גלוקליזציה

"שליטה משמעה לקרוע לגזרים מוחות של בני אדם ולשוב ולאחותם בצורות חדשות על פי בחירתך"

 ג'ורג' אורוול, "1984"

"כותב בלוג? אחלה. מעולה. סוף. מהמם. כיף לך. הכי כיף לכתוב, אין  לחץ זמן ואין מגבלות. נכון?" כך בדרך כלל מגיבים מי ששמעו שאני מעלה מבחר מיצירותי לכאן. "נכון", אני עונה לרוב, "והעיקר שנותנים לי לכתוב מה שבא לי. במילים שלי". מאד נחמד להגג, באמת. למרות שכאן, בדמוקרטיה הישראלית המקרטעת, ההגיג שלך נמדד כל הזמן על ידי האח הגדול. האח הגדול יודע הכל. הוא מודד אותך על פי מספר כניסות, תגובות, הקלקות ייחודיות (ככה קוראים לזה?) ועוד פרמטרים שנשגבים מבינתי. כמו בגרסה ממותנת של אורוול, מעט זה רע והרבה זה טוב. נכון?

לא נכון. יש מקומות שבהם בלוגרים מתפללים שלא יידעו מי הם. שלא יקראו אותם. כי אחר כך יקרעו אותם לגזרים, לא בביקורות ובטוקבקים - אלא בתא המעצר. מיאנמר, או בשמה המקורי בורמה, היא מקום כזה.

בספטמבר, כל העולם התרגש כשהנזירים והאזרחים יצאו לרחובות. עולם שלם הזדעזע כשהחונטה הצבאית ריסקה בכוח את מהפיכת הזעפרן. מאז, שיטפון התמונות של נזירים בודהיסטים מוכים ונרצחים הפך לנחל. אחר כך, למרות שהיו עיתונאים שסיכנו את חייהם והביאו את הסיפור, כמו אנשי אל ג'זירה אינטרנשיונל שדיווחו ממש מתוך המדינה, הזרימה הדלדלה לכדי זרזיף. עכשיו, כל הערוצים יבשו כמעט לגמרי.

והנה ידיעה קטנה שאיתרה מאיה רימר שעובדת איתי והופיעה בשולי ושיפולי החדשות: בלוגר מינגון, בירת מיאנמר, כתב על הקושי לכתוב. על דיכוי חופש הביטוי. קוראים לו נאי מיו לט. הוא בכלא עכשיו. מישהו הלשין עליו. אמרו שהוא יושב באינטרנט קפה וכותב. במשרד התקשורת מקבלים בשמחה גדולה דיווחים על מי שכותב. ומאז ה-23 בינואר החיים שלהם שם, במיניסטריון המידע של מיאנמר, הרבה יותר טובים. האתר "בלוגר" בבעלות גוגל, נחסם. זו הייתה הבמה האחרונה שבה אנשים מבורמה יכלו לפרסם בלי שניתן יהיה לעקוב אחריהם. ועכשיו גם זה נגמר. זהו. הכיתור הושלם, הקרב הזה הסתיים.

  אז עשו כבוד לנאי מיו לט, העציר הכי מבודד בעולם. במקום שבו החזקת טלפון נייד היא עבירה שעלולה לגרור 20 שנות מאסר, ושימוש במחשב נייד ללא ידיעת שירותי הביטחון מוגדרת "בגידה חמורה", אפשר להבין את אלה שלא רוצים למרוד. לא בקול, לא בתמונה ולא בטקסט. והאיש הזה ממיאנמר פצה את פיו ואמר ששתיים ועוד שתיים שווים ארבע - ושילם מחיר. מה יש לומר, אולי כאן, בישראל, בעצם אין אח גדול של ממש. לנו יש אח קטן, אם כי מעצבן.

טירוף המערכות הטכנולוגי שתקף את הפוליטיקה האמריקנית נטחן עד דק בחודשים האחרונים.

זה,  נכתב, גם כאן, בטור הראשון שלי (מילה קצת ארכאית, "טור", אבל עדיין יבשושיותה העברית עדיפה בעיני על "פוסט" האמריקנית, ויסלחו לי אנשי עמותת ישראבלוג, ישראבלוג וכל הבלוגרים באשר הם).

עד עכשיו, הדוגמה מספר אחת של היסטריית האון-ליין במירוץ לנשיאות היא "אובמה גירל". אתרים פוליטיים הפכו למיוזעים הרבה יותר מאז פרוץ סדרת הקליפים שלה. הנה אחד חדש ומצוין ומביך (הבחירה שלכם), ברוח "רוקי".

אבל בשבת, קצת לפני עימות מכריע בין המועמדים לנשיאות בשתי המפלגות בניו המפשייר, נתקלתי בשיא חדש של ג'ננה מקוונת. כעת חטיבת החדשות של רשת טלוויזיה אמריקנית מכובדת ורצינית רוקדת יד ביד עם שטן האינטרנט. כעת איי.בי.סי ניוז מתזזת לקצב הפייסבוק: מדובר בערוץ חדשות פוליטיות משותף.  

האתר מספק גולשים צעירים, מתעניינים ובעלי סבלנות מוגבלת, בהמוניהם. לפייסבוק יש כמעט 19 מיליון משתמשים בוגרים בארצות הברית (זה עדיין פחות מכל צופי מהדורות החדשות המרכזיות גם יחד. זה עוד ישתנה). רבים מהם בני 18 עד 35, רובם ליברלים ומשכילים ונוטים להצביע למפלגה הדמוקרטית.

התחנה, מצידה, מספקת ניסיון, סמכותיות, שיקול דעת. אלא שהשאלה הגדולה היא אם זה בכלל אפשרי בהתחשב בקצב שמכתיב האתר - קצב מטורף. לא היה כמוהו אף פעם בפוליטיקה ובתקשורת. אף פעם.

מהדורת איי.בי.סי מוגשת בכל ערב על ידי עיתונאי מאפיר שיער ורב זכויות בשם צ'רלס גיבסון. הדגש הוא על כל ערב. בערוץ הפוליטי של פייסבוק מבזקים עולים כל כמה דקות, סקרים מתעדכנים בכל פעם שנער בניו המפשייר מקליק "בעד" או "נגד". על כן הבחירה האמיתית במירוץ 2008 - שפן מקוון או צב שמתעדכן אחת ליממה.

אבל רגע. שנייה אחת. תנו לצבים לנשום. אם אמא שלי, שחלפה בהצלחה את גיל 60, ברוך השם, יודעת להוריד סרטים מהרשת (הכל חוקי, נו), אז הנה, כבר יש נציג מהמשפחה שממלא את מכסת העדכון הטכנולוגי. אני ממשיך, ברשותכם, לחשוב על טורים ולא על פוסטים. אני מבקש לבדוק מה קורה במודעות ולא רק בפופ אפס. פופ אפס, נו, זה הדברים האלה שקופצים באתרי אינטרנט.