גלוקליזציה

להילרי קלינטון נשבר. מההמתקפות האכזריות. מהשמחה לאיד. מאווירת העליהום. מהיחס התקשורתי המפנק למתחרים שלה (איך אומרים אתרוג באמריקנית? אולי אובמה). היא בכתה. מול הכתבים. מול האומה כולה. בשידור חי. כלומר היא לא בכתה, כלומר זה ממש לא היה בכי תמרורים, אבל בעיניה עלו דמעות. וזה מספיק כדי שכולם יתמקדו בשעות האחרונות של הקמפיין בניו המפשייר בעיקר בלחלוחית שבעיניה. עוד רגע דרמטי במסע בחירות חסר תקדים שבו אישה לבנה וגבר שחור מתמודדים על הזכות להנהיג את ארצות הברית.

בסקר לא מייצג ולא אקראי עלתה השאלה האם זה יזיק או יועיל. רוב המשיבים, וגם המשיבות, אומרים "יזיק, ובגדול". בעלה, אחד ביל קלינטון, נקרא ב-1992 "קאם בק קיד", אחרי שחזר מהפסדים באיווה וניו המפשייר. אבל רבים מתחילים להרגיש שהילרי הגיעה לנקודת האל חזור.

האם מדובר בקריסת הקלינטוניזם?

***

עם כל הכבוד להילרי, ייתכן שאובמה גירל היא האישה הכי רגשנית בפוליטיקה האמריקנית. או לפחות הכי מרגשת. ובוודאי שהיא יצרנית בלתי נלאית של קליפים. עכשיו יש לה מה לומר על ג'ורג' בוש, עדיין הנשיא המכהן.

אם בוש הוא ברווז צולע, אז מה הילרי?

***

בכל פעם אני מתפלא מחדש לנוכח יכולת ההמצאה של האמריקנים. לחם ושעשועים, זו יצירה רומאית, אבל שימו לב לגרסת רשת CNN. כך ייעשה לגלדיאטורים המודרנים, כלומר המועמדים לנשיאות.  נותנים להם לשחק טניס ממוחשב אחד נגד השני. הסנטור ג'ון מק'קיין, גיבור מלחמת ויאטנם, הולבש כמו רמבו. וזה קורה, אומר שוב, בקולוסיאום של CNN, לא באיזה חור וירטואלי נידח.

כמה עוד ירחיקו האמריקנים במאמצים לעניין את עצמם במירוץ שיקבע את גורלם בשנים הקרובות?

טירוף המערכות הטכנולוגי שתקף את הפוליטיקה האמריקנית נטחן עד דק בחודשים האחרונים.

זה,  נכתב, גם כאן, בטור הראשון שלי (מילה קצת ארכאית, "טור", אבל עדיין יבשושיותה העברית עדיפה בעיני על "פוסט" האמריקנית, ויסלחו לי אנשי עמותת ישראבלוג, ישראבלוג וכל הבלוגרים באשר הם).

עד עכשיו, הדוגמה מספר אחת של היסטריית האון-ליין במירוץ לנשיאות היא "אובמה גירל". אתרים פוליטיים הפכו למיוזעים הרבה יותר מאז פרוץ סדרת הקליפים שלה. הנה אחד חדש ומצוין ומביך (הבחירה שלכם), ברוח "רוקי".

אבל בשבת, קצת לפני עימות מכריע בין המועמדים לנשיאות בשתי המפלגות בניו המפשייר, נתקלתי בשיא חדש של ג'ננה מקוונת. כעת חטיבת החדשות של רשת טלוויזיה אמריקנית מכובדת ורצינית רוקדת יד ביד עם שטן האינטרנט. כעת איי.בי.סי ניוז מתזזת לקצב הפייסבוק: מדובר בערוץ חדשות פוליטיות משותף.  

האתר מספק גולשים צעירים, מתעניינים ובעלי סבלנות מוגבלת, בהמוניהם. לפייסבוק יש כמעט 19 מיליון משתמשים בוגרים בארצות הברית (זה עדיין פחות מכל צופי מהדורות החדשות המרכזיות גם יחד. זה עוד ישתנה). רבים מהם בני 18 עד 35, רובם ליברלים ומשכילים ונוטים להצביע למפלגה הדמוקרטית.

התחנה, מצידה, מספקת ניסיון, סמכותיות, שיקול דעת. אלא שהשאלה הגדולה היא אם זה בכלל אפשרי בהתחשב בקצב שמכתיב האתר - קצב מטורף. לא היה כמוהו אף פעם בפוליטיקה ובתקשורת. אף פעם.

מהדורת איי.בי.סי מוגשת בכל ערב על ידי עיתונאי מאפיר שיער ורב זכויות בשם צ'רלס גיבסון. הדגש הוא על כל ערב. בערוץ הפוליטי של פייסבוק מבזקים עולים כל כמה דקות, סקרים מתעדכנים בכל פעם שנער בניו המפשייר מקליק "בעד" או "נגד". על כן הבחירה האמיתית במירוץ 2008 - שפן מקוון או צב שמתעדכן אחת ליממה.

אבל רגע. שנייה אחת. תנו לצבים לנשום. אם אמא שלי, שחלפה בהצלחה את גיל 60, ברוך השם, יודעת להוריד סרטים מהרשת (הכל חוקי, נו), אז הנה, כבר יש נציג מהמשפחה שממלא את מכסת העדכון הטכנולוגי. אני ממשיך, ברשותכם, לחשוב על טורים ולא על פוסטים. אני מבקש לבדוק מה קורה במודעות ולא רק בפופ אפס. פופ אפס, נו, זה הדברים האלה שקופצים באתרי אינטרנט.