לבוא בצורת אינטרנט מהיר או צלחת לווין, אבל  החיבור הכי חשוב הוא כביש סלול להפליא. שהרי דרכים הן צורת תקשורת קדומה ויעילה ביותר, ובספרד אכן מנסים לחבר ולהדביק ולאחות את חלקי הארץ השונים בעזרתם. גם את אלה שלא מעוניינים בדבק, אלא דווקא בהמסת הרקמה השברירית.

הממשלות הספרדיות מימין ועוד יותר משמאל, ניסו ומנסות לעשות את זה בעזרת מיליארדים שהזרים מהאיחוד האירופי, ואלה מתורגמים כעת למיליארדים שמזרימים התיירים. אבל לבאסקים יש בעיה מהותית עם כל זה. בני העם הזה לא רוצים טובות מאף אחד, בטח שלא מהממשלה המרכזית במדריד. האנשים שמשקים את עצמם בסיידר אלכוהולי חמוץ, ואת השדות במי נהרות מתוקים, משוכנעים שהעובדות היבשות עומדות לצידם, שהם קורבנות, ולא מרוויחים גדולים.

"באמת יפה מאד שהחליטו לתת לנו כבישים מהירים",  כך נשמעת באסקית מקומית אוריגינלית (אין יצור כזה 'באסקי לא מקורי', העם הבאסקי הוא לא תוצר של פלישה קדומה או נדידת עמיםׂ), "אבל הם לא נותנים לנו ללמד רק באסקית את הילדים שלנו בבית הספר".

"אז מה את רוצה שיקרה עם חבל הבאסקים?" אני שואל בספרדית כתושה ומרוסקת היטב.

"שחבל הבאסקים ייקרא רק 'אוסקדי', שמו האמיתי בבאסקית, שאנחנו נהיה מדינה בתוך פדרציה ספרדית", מודיעה תושבת החבל האוטונומי.

"אבל היה תהליך שלום שקרס במידה רבה בגלל הטרור של אט"א", אני מתעקש על ספרדית מגומגמת, "ולמרות זאת הממשלה של זפאטרו מאפשרת לכם מידה רבה של חירות ואוטונומיה, לא?"

והבאסקית בשלה, ממש לא מגמגמת: "מה שהכי מרגיז אותי זה שהסירו את שלטי הרחוב עם שמות המנהיגים הבאסקיים, רק כי הם קשורים למחתרת. שאף אחד לא יגיד לי שאט"א היא ארגון טרור, בזמן שאנחנו עוד זוכרים איזה טרור פרנקו עשה פה".

תנועת מחתרת או ארגון טרור, שעה אחרי תום השיחה עם האישה התפוצצו ארבעה מטענים שהטמינו אנשי אט"א, באתרי נופש בצפון ספרד. אישה אחת, באסקית אוריגינלית לא פחות מהדוברת הנ"ל, נפצעה קל.

ויומיים אחר כך עלה נהג טרקטור על קהל של יהודים בירושלים. רבים נפצעו, אחד מהם קשה. וכל זה הזכיר לי, שוב, שבענייני רדיפות תרבותיות ואחרות, קשות יותר, אי אפשר ללמד אף יהודי שום שיעור.

הנקודה הזאת מתחדדת ומהדהדת בכל ספרד, במיוחד כשעומדים מול שלט רחוב בסגוביה, העיר העתיקה שליד מדריד. "רחוב היהדות", נכתב שם. כך בפשטות, נאמר, בשלט הקטן, תזכורת קטנה ולא יחידה לגורלם של 200 אלף מגורשים יהודים: "כאן חיו בני העם העברי (כך במקור) במשך מאות שנים, עד שגורשו בהוראת המלכים הקתולים". זהו, היו "עבריים", ואינם עוד. אדיוס.

מה יש לומר, לא פרדיננד ואיזבלה ב-1492, ולא שורה של מנוולים אחרים מאז ועד היום, לא ממש רצו את היהודים אצלם. או לידם. או בכלל, איפשהו בעולם. כלומר, רצו לגרש, למחוק ולקעקע אותנו. ולכן, לבאסקים, אנשים נדיבים וגאים, אומר רק זאת: תודה רבה על האירוח הנפלא, אבל למה שלא תגידו גם אתם תודה. אמנם מפעילים לחץ על השפה העתיקה שלכם, אמנם במדריד לא ממש ששים לדבר עם הזרוע הפוליטית של אט"א, בטח שלא על עצמאות, אבל יש משהו אחד שבו אני מקנא בכם. יהודים נודדים אתם לא, וטוב שכך, במיוחד בשבילכם. איש לא מעז להעלות בדעתו לזרוק אתכם מהכפרים הבאסקים העתיקים שלכם, ולפזר אתכם לכל הרוחות.

אז הנה, בקשה צנועה ממני: תגידו תודה, ואז תזרמו קצת עם התנועה בכבישים החדשים שלכם. צאו קצת מחבל הבאסקים. עזבו את  סן סבסטיאן ואת חוף לה קונצ'ה (כלומר "הקונכיה", כל כך דומה למקור העברי), וסעו לטיול לטולדו, לסגוביה, לקורדובה, ותגלו שם מה קרה למיעוט שנרדף עד חרמה, כלומר ליהודים. זה אמנם קרה לפני מאות שנים, בעידן אחר לגמרי, ובכל זאת הסיפור של העם הקטן שנרדף בספרד מתחיל בתור זהב, ומסתכם, בינתיים לפחות, בשלט קטן מקרמיקה.

*אסטן אורגויוסוס", הם גאים (בספרדית)

הגראן וייה במדריד ביולי 2008. הרקדנים על הבמות שמחים, פורשים ידיים. מצעד גאווה ענק. שוטרים, תיירים, מקומיים, שחורים ולבנים והומואים ולסביות וסטרייטים חוגגים חירויות אזרחיות במדינה קתולית.

במרכז אחת הבימות רקדן שחור, בן מהגרים או מהגר בעצמו, לבוש כולו אדום, פורש ידיו בצורת צלב, לא צלוב ולא רדוף. בוטח בעצמו ובסביבתו. גאה.

רק לפני 70 שנה אותו רחוב ראשי הופצץ, נכתש, נמעך עד היסוד.

בירת הרפובליקה עמדה אז תחת לחץ של קצינים, פאשיסטים, לאומנים ואנשי דת, מגובים בטייסי קרב איטלקים וגרמנים.

האפריקנים היחידים שהצטרפו אז להילולה  היו שכירי החרב ממרוקו שהגנרל פרנקו גייס כדי לאנוס ולבזוז ובעיקר לרצוח כל מי ומה שעמד בדרכו.

מולם עמד אז ערב רב רפובליקני, גאה אך מבולבל. הרפובליקנים, האנרכיסטים והמרקסיסטים והקומוניסטים והסוציאליסטים מגובים בגדודים של מתנדבים בינלאומיים אמיצים ו"יועצים" סובייטים מברית המועצות, שגם הם רצו לנגוס נתח מהגוף המדמם של ספרד.

עכשיו, היום, כמעט 70 שנה אחרי ניצחון הפאשיסטים, יותר מ-30 שנה אחרי מות  פרנקו, יש מה להצדיע לספרדים. לא הצדעה פאשיסטית במועל יד, גם לא אגרוף קומוניסטי מונף. סתם מחווה קטנה, עצלה קמעא, כמתבקש בספרד שמעתלפת מהחום. אם תרצו, אפילו לא תנועה פיזית, רק אמירה קטנה של "VALE" (הגרסה הספרדית הדיבורית של "בסדר" או "סחתיין").

זו הצדעה למדינה שבה יותר מחצי מחברות הקבינט הן נשים, וששרת הביטחון שלה נמצאת בחופשת לידה. מדינה דתית שהיא אחת מחמש היחידות בעולם בהן נישואים של בני אותו המין חוקיים לגמרי. מדינה דתית שבה הכנסייה הקתולית, זו מהאינקוויזיציה של אז, צריכה לבקש רשות מהממשלה הנבחרת להיכנס לכיתות בבתי הספר, ולא להיפך.

איך זה ייתכן? אולי נכונה במהופך הבדיחה של הפילוסוף הבאסקי מיגל דה-אונמונו שאמר שבספרד אפילו האתיאיסטים הם קתולים. היום גם המאמינים מקפקפים, חושבים, מתלבטים (זה נכון בעיקר לערים. בכפרים, בורות ואמונות טפלות עדיין קיימים במידה רבה).

וזו גם מדינה שבה מהגרים עוברים ייסורים  איומים עד שהם מגיעים אל חופיה, אבל ברגע שנכנסו, אינם מגורשים. הם שמספקים מנוע כלכלי לכזו צמיחה, שכבר שמה את התל"ג של איטליה העייפה מאחור ומאיימת אפילו על צרפת האפאטית.

ראש הממשלה הנבחר הסוציאליסט, חוזה-לואיס רודריגז זפאטרו, לא מגייס מרוקאים כדי לרצוח, כמו הרודן פרנקו. הוא מאפשר ליותר ויותר סנגלים לעבוד במדינה שלו, נהנה לראות מהגר מברזיל מככב בנבחרת הכדורגל שלו, ומינה מהגרת מהרפובליקה הדומיניקאנית להנהלת המפלגה שלו.

ועכשיו שוקלים במפלגת ה-PSOE הסוציאליסטית להרחיב את הדיון בזכותו של אדם חולה לא להאריך את חייו בכוח, ואפילו באפשרות של המתת חסד. הדמוקרטיה הזאת חיה לגמרי. וכן, יש לה חוליים, כמובן.

הבום הכלכלי הנסמך בעיקר על ענף הבנייה והנדל"ן כאן כבר דעך. חלקים עצומים בציבור חשים שזפאטרו דוהר מהר מדי ורחוק מדי. שהוא מנער את המושכות מעל הבאסקים והקטלונים הנהנים הלכה למעשה מאוטונומיה. אומרים שהוא רך מדי ביחס לאט"א, המחתרת הבאסקית, שהוא התרחק מדי מהאמריקנים. ובעיקר אומרים שמתישהו המהפכה הדמוקרטית שלו תיכשל, והרעיון שלו יובס.

אבל לזפאטרו, שלא כמו לסבו הקצין, קפיטן נאמן לרפובליקה שנרצח על ידי אנשי פרנקו, יש צבא אמיתי מאחוריו. זה לא אותו אספסוף שמאלני אלים (אם כי פחות אלים מהפלנגות של הלאומנים) של שנות השלושים. זהו אותו ערב רב שראיתי במדריד של הגראן וייה של יולי 2008, קואליציה יציבה ורחבה וגדולה של ספרדים תאבי חיים ותאבי דמוקרטיה. אחלו להם בתיאבון, והביטו בקנאה איך הם נוגסים במאה ה-21.