חברים מהעבר (ומהווה, שתיכף יהיו מהעבר)

שמתי לב שכל הסמיילים שלי כמעט מחייכים. האם אני אדם מאושר או שאני רק עושה כזו פוזה?

בכל אופן איכשהו נוצר קשר מחודש ביני לבין שני חברים מהעבר. הקשר התנתק על רקע זה שהרגשתי שאני כבר לא במקום שיש לי מה לקבל מהם או לתת להם, שהתקשורת ביננו רדודה ושטחית, ובשבילי סמול טוק או אינטלג'נט טוק (אגב, איטלקים אומרים טולק. וגם וולקר טקסס ריינג'ר) זה מאמץ בשבילי, אני מעדיפה שיחות נפש. אז זה נחתך. ועכשיו הקשר נוצר מחדש (מסנג'ר, אלא מה) ומצאתי ששניהם (כל אחד בנפרד) עשו דרך ואולי נוכל שוב להיות חברים.

הם מלפני התקופה שסיפרתי שאמא שלי מכה אותי - סיפרתי להם כשהתהליך להכיר בזה התחיל אבל הקשר כבר לא היה הדוק. התהליך לא כלל את הקשר איתם.

מחר אני עושה סיבוב ונציה לחברים מפה, שאחרי שניסע הקשר כבר יתנתק. אני כבר פחות רכושנית לקשרים, אני חושבת שבמזרח זה בלט לי במיוחד - כשפגשתי אנשים נחמדים ונהניתי מהחברה שלהם ולא החלפנו כתובות אימייל, חלק אפילו לא החלפנו שמות. נהננו מהזמן שלנו יחד ועברנו הלאה.

יש לי חברה אחת בהריון, אמא שלה ושלי מאותה שכבת גיל והשכלה, אבל שלה שפויה ואפילו דיי חביבה. ועדיין ,היא סיפרה לי קצת על האמונות הטפלות שהאמא מנחיתה עליה - לפעמים אני שמחה שאני לא בקשר עם אמא שלי, אני לא הייתי מוכנה לסבול את זה. השיא של האמונות היה:

"אם את נבהלת, לא לשים יד על הבטן. איפה שתיגעי יהיה לילד כתם לידה."

what the hell?!?

דיברתי היום עם הלנה השאפה, מסתבר שהתחיל איתה איזה מילארדר והיא הסתחררה ונתנה לו את הטלפון שלה. עכשיו היא אומרת שהיא לא יודעת איך להיפטר ממנו, שהוא טיפש שחצן ומשעמם. אני מכירה את הלנה ואני בטוחה שכשהוא מתקשר היא לא נשמעת גועלית אלא מפלרטטת איתו למוות. לא אמרתי לה את זה, מתישהוא אני אצטרך. העניין הוא שלהגיד למישהו לקחת אחריות על החיים שלו נשמע קרוב מאד ללהאשים אותו בכל מה שדפוק אצלו בחיים.

טוב נו, ממילא עוד חודשיים גם היא תהיה חברה מהעבר.

גבי ואני קצת בתקופה חסרת סבלנות. אין לו חשק לסקס ואחרי כמה זמן בלי סקס גם אני מאבדת חשק, וככה יכולים לעבור שבועיים ואפילו שלושה, ובזמן הזה אני צוברת תסכול לא מודע. כנראה נפלו לו ההורמונים - זה קרה לנו פעם אחת וכדורים העלו אותם חזרה והכל היה בסדר. הבעיה שפה הוא לא חבר קופ"ח וגם ככה הרפואה שלהם כזאת מפגרת (הפשיטו אותי בצילום רנטגן - כדי שהבגדים לא יסתירו. נשבעת לכם.) שלא הייתי מפקידה בידיה את המערכת ההורמונלית של בעלי.

הנה טיפ: פשטידה מבוססת תפ"א, כרובית וקישואים זה טעים.

שבת חמימה לכולם.

פארה.

פוסט של דברים טובים

היה יום טוב, פשוט לא הספקתי לכתוב עליו, אבל נאמנה להחלטתי להדגיש את הטוב הנה הוא.

אז זה נראה כמו סתם יום רגיל בסתם חנות הרגילה, חוץ מזה שהייתי אמורה ליצור קשר עם השגרירות ברומא, ולברר אם הם יואילו בטובם לעשות את תפקידם ולחדש לי ולגבי את הדרכונים. העניין הוא שלשגרירות יש סמכות לחדש דרכונים רק אם תוקפם יפוג תוך פחות מחצי שנה, ולנו עוד נשארו איזה 8 חודשים כמו כלום. אחרי תכתובת וחילופי דברים עצבניים הם הסכימו לשלוח מברק לישראל לברר אם יאשרו להם באופן חריג להאריך את הדרכונים שלנו, כי לצורך הויזה לאוסטרליה אנחנו צריכים דרכון בתוקף לעוד איזה שלוש שנים, ואנחנו סטודנטים ואין לנו כסף לנסוע הלוך חזור לארץ רק כדי שישימו לנו חותמת בדרכון.

אז בבוקר התקשרתי, כולי כסיסת ציפורניים אחת גדולה, ונאמר לי שיש אישור!! ייפי!! הוסרה סכנת הביקור בארץ והשלכת כ 1000 דולר אמריקאי לרוח!

וגם, נכנס איש מאד נחמד לחנות וקנה יופי, והוא היה איטלקי. בהמשך לפוסט יש גם איטלקים נחמדים, אפשר להוסיף פוסט "יש עוד איטלקים נחמדים". הוא היה מאד סבלני – הוא נכנס כשהייתי באמצע שיחת טלפון עם עובדת אחרת (סטלה) בעניין ארגון משמרות (טוב, האמת זה לא מחזה נדיר באיטליה, לנסות לקבל שירות כשנותן השירות מתעסק בענייניו כאילו אתה לא נוגע לו בכלל), לא התפלץ כשבעגילים שהוא רצה היתה חסרה אבן ("תדביקי עם סופר גלו, זה הכי טוב. ככה אמר לי משחזר עתיקות פעם."), ולא התווכח כשאמרתילו שאין הנחה (למרות שהוא היה כ"כ נחמד שהייתי עושה לו הנחה כתגמול על הנחמדות), שזה, כאמור, מאד לא-ונציאני.

אחר כך סידרתי קצת את העניינים עם סופיה, המוכרת היותר בכירה, וזה מצריך קצת חומר רקע.

סופיה מבוגרת ממני בעשר שנים בערך, כלומר היא כמעט בת ארבעים. היא לא נשואה וגם אין לה חבר (כרגע יש, אבל זה סיפור ארוך מידי, ולא נוגע לנו) והיא לומדת כבר קרוב לשמונה שנים לתואר בשפות זרות, והסיום לא נראה באופק. היא עובדת בחנות במשרה מלאה (40 שעות שבועיות) תמורת שכר קרוב למינימום. היא גם נמוכה ושמנה ממני, למרות שאני לא יודעת כמה זה מפריע לה – אבל כל הפרטים הלא-חיצוניים שבה מעוררים בה (בלי ספק) רגשי נחיתות.

אני לא מתרגשת הרבה מהשכלה של אנשים. יולדתי והביולוגי שניהם דוקטורים, תמיד היא היתה מארחת חברים דוקטורים ופרופסורים בעלי שם עולמי, ורובם (כמוה) היו חארות של בני אדם. זה לא מרשים אותי, אם בנאדם סיים תואר שלישי לפני גיל 25 או זכה בנובל. הקטע עם "אין חבר" זה עניין אחר כבר, זה מדליק אצלי נורת אזהרה כי מצב זוגי הוא עניין של בחירה ויכולת להתגמש, ואם בגיל ארבעים עוד אין – משהו כאן לא בסדר. אמנם אף פעם לא יצרתי אווירה של תחרות ביננו, בתחומים האלו, אבל מי שיש לו רגשי נחיתות לא צריך שיעוררו לו אותם, הם כבר שם.

אני מאד תחרותית, אני לא יודעת אם זה מטבעי או נרכש במהלך הדרך, אבל זה קיים וזה די חזק. מבעס אותי שהיא מוכרת יותר ממני, למרות שעובדתית היא עובדת כפול שעות ממני ובשעות ה"חמות", של אחר הצהריים, ולא מוקדם בבוקר. מתישהוא זרקתי לה משהו על זה, שאני עושה פחות מידי עמלות לטעמי – כלומר פחות ממנה. אמרתי את זה בחצי בדיחה, לא הייתי מודעת לשדי הנחיתות שאני מעוררת פה. היא אמרה: "אבל אני עובדת יותר מכפול ממך!" ואני עניתי, עדיין חצי בצחוק: "בכל זאת! אני רוצה לעבור אותך." ואז פתאום היא יצרה קטגוריות של תחרות שלא היו קודם: מי מכרה הכי הרבה ביום, למי יש עמוד סיכומי מכירות עם הכי הרבה מכירות, דברים כאלה.

השיא הגיע אחרי שלוש פעמים שהיא הגיעה למשמרת שלה, להחליף אותי, ומצאה אותי באמצע מכירה. באופן טבעי, הנחתי שהעמלה היא שלי בזכות, שהרי המכירה היתה שלי, אבל אחרי הפעם השלישית (שהיתה עם 2 מליונרים יפניים שקנו אצלי בסכום שהחנות מוכרת בשבוע) היא התפרצה עלי ודרשה שמרגע שהיא נכנסת לחנות, העמלות יהיו שלה. היא הלכה ודיברה על זה עם אחד הבוסים עוד לפני שהיא דיברה איתי, ולמזלי היא דיברה עם הפחות חשוב שבהם.

נפגעתי נורא. עד אז חשבתי שאנחנו חברות – היא הזמינה אותי עם גבי לצהריים פעם אצלה בבית – ואני בהחלט בנאדם שאפשר לדבר איתו. היא יכלה לדבר איתי והיינו מוצאות פתרון. וחוץ מזה מה זה החוצפה הזאת?! מכירה שאני התחלתי אני גם אסיים, ככה זה בכל מקום! מיותר לציין שמהחברות הזו לא נשאר כלום, והתלבטתי הרבה פעמים האם להטיח לה בפרצוף כמה היא נואשת, שאלה החיים שלה. השגתי גיבוי של הבוס היותר חשוב לגבי עניין המכירות ושמרתי על יחסים קרירים מאד איתה.

לפני כמה שבועות הגעתי למשמרת כשהמוכרת השניה, הצעירה יותר והפחות מוצלחת ביננו עבדה (סטלה). היא התחילה למכור משהו וכדי לוודא שהיא תצליח התערבתי במכירה ותרמתי את חלקי. כשהלקוחה יצאה, סטלה שאלה אותי מה נעשה עם העמלות, בקטע של "איך נתחלק". אמרתי לה, מה זאת אומרת, העמלה שלך – אני התערבתי במכירה כדי לעזור לך, לא כדי לקחת לעצמי חלק. אין פה שאלה בכלל. סטלה ענתה: נכון, אבל אני צריכה לשאול.

זה גרם לי לחשוב, שאם הייתי נוהגת כמוה ושואלת את סופיה: "מה נעשה עם העמלות" היא היתה עונה את אותו הדבר, וככה היא לא היתה מרגישה שכבודה נפגע, וזה היה חוסך את כל הבאלאגן שנגרם. אני נוטה להיות לוחמנית בנוכחות של התנהגות בוסית, זה מציב אותי מיד בעמדה של: "יותר אני לא אתן שידרכו עלי", ואולי זו לא היתה הדרך המתאימה כאן.

אז אתמול, סופיה הגיעה בסיומה של מכירה, הסחורה כבר היתה על השולחן והתמקחנו על המחיר. סופיה הרבה יותר קשוחה ממני אז נתתי לה לנהל את המו"מ, ואז בסוף לקחתי אותה הצידה ושאלתי: "ומה נעשה עם העמלות?" והיא ענתה, "המכירה שלך, את התחלת אותה ועשית את רובה." בגלל שהיו כמה פריטים הצעתי לה את העמלה על הפריט היותר זול, כסיפתח. והיא הסכימה.

עשיתי עוד צעד בדרך להיות אדם טוב יותר.

יש לי תלמידה חדשה, חמודה מאד ויותר אקטיבית מהותיקה, ככה שהשיעור עובר יותר בכיף. והיא כבר הגישה לי תלמידה נוספת. איזה כיף!

וגבי מצא 30 יורו זרוקים ברחוב.

הלוואי כל יום.

ימים של שקט

יש ימים שהכל נינוח ומגניב בהם. הכל מצליח, נראה כאילו הכל הולך להסתדר ויש אופטימיות קלילה ומרגיעה באוויר. הדאגות יורדות קומה, לפעמים אפילו בלי עזרה של ויטמין בי. הסקס... ובכן, קודם כל הוא מתקיים, וחוץ מזה הוא גם מוצלח.

היינו במסעדה סינית, ג-ר-ו-ע-ה!!! הם הגישו רוטב אדום שלדעתי היה עשוי מתערובת של קטשופ, חומץ ודבש. חרפה.

אבל קיבלנו חזרה תשובה בקשר לבדיקות כלבת של הכלבים - יצאה התוצאה המקווה. כדי להטיס אותם לאוסטרליה הם היו חיבים את הבדיקה הזו, ולרוב זה לא מתפקשש אבל זה היה עלול לקרות, וזה היה מחרבש לנו הרבה תוכניות בבת אחת.

וגם יצאתי עם הלנה, החברה הגרמניה שלי (יפיפיה!!! פוסט בפעם אחרת, ולא, לא תהיה תמונה, חרמנים) לשופינג. היא התחילה עכשיו לעבוד בתור מארחת בדיסקוטק ואני מקווה שאני אצליח להשתחל גם, למרות שאני הרבה פחות יפה ממנה. כאילו, אני נראית בסדר והכל, אבל היא ממש על גבול הדוגמנית. עד עכשיו כשהיינו הולכות לשופינג הייתי מתלווה כמו משקל עודף - היא כל כך הרבה יותר טובה ממני בלבחור בגדים. היא מאלה שיודעים כבר לפי הצורה של הבגד על הקולב איך הוא יראה על הגוף, אני אשכרה צריכה למדוד בשביל לקבל מושג. וגם יש לה טעם הרבה יותר טוב משלי, לי יש נטיה לגלוש לצעקנות יתר או שעמום יתר. והפעם בחרתי בשבילה! היא בחרה מן גופיה כזאת (לעבודה של היום בערב) שאולי לא הייתי בוחרת, אבל הצעתי לה צבע אחר, הרבה יותר מחמיא, והיא אכן העדיפה אותו! התגאיתי מאד,  סוף סוף אני מתקדמת גם בתחום הזה...

זה קצת בעסה, יש כאן המון בגדים יפים אבל אין שום טעם לקנות כי תוך 4 חודשים אנחנו עוזבים, ועדיף שניסחב עם כמה שפחות.

מצד שני, פחות כסף לבזבז.

הכלב שלי בוכה מתוך שינה. איזה קטע זה שהם חולמים! מי שאומר שלכלבים אין נשמה, שהם סתם יצורים טפשים, כמו מכונות, לא יודע על מה הוא מדבר.

עכשיו יצרה איתי קשר בת של חברים, כולה התבעסות. חברה שלה נעדרת בסיני. האבא ואחות של החברה בבית חולים וגם האמא שלה נעדרת. מה אני כבר יכולה להגיד לה? אי אפשר לעודד במצב כזה, רק להסכים איתה שזה עצוב נורא. מחר היא תיסע לבקר בבית החולים, איזה נורא זה לגדל ילד במדינה שבגיל 12 הוא צריך ללכת לבקר חברים בבית חולים. זה יכול לקרות בכל מדינה, גם תאונות דרכים יש בעולם, אבל.... לא יודעת, אולי במדינות אחרות יש אשליה שאפשר להמנע מזה.

מחר יש לי שיעור אנגלית בבוקר עם תלמידה נחמדה. ואני צריכה להקפיד לרזות. יותר נכון להוריד את הבטן, בשביל העבודה ההיא. זה בעסה כי אני אוהבת לאכול עד כדי התפוצצות.... או אולי אני אוהבת, אבל ככה אני רגילה.

עדיף שאני אתחיל להתרגל אחרת אם ככה, יום יבוא ורזון הנעורים כבר לא ישמור עלי.

יום רגוע לכולם. אם אפשר.

פארה.