גלוקליזציה

"ביחד ננצח!"

ססמת הבחירות של ולדימיר פוטין ודמיטרי מדבדב

כמה מערכות בחירות חשובות מתרגשות עלינו בקרוב, בצרפת (אזוריות), בספרד (כלליות) וברוסיה (לנשיאות המדינה). בפעמים הבאות נטפל גם בסרקוזי הסובל ובזפאטרו השרוי במצוקה, אבל קודם כל רוסיה. בכל זאת, המדינה בעלת השטח הגדול בעולם, 140 מיליון תושבים, מאגר של נשק גרעיני, וודקה, דוסטוייבסקי, וכל מה שהופך את רוסיה לרוסיה.

אז איך נראתה מערכת הבחירות שלהם? לשנייה נדמה למשקיף החיצוני שסוף סוף אפשר ליהנות ממסע בחירות שאינו תלוי במאור הגדול ובמאור הקטן, לא באובמה ולא בקלינטון. לרגע נדמה שיש חיים מעבר לסיסמאות האמריקניות שמסתכמות - במקרה הטוב - בשלוש מילים. אולי אפשר לנשום, לשמוע קצת טיעונים מפולפלים ועמוקים ברוסית. כמו שצריך.

אז זהו, שלא. לא טיעונים ולא דיון ולא ויכוח. המקסימום שאזרחי רוסיה מקבלים הם סלוגנים נבובים לא פחות מאלה האמריקניים, בתוספת איומים, השמצות ואווירה פוליטית עכורה עד מזוהמת. ביום ראשון הזה, ה-2 במרס, רוסיה בוחרת נשיא. כלומר, לא ממש בוחרת. מכתירה את היורש יהיה תיאור מדויק הרבה יותר.

הרשו לי לקחת סיכון מחושב, ממש ממש מחושב – זה יהיה דמיטרי מדבדב, האיש שולדימיר פוטין סימן, קבע, משח והמליך כיורש. יש לו כל מה שצריך. כמו מורו ורבו, הוא שייך לחבורת ה"סילוביקי" SILOVIKI)), כולם ילידי סנט פטרבורג, כולם למדו באותה אוניברסיטה, רובם בוגרי הק.ג.ב (מדבדב דווקא לא, אבל הוא בחבר'ה). והכי חשוב, כמו כל יתר החבורה, הוא לא מאד מאמין בדמוקרטיה בגרסתה המערבית, אבל מאד מאמין בולדימיר ולדימירוביץ' פוטין כשליט חזק ויחיד.

לא משנה אם פוטין כבר לא יוגדר רשמית "נשיא". לא חשוב אם יקרא מעכשיו "ראש ממשלה", או "אלוף ג'ודו" משום שיש לו חגורה שחורה, או "צלף מעולה" כי הוא אוהב לירות במטווחים בזמנו הפנוי. ולצוד. ולדוג. בעיקר את יריביו הפוליטיים המתמעטים והולכים.

לא מעניין את הסילוביקי אם האמריקנים מזהירים מפני העברת דלק גרעיני לאיראן, או אם האופוזיציה המסורסת בראשות גארי קספרוב מתריעה מפני גלישה לדיקטטורה. העיקר שקספרוב, לשעבר אלוף עולם בשחמט, הבין את מצבו במשחק אחרי שנעצר, ופרש מהמרוץ לנשיאות. העיקר שמדבדב זכה לפי 17 יותר אזכורים תקשורתיים מיריביו הפוליטיים במהלך החודש האחרון. העיקר שהרוב קובע ושהמיעוט ממש לא.

האם כל זה עוזר להבין מי ומה הוא בעצם מדבדב והאם יהיה לו תפקיד של ממש במדיניות החוץ והביטחון של רוסיה, כפי שהחוקה קובעת? לא ממש. מי שיצטרכו איכשהו לעבוד איתו בסופו של דבר, ואני מתנצל שחזרתי אליהם, יהיו האמריקנים. והם, מסתבר, לא בדיוק יודעים איך לאכול אותו. גם לא את השם שלו.

הנה, תראו מה הילרי קלינטון אמרה בעימות האחרון שלה עם ברק אובמה. "מה שלא יהיה, היחיד שיקבע יהיה פוטין" הצהירה. מנחה העימות, טים ראסרט מאן-בי-סי, התעקש: "ואיך קוראים לנשיא רוסיה הבא?" הילרי: "מדבייב? מדבדיוב? Whatever?", היא צחקה. הילרי יכולה להפסיק לחייך. אפילו אם יתחולל נס (ואני דווקא מאמין שהוא אפשרי), והילרי תגיע לבית הלבן, היא תגלה שבכיכר האדומה מחכה לה יריב ראוי מאד. כך גם יגלה בקרוב ג'ורג' בוש, שגם הוא מודה בלי מבוכה שאין לו מושג מי או מה זה המדבדב הזה. בוש עוד יידע.

ובסוף, ושוב סליחה על החזרה לאובמניה ולהיל-ביל, סיפור הבחירות ברוסיה הוא גם סיפור אמריקני. מה לעשות שבכל זאת, באופן יחסי, ארצות הברית נראית כמו פרסומת לדמוקרטיה למתקדמים. ורוסיה? רוסיה כרגע היא תשדיר שירות של המכון לרודנות מודרנית. 

מדלן מק'קאן או ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין? ילדה בריטית בת 4 שנעלמה או נשיא רוסיה בן ה-55? מי יותר חשוב? האמת, לא יודע. על שניהם דיווחתי בהרחבה ב-2007. הסיפור של שניהם עבר לי בראש וגם על המסך עשרות, אולי מאות פעמים. אולי יותר מדי פעמים. היה צריך לשמוע יותר עליו, או עליה, או פחות על שניהם. לך תדע.

מדלן מק'קאן                                                ולדימיר פוטין (צילום: רויטרס)

היא ילדה בריטית בת 4, מתוקה ופגיעה. ובעיקר, היא נעדרת, לצערם של הוריה השבורים, ומיליונים שתומכים בהם. הוא נשיא רוסי בן 55, חמור סבר, קר וציני. ובעיקר הוא נוכח מאוד, לצערם של האמריקנים, ולצערם של אנשי האופוזיציה ברוסיה שנרדפים, לפעמים עד מוות.

מי עשה את השנה שלי? של כולנו? קשה לענות, באמת.

מי מהם היווה סיפור עיתונאי חשוב יותר? ברור שהוא. בואו נודה, הדרך שבה תצעד פוטין של רוסיה תעצב את העולם שבו אנו חיים, ממלחמות על מחירי נפט, ועד מלחמות קרות שמתלקחות עכשיו מחדש. גורלה של הילדה המתוקה והשבירה, שהלוואי שתופיע פתאום כמו באגדות, לא ישנה דבר בחיינו.

מי מהם ריגש יותר? ברור שהיא. כי הרי כולנו קראנו את הכותרות על ההורים השבורים, שהפכו לקצת-חשודים, והתרגשנו. וכמה בכלל אפשר להתרגש כששומעים על המריבה של פוטין עם ארצות הברית בגלל מערכת להגנה מטילים שתוצב בצ'כיה ובפולין. כן, גם לי קשה. באינסטינקט, אני מודה שזה נשמע קצת משעמם. אפילו שמדובר בטילים ששיגור של אחד מהם יכול לשנות את העולם.

האמת, לא חייבים להכריע בתחרות הזאת בין מדלן לולדימיר, בין מעניין לחשוב. בין מרתק למהותי. בין מחריד למפחיד. בסופו של דבר היא נוגעת בלב. והוא בראש, וגם בכמה נקודות כאובות, במיוחד אם אתה ישראלי שלא מתלהב מכך שרוסיה בונה לאיראן כור בבושהאר. אולי פשוט צריך לקבל את זה ששניהם קיימים, ומדברים אלינו, וחשובים לנו, בצורות שונות.

בעולם של עיתונות ותקשורת וכותרות, בעולם שלי, שניהם מהווים עליה טובה לייצר "סיפורים", כלומר אייטמים במהדורת חדשות. הדבר המשותף האמיתי לשניהם הוא שהם דמויות, הם סמלים. הרבה יותר קל לדבר עליהם מאשר על מדיניות או מגמות. ההורים שלה מבינים זאת ומנפיקים חומרים לתקשורת בקצב קבוע. גם פוטין יודע זאת, ומתכנן להוציא די.וי.די של הדרכת ג'ודו, בכיכובו של האיש עם החגורה השחורה, כלומר הוא עצמו.  

ולכן בשנה הבאה תשמעו הרבה על שניהם. או על מחמוד אחמדינג'אד ובריטני ספירס. או על ניקולה סרקוזי וקנוט הדוב מגן החיות בברלין. ככה זה עובד באמת.