גלוקליזציה

עם תום חגיגות כיבוש לוס אנג'לס על ידי בחורינו המצוינים מהבופור – ואכן יש מה לחגוג והם אכן מצוינים וגו' -  מגיע הרגע לבחון גם את הסביבה הפחות מיידית. כלומר לא רק את קטגוריית הסרט הזר הטוב של השנה או השחקן או השחקנית או עריכת הסאונד או האפקטים המיוחדים.

הבה ונרחיק עד למחוזות מרוחקים – שם בקטגורית סרט האנימציה המצטיין של השנה, יש מועמד בולט, בולט מאד. "פרספוליס" המצוין והמצויר בצבעי שחור ולבן  מוכיח שיש המון גוונים של אפור. אפילו באיראן של אחרי המהפכה האסלאמית. אפילו מאחורי הרעלות השחורות. אפילו בינות לחרך של הצ'אדור, אותה גלימה שהמולות ציוו על כל נשות איראן ללבוש. כי ילדה בת 4 יכולה לצעוק בשמחה "לעזאזל עם השאה!". אחר כך היא תבכה כשאנשי משטרת הצניעות ומשמרות המהפכה מתחילים להעניש ולהעלים אנשים טובים, חילונים, קומוניסטים או סתם אלה שמרשים לעצמם לחשוב באופן עצמאי. 

גם גיבורי המהפכה יכולים להפוך לאויבי המדינה. בשנייה. בקלות. בגלל תקליט מערבי. בגלל שהלכו למסיבה. זהו סיפור המהפכה באיראן דרך עיניה של ילדה קטנה. ויש עוד: "פרספוליס" גם מלמד על מלחמת איראן-עיראק הרבה מאוד דברים שלא ידענו. הרבה מאוד.

סרט האנימציה הזה מצרפת מבוסס על ספר קומיקס של מרג'אן סטרפי. סטרפי היא איראנית גולה. גולה קצת מרצון וקצת לא. צריך לקרוא את הספר או לפחות לראות את הסרט כדי להבין למה.

פרספוליס ממשיך את המגמה החשובה והמעניינת של העפלת הקומיקס למעמד של אמנות נעלה וחשובה לא פחות מאחרות – מגמה שאחד המסמנים הבולטים שלה הוא MAUS, ספרו של ארט שפיגלמן על שואת יהודי אירופה. שם אנחנו היהודים עכברים והנאצים חתולים. וזה קשה. ומעניין. ומפחיד. ומעצבן. ובעיקר מרגש.

אבל בחזרה לאוסקר. אנחנו, ששמחים, באמת שמחים, על ההצלחה של בופור, צריכים לזכור שני דברים: ראשית, בכל הכבוד לתמונות נעות, הציור והאיור עדיין לא מתו. דבר שני, ולא פחות חשוב: בזמן שאנחנו מספקים אור לגויים, גם הגויים יכולים להאיר לנו קצת. במיוחד את החשיכה שאופפת את איראן כבר כמעט 30 שנה. "פרספוליס" הוא הסרט המועמד לאוסקר הכי חשוב השנה.