"שליטה משמעה לקרוע לגזרים מוחות של בני אדם ולשוב ולאחותם בצורות חדשות על פי בחירתך"
"כותב בלוג? אחלה. מעולה. סוף. מהמם. כיף לך. הכי כיף לכתוב, אין לחץ זמן ואין מגבלות. נכון?" כך בדרך כלל מגיבים מי ששמעו שאני מעלה מבחר מיצירותי לכאן. "נכון", אני עונה לרוב, "והעיקר שנותנים לי לכתוב מה שבא לי. במילים שלי". מאד נחמד להגג, באמת. למרות שכאן, בדמוקרטיה הישראלית המקרטעת, ההגיג שלך נמדד כל הזמן על ידי האח הגדול. האח הגדול יודע הכל. הוא מודד אותך על פי מספר כניסות, תגובות, הקלקות ייחודיות (ככה קוראים לזה?) ועוד פרמטרים שנשגבים מבינתי. כמו בגרסה ממותנת של אורוול, מעט זה רע והרבה זה טוב. נכון?
לא נכון. יש מקומות שבהם בלוגרים מתפללים שלא יידעו מי הם. שלא יקראו אותם. כי אחר כך יקרעו אותם לגזרים, לא בביקורות ובטוקבקים - אלא בתא המעצר. מיאנמר, או בשמה המקורי בורמה, היא מקום כזה.
בספטמבר, כל העולם התרגש כשהנזירים והאזרחים יצאו לרחובות. עולם שלם הזדעזע כשהחונטה הצבאית ריסקה בכוח את מהפיכת הזעפרן. מאז, שיטפון התמונות של נזירים בודהיסטים מוכים ונרצחים הפך לנחל. אחר כך, למרות שהיו עיתונאים שסיכנו את חייהם והביאו את הסיפור, כמו אנשי אל ג'זירה אינטרנשיונל שדיווחו ממש מתוך המדינה, הזרימה הדלדלה לכדי זרזיף. עכשיו, כל הערוצים יבשו כמעט לגמרי.
והנה ידיעה קטנה שאיתרה מאיה רימר שעובדת איתי והופיעה בשולי ושיפולי החדשות: בלוגר מינגון, בירת מיאנמר, כתב על הקושי לכתוב. על דיכוי חופש הביטוי. קוראים לו נאי מיו לט. הוא בכלא עכשיו. מישהו הלשין עליו. אמרו שהוא יושב באינטרנט קפה וכותב. במשרד התקשורת מקבלים בשמחה גדולה דיווחים על מי שכותב. ומאז ה-23 בינואר החיים שלהם שם, במיניסטריון המידע של מיאנמר, הרבה יותר טובים. האתר "בלוגר" בבעלות גוגל, נחסם. זו הייתה הבמה האחרונה שבה אנשים מבורמה יכלו לפרסם בלי שניתן יהיה לעקוב אחריהם. ועכשיו גם זה נגמר. זהו. הכיתור הושלם, הקרב הזה הסתיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
