פוסט מהבטן

אחרי שהתבעסתי מעצם היותי פדלאה, עשיתי את הדבר הכי בריא לעשות והוא - מנוי לחדר כושר.

יותר טוב מזה, מנוי משפחתי לחדר הכושר האוניברסיטאי.

המנוי, בעלות של שבעה וחצי דולר לשבוע, מקנה לי ולמשפחתי העניפה גישה חופשית (בהתאם לשעות הפתיחה) אל חדר הכושר, שיעורי ההתעמלות והבריכה הממוקמים כולם בנינוחות בקמפוס הצפוני.

בימים אלו, אני כמובן ממוקמת בקמפוס הדרומי.

לפיכך, גבי עוצר בבריכה בדרכו חזרה מהעבודה, עושה כמה בריכות (או אולי מוטב להשתמש במילה "שלוליות") ומניף כמה משקולות כשהוא מתבעס משריריהם של סובביו.

אני כמובן לא מטריחה את עצמי עד שם, ולכן חזרתי לרקוד. אחת הבנות ואני נפגשות בביתה, הממוקם בצד הדרומי, פעמיים-שלוש בשבוע, ומפזזות. אין כמו ריקודי בטן בקיץ קווינסלנדי לח, יתושי וללא מזגן כדי להרגיש קולוניאליסטית אמיתית.

היום זכיתי להפגש עם הרופא, ולשמוע את תוצאות בדיקת הבטן שלי. נחשו מה? הכל תקין! יותר מזה. הבטן שלי נראית כל-כך תקינה בבדיקות, שספרי הלימוד נראים חולים לעומתה. מדהים! ועדיין, משמוצאת פיסת גלוטן או לקטוז את דרכה אלי לבטן, מתמלאת אני תחושת זוועה ורצון עז לעבור מן העולם.

את ההסבר לתופעה המשונה הזו נתן הרופא במילים:

"זו אכן תעלומה".

מה שמוכיח שבית הספר לרפואה מלמד לא רק לרפא, אלא גם לייצר קלישאות.

היתה לי פאדיחה עצומה עם מליסה.

התכוונתי לכתוב כאן את סיפור המעשה, אבל אני מתביישת מדי.

זו היתה פליטת פה שבאה מהבטן, אבל מליסה לקחה את זה ברוח טובה למזלי. כנראה שמייקל צודק והיא לגמרי לא ערה ליחסי אליה.

גבי חטף בוקס לבטן. כנראה שבית הספר שלו לא יחדש איתו חוזה.

כל המורים האחרים המומים. "איך הם מוותרים ככה על מורה כל כך משקיען?" שואלים המורים, ואני אומרת - באמת איך. הנהלת בית הספר טוענת שיש להם עודף מורים.

שום דבר עוד לא סופי, ואנחנו מנסים לשמור על גישה חיובית. אולי זה ייאפשר לגבי למצוא עבודה בבית ספר שהנסיעה אליו לא אורכת חצי שעה, אלא עשר דקות.

מה שייתן לו יותר זמן ללכת לחדר כושר.

פחחחח.

חשבתי לשתף אתכם בעובדה שיש בבטן העיירה רחוב ושמו -

Blackbutt.

חקירה פנימית

אני לא זוכרת אם זה קרה באמת, אבל נדמה לי שדיברתי עם האחות על המשפחה שלי. על אחי, ומתי גיליתי את קיומו, על הביולוגי, על לגדול עם חור במקום עם משפחה. היא סיפרה על אבא שלה, שהלך וחיפש את ההורים הביולוגיים שלו אחרי שהם, הילדים שלו, נולדו. חיפש לברר מה ישב שם בתוך החור הזה כל השנים.

אבל אולי זה רק נדמה לי. הייתי מלאה חומרי הרדמה והתחלתי להתאושש מהם. היו לה עיניים כחולות, ומטפחת ראש כחולה, ושרשרת כסף עדינה. אולי דמיינתי את כל זה?

את הכאב העמום בגרון ובבטן אני לא מדמיינת.

הצינור שירד אל מערכת העיכול שלי, צילם וקטם שני חלקים פנימיים לביופסיה, היה אמיתי. אמרו שזה ייגמר תוך עשר דקות, אבל לי זו היתה שינה עמוקה וארוכה.

הממצאים, למרבה הפלא, תקינים.

באמצע השבוע עשו לי בדיקת סי טי. התוצאות עוד לא הגיעו, אבל אני כבר יודעת שהן יהיו נורמליות. התשובות לא יגיעו, ואני אמנע מגלוטן וחלב להמשך חיי.

ושוב השבוע התרגזתי על גרג ומליסה, ושוב הרגשתי שזה לא משנה מה אני עושה, אני נשארת שניה בחשיבותה (במקרה הטוב), ושוב התרגזתי על עצמי שזה כל כך מפריע לי, ושוב הזכרתי לעצמי שזה לא באמת חשוב, ושוב פירטתי לעצמי את ייתרונותי על גבי מליסה - מעגלים של הבנה-הכחשה-תסכול-הכרה. משבוע הבא אני עוברת אל הקמפוס הצפוני. משבוע הבא אני כבר לא חלק מהקבוצה, באופן רשמי. משבוע הבא יש לנו מנוי על חדר הכושר האוניברסיטאי. משבוע הבא אני מפסיקה לאכול גלוטן. משבוע הבא אני מתחילה להתמודד עם אתגרים אמיתיים. משבוע הבא אני חוזרת ללמד.

אני מלמדת קורס על תקשורת בינלאומית. זו טובה שאני עושה לגרג. האחראי על הקורס היה עמוס מכדי לסגור קצוות. ההרצאה הראשונה ביום שני. הוא הבטיח לשלוח לי שקפים, ועדיין לא שלח. בדיקה יסודית העלתה, שהוא התמוטט ואושפז באמצע השבוע - מיד אחרי שיחת הבהרה איתי.

זה נשמע כאילו זו סיבה מוצדקת לחוסר האירגון, אבל הדברים היו צריכים להיות מאורגנים הרבה לפני אמצע השבוע שלפני תחילת הלימודים.

נו מילא, אמרתי לעצמי. אם לאחראי על הקורס לא אכפת מגורל הקורס, אני בוודאי לא צריכה להילחץ. אני אעבור על החומר בסופשבוע, ונראה.

ולכן, כדי להוסיף על השמחה, נוטרל לי החשבון בגלל המעבר בין בתי הספר. מן קישקוש טכני שכזה.

רקע: אוסטרלים חיים לפי החוק.

באמת. הם לא מוכנים לעבור על חוקים, כללים והנחיות.

הם לא יעיזו להודות שהם מורידים סרטים מהאינטרנט, למשל.

ובאוניברסיטה יש כלל, שאסור לשמור קבצים לא חוקיים (כמו למשל מוזיקה) על רכוש האוניברסיטה.

אני: "גרג, יש לי שאלה. לחלוטין אוף דה רקורד".

גרג: "אוקיי".

אני: "מי שם את כל קבצי המוזיקה על השרת המשותף של הקבוצה?"

גרג: "מה?! תראי לי! אוי ואבוי!"

אני: "מזעזע, נכון?"

גרג (גולל ובוחן את הקבצים): "זה איום! זה בלתי יאומן!"

אני: "אני יודעת! אייס אוף בייס? סלין דיון? ואפילו לא רד הוט צ'ילי פפרז אחד! חרפה."

מעֵבר לחצי
רק עכשיו קלטתי שחצי סמסטר חלף הלך לו, ונשאר לי רק עוד חצי ואז נגמר לי החוזה.
כמה מבעס. מוצאת חן בעיני העבודה הזו. בעיקר בשבוע האחרון, שבמהלכו במשך יומיים לא הגעתי לעבודה וקראתי מאמרים בבית במקום (בחלק מהזמן) ובשאר ראיתי פרקים של האוס.
 
את הסתאבותי הטלוויזיונית קטעה חבילה שהגיעה מארגון היעוץ האוסטרלי, מכילה חומר קריאה ותרגילים. כמובן זנחתי מיד את המאמרים ואת האוס, ואליזבת חברתי האקדמית (להלן אח"אתי) ניקתה את מצפוני ואמרה שזה בסדר ללמוד ייעוץ בשעות העבודה מהבית, כי זה בעצם נחשב שיפור עצמי ואצלנו בעבודה מעודדים שיפור עצמי של המרצים.
לאליזבת כבר יש קביעות, היא יכולה להרשות לעצמה לדבר ככה.
היא בעצמה למדה שפת-הסימנים להנאתה, ומדי פעם יש לה הצדקה לזה כי מדי פעם מזמינים אותה לתרגם הרצאות לסטודנטים חרשים.
קשה לי להאמין שיזמינו אותי לייעץ למישהו, אבל דברים משונים מזה כבר קרו.
 
ומה עוד אחדש? נראה לי שקלייר שוב בהריון. כל הכבוד לאישה הזו, למה עם שני הילדים שיש לה היא בקושי מסתדרת. כנראה שזה הרעיון, לגמור עם השלב שבו הם עוד לא בבית ספר, כמה שיותר מהר.
אני כמובן מתפקעת מקנאה, כי אני לא עוד התחלתי שום שלב, והבדיקות הרפואיות שלנו עוד לא הגיעו, אז עוד לא הגשנו בקשה לתשובות.
נפגשנו איתם אתמול לארוחת ערב אצל עוד חברים, והם לא הזמינו אותנו להתארח בבית הקיץ שלהם בקריסמס. בשנה שעברה בשלב הזה הם כבר הזמינו אותנו, אז כנראה שהשנה לא, וחבל. מצד שני, אני מבינה אותם. זה בכל זאת מוסיף עומס, עוד אורחים וזה.
 
על הארוחה האוסטרלית אני לא יכולה ללעוג הפעם, כי הכל הכיל גלוטן וגבינה צהובה אז אכלתי רק את הדג התאילנדי שהבאנו אנחנו.
פעם זה היה דג מרוקאי, אבל הוא עשה עלייה וקיבל חלב קוקוס וגלאנגל (שזה כמו חרדל, רק תאילנדי).
בסוף נשברתי וטעמתי קצת מעוגת השמנת (הקנויה והמשובחה), וכמובן שאחרי שני ביסים שאלתי נפשי למות.
 
ג'ייקן הולך וגדל, ויחד עם גובה הוא מצמיח גם קצת כישורים חברתיים, במהלכם הוא שיחק איתי במשך שתי דקות רצופות, וצייר עם גבי ציורים על לוח אלקטרוני להנאתו.
אבל יחד עם זה צומחות לו גם הריאות, וכשהוא צורח אנחנו מצטערים שהוא לא הולך וקטן.
 
לחברים שאירחו אותנו, אגב, שני נוצרים רגועים ושלווים, יש שני ילדים רגועים ושלווים מהסוג שמציגים בסרטי וידאו באגודה לעידוד הילודה. הם כאלה שקטים ומקסימים, שמתקבלת האשליה שגם לך יכול להיות ילד כזה.
כמובן, ברגע שאפשר יהיה לעשות השתלת גנים, זה גם יהיה נכון.
השיא היה, שבסוף הערב אמא שלהם חיבקה אותם ואמרה: "אני אלך להשכיב אותם לישון. הם כבר עייפים. נכון שאתם עייפים?"
והיללדים הינהנו.
(הילדים של פיטר וקלייר שומעים את המילה 'לישון' או 'עייפים', ומתחילים לצרוח במחאה)
 
האמא לא עובדת, אלא מבלה את זמנה עם הילדים. בזמנה הפנוי (כמה שיש) היא מכינה כרטיסי ברכה, מוכרת אותם, ואת הכסף שולחת לאירגון צדקה לסיוע לעיוורים אפריקאים מוכי גורל. קנינו שלושה.
 
גבי שלח להורים של התלמידים מכתבים בדואר, בצירוף בחנים של הילדים ותוצאותיהם. חלק מההורים שלחו בתגובה מכתב של תודה, חלק מסרו תודה בעל פה עם הילדים, ואמא אחת באה לבית הספר ודיברה איתו אישית. הוא עצמו פתח בדיאלוג עם חלק מהילדים הבעיתיים. חלק התלוננו שהוא מעניש בלי אזהרה .

 
גבי הגיע איתם להסדר: כשהוא נותן אזהרה, הם צריכים להגיד: "המורה, זו אזהרה ראשונה שלי". כלומר לאשר שהם שמו לב שהיתה פה אזהרה.
היה איתו גם משא ומתן על העונש - הם טוענים שהעונשים קשים מדי. הוא נותן להם לכתוב מאה פעם דברים כעונש, והם טענו שזה יותר מדי חמור, ועמוד אחד (בערך ארבעים שורות) מספיק להפרעה ראשונה. משם הם מסכימים שתהיה העלאה של מספר השורות.
(לשאלה "אילו עונשים נראים לכם הוגנים?" הם ענו: "לכתוב שורות ולהישאר בהפסקה" - שהם העונשים המקובלים.)
גיב אומר - נראה. הלוואי ולא הייתי צריך להעניש, והערה היתה מספיקה כדי לקבל מהם התנהגות נאותה.
 
לשבחו של הצוות שלו ייאמר, שכל העניין הזה מגובה בתגובות חריפות של ההנהלה להפרעות של התלמידים. למשל, לפי חוקי בית הספר, אסור להם להביא טלפונים סלולריים לשיעור. תלמידה אחת ישבה בשיעור של גבי ושיחקה עם הפלאפון. גבי העיר לה, ואמר לה לשים אותו בתיק.
התלמידה אמרה "בסדר".
עוד גבי מסתובב חזרה אל הלוח, היא מוציאה חזרה את הסלולרי וממשיכה להקיש.
גבי ביקש ממנה לתת לו את הסלולרי.
התלמידה אמרה: "לא".
גבי ביקש ממנה שוב.
התלמידה סירבה שוב, ואף הגדילה לעשות ואמרה: "אין סיכוי בעולם שאני אתן לך את הסלולרי שלי".
הוא ניגש אליה, והיא העבירה את הטלפון לחבר. הם התחילו לשחק "מסירות" מיד ליד.
גבי התרגז. הוא הלך למרכז הכיתה, ואמר: "את צריכה לתת לי את הטלפון. זה מה שאמרתי לך לעשות, וזה מה שאת צריכה לעשות. אם הטלפון שלך לא מגיע אלי בדקה הקרובה, את לא נכנסת אלי יותר לשיעור בלי שאני מדבר איתך ועם ההורים שלך בחדר המנהל".
 
התלמידה קמה ויצאה מהכיתה.
 
למחרת, הגיעו שני סגני מנהל ועוד איזו דמות סמכות, והודיעו לכיתה שבעיות משמעת בשיעורים של גבי יטופלו מעכשיו אצלם. הם הצביעו על התלמידים ואמרו: "אתה - אנחנו יודעים שעשית כך וכך, בסוף השיעור תיגש בבקשה אלינו לשיחה. את - אנחנו יודעים על העניין עם הטלפון שלך, ותיגשי אלינו בסוף השיעור".
הם גם הבהירו לתלמידים שטלפונים אסורים בשיעור, וילד שמביא טלפון (ובוודאי מסרב למסור אותו למורה) יטופל בחומרה.
 
נראה כמה זמן זה יחזיק. עושה רושם שהתלמידים מרגישים שהסמסטר מתקרב לסיומו (שלושה שבועות!) ויורדים מהפסים.
 
מה שכן, בעוד שלושה שבועות גבי יהיה מאד שמח שהוא מורה.
 
אני אלך לקרוא עוד קצת חומר ייעוץ. זה מגניב, זה.
שמור   בטל