יומיים לתוך השבוע

גבי מחוק מעייפות, והשבוע עוד לא בחצי שלו. מצד שני, הולך לו טוב. הוא נהנה, הילדים נהנים. כמובן, יש כמה ילדים מפריעים ומופרעים, אבל הם מעטים מאד. בסך הכל, הילדים טובים.

מהסיפורים שלו, הם גם נשמעים חמודים.

למשל, גבי לא מאיית כל כך טוב, אז בכל כיתה הוא בחר א' איות. תפקידו של א' לתקן אותו בכל פעם שהוא מאיית לא נכון.

באחת הכיתות, הילד שהתנדב להיות א' הוא ילד שבשיעור שגבי צפה בו, הפריע נורא. מאז השיעור הראשון הוא לא מפריע ודווקא משתתף.

בכיתה אחרת, הא' היא ילדה בשם ליסה. השיעור הראשון של גבי עם הכיתה שלה היה השיעור האחרון ביום וגבי כבר היה מחוק. ליסה המסכנה נאלצה לתקן אותו הרבה, ואז אחד הילדים התרגז עליה וצעק: "אולי תפסיקי כבר לתקן אותו?! תעזבי את הבנאדם בשקט!" וליסה אמרה - "אבל הוא אמר לי!".

ובעוד כיתה, הוא התכוון לכתוב את המילה  Height, אבל לא הצליח להזכר בסדר האותיות. הילדים ידעו מה הוא עומד לכתוב על הלוח, וכשהם ראו שהוא מתעכב, אחד מהם קם, כתב במקומו את המילה, וחזר לשבת.

 

חמודים.

 

השיעורים הולכים טוב, אבל הוא נאלץ "להחזיק אותם קצר", כי אחרת הם מנצלים את טוב ליבו ומפריעים. כנראה שככה זה אנשים. מה לעשות.

 

בנתיים הוא חוזר גמור, כי הימים מתישים וקשים לו, אבל אני מאמינה שהוא יתרגל. ובכל מקרה יש הרבה חופשות, ככה שיש זמן להחלים. החופשה הקרובה (למשך שבועיים) בעוד שמונה שבועות.

---

 

הגעתי למסקנה שמקור חשוב לכאבי הגב שלי הוא הספה המעפנית שלנו. צריך לקנות ספה נורמלית. הבעסה היא שהספות הנורמליות עולות מלא כסף.

---

 

מתסכל אותי היחס כאן לנשים.

לכאורה הכל בסדר, יש נשים בכל מני מקומות עבודה ובפוליטיקה וזה. יש גם נשים בצבא, למרות שמדי פעם דולפים סיפורים על איך מתייחסים אליהן מגעיל, כולל, למשל, אישפוז פסיכיאטרי בכפיה של מי שמעיזה להתלונן.

ומדי פעם יש בחדשות איזה מורה בבית ספר תיכון שנשפטת למאסר על קיום יחסי מין עם תלמיד. המגישים בחדשות יגידו בצדקנות שחוק זה חוק, והוא צריך להיות זהה לשני המינים.

מה יש להגיד, בלמנו פאדופיליה מתפרצת.

עד עכשיו, בכל המקרים האלה, התברר שהתלמידים פיתו את המורה. אף אחד מהתלמידים לא הגיש תלונה ולא פנה ליעוץ ולא מרגיש קורבן, להיפך. הם נחשבים לאגדה בקרב החברים שלהם.

האם זה בסדר בעיני? לא משהו. אבל גם לא משהו בעיני שלפי החוק בקווינסלנד, בנים נחשבים נוער עד גיל 25 (ונשים, עד גיל 17).

וגם לא משהו בעיני ש"נער" בן עשרים, שרצח (תמורת כסף) אישה במכות, מסתובב חופשי כי "זו היתה רק העבירה הראשונה שלו".

 

אני לא מבינה למה אף עיתונאי לא מצביע על עיוות הדין הזה. יש לי ניחוש - כי לציבור זה לא מזיז.

 

ואין כאן אף שדולה נשית. כלומר, יש את הליגה לנשים, אבל היא נוצרית.

כי דת ופמיניזם תמיד הולכים יד ביד.

 

בעיני זו שנאת נשים בלבוש חוקתי.

---

 

אבא של גבי שלח לנו מני מסמכים וספרים. אז יש לי את עמוס עוז - "סיפור על אהבה וחושך", ואת "זה ייגמר בבכי" של אוהד אשרי. אני באמצע "חייבים לדבר על קווין" באנגלית (אוף), וגם "הורים מרעילים" (הגיע הזמן, לא?). את "סיפור על יונה ונער" ו"תולדות האהבה" ששלחה לי עדי חיסלתי תוך פחות משבוע, ויש עוד כמה ספרים שאבא של גבי שלח לי. איזה כיף זה לא להיות סטודנטית.

 

אני יודעת, אני נשמעת מדוכדכת. זה רק עייפות, בחיי. בעוד יומיים אני כבר ארגיש הרבה יותר טוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 1/8/2006 13:40, בקטגוריות אוסטרליה - הצד האפל, אוסטרליה - ארץ הפלאות, סתם יום של חול
37 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-6/8/2006 13:40

התובנות ההן מהכותרת

לקח לנו קצת זמן לעלות על זה, אבל זה הגיע.

גבי, ככל שהתקרב מועד יומו הראשון בעבודה, נסוג עמוק יותר ויותר למחוזות הפאניקה.

הפער בין התפיסה של הסביבה אותו כפוטנציאל להיות מורה מעולה, לבין התפיסה שלו את עצמו ככישלון ידוע מראש, הלך ונעשה גלוי, שלא לומר תמוה.

ואז, סיפרנו למשפחה שלו. והכל התברר.

"איך תלמד? באנגלית? אתה חושב שהאנגלית שלך מספיק טובה? בני כמה הילדים? כיתות ח' ו-ט'? גיל קשה... ומה עם החומר? אתה כבר בטח לא זוכר כלום, הרי לא לימדת כבר שנים".

 

(להגנתם, רוב בני המשפחה הצליחו גם לפרגן בסופו של דבר ולהכיר במציאות, שגבי הצליח בכל מה שהוא בחר לעשות עד היום).

 

זה לא מרוע, זה לא מחוסר אמונה בו. זה פשוט אופי. פעם, לפני כמה שנים, גבי יצא למילואים בקלקיליה. אף אדם מחוץ לישראל עוד לא מכיר את השם "קלקיליה" כי זו עיר יחסית שקטה. כן, יש מחסום, כן, האוכלוסיה לא בדיוק לובשת כחול לבן, אבל עד אז לא היו ידועות תקריות רצחניות במקום. וגבי יצא למילואים. מחסומים, רגיל לגמרי.

 

סבתא של גבי התקשרה אלי. "התקשרתי לעודד אותך", היא אמרה, "הוא במילואים ואת בטח דואגת".

"אני דואגת", אמרתי לה, "אבל זה לא כזה נורא - זו רק קלקיליה".

"היום אי אפשר לדעת", ענתה לי סבתא-של-גבי.

 

ואני קיוויתי שתהיה ממתינה ואני אוכל לצאת משיחת העידוד הזו.

 

זה לא מרוע, באמת. ככה היא חווה את העולם, וככה גבי חווה את עצמו.

 

ביום שישי הוא נסע לבית הספר להתרשם מהתלמידים ולסדר סידורים אחרונים. הוא דיסקס כמה רעיונות עם מורה-קולגה (יש כיתות שמלמדים בהן בבת אחת שני מורים יחד) והמורה התפקעה מהערצה. גבי חזר מעודד ואופטימי - אני רק מקווה שהמפגש עם התלמידים לא יהרוס את זה.

---

 

המייל האחרון, התוקפן, של אמא שלי, נשאר המייל האחרון. המייל תשובה שלי, שכלל שיקוף של התוקפנות והצהרה שאני מצפה ליחס של כבוד אלי, כנראה היה מוגזם בעיני אמי והוכיח לה שאין לה מה לחפש אצלי. אפילו לא פייט ראוי לשמו היא לא יכולה להוציא מהכישלון שהיא ילדה.

 

המייל האחרון של הביולוגי היה מעצבן, אבל לא התעצבנתי בתשובה. הוא הציג את כל עניין הנטישה שלו אותי בצורה חדשנית ומקורית, שתהיו חייבים להעריך: הוא הקורבן פה. הוא עשה את המעשה הקשה מכולם וניתק איתי קשר, וסבל כל חייו לא רק מהמחשבה על אובדן בתו (הוא מודה שלולא יצרתי אני קשר, הוא לא היה טורח) אלא גם מפחד להיות קורבן (!) לסחיטה ואיומים.

התקבל אצלי הרושם שהוא מרגיש שמגיע לו צל"ש, שלא לומר התנצלות: "סליחה שהיתנוטשתי על ידך".

 

מה שמשותף לשני האנשים האלה שאיחדו DNA כדי ליצור אותי, הוא אמונה חזקה בדת היהודית.

 

נתחיל מהביולוגי, כי זה יותר קל לי - אצלו זה מובן. הוא יהודי נרדף בארצות הברית, אין לו מי יודע כמה משפחה, בית הכנסת הרפורמי הוא המקבילה הכנסייתית לשכמותו - כל אחד מוזמן בשערים ויכול להיות חלק מהקהילה.

 

אצל אמא שלי המצב תמוה יותר. אמא שלי שלא בחלה בשרצים, עירבובי בשר וחלב או מני פעילויות בשבת, אבל לעומת זאת הקפידה לא לצום ביום כיפור או לבקר במקווה, פתאום התחילה לצטט לי את התורה וחשיבותה. שכחתי גם, שאחרי הנסיעה שלי לפולין הרגשתי זיקה חזקה יותר לשורשי התיאורטיים (כי שורשי המעשיים עוררו בי בחילה כבר אז) והתחלתי להדליק נרות ביום שישי. אמא שלי הקפידה להעיר שאני לא עושה את זה נכון, שזה חסר תועלת, שאני אפסיק עם זה כבר לפני שאני אעלה את כל הבית באש.

 

אז אפשר להגיד שהמקורות אצלה גם הם צורך בשייכות, אבל אני חושבת שאצל שניהם מדובר במשהו עמוק יותר, תועלתני יותר.

 

היהדות (אבל גם הנצרות, ואני לא בטוחה שהאיסלאם נקי פה) מטפחת את עליונות ההורה. יש דיבר שלם של "כבד את אביך ואת אימך", יש את כל המושג של "בן סורר ומורה" ואני חושבת שגם היה עניין של למכור את הילדים לעבדות. על הילדים, לעומת זאת, יש את המשפט המפורסם של "חוסך שבטו שונא בנו" - די ברור מי קיבל כאן עיסקה יותר טובה.

 

אני לא חושבת שהיהדות, כתרבות, מטיפה לאלימות במשפחה או להתעללות בילדים, אבל מי שרוצה לעוות את המסר, אין לו הרבה עבודה לעשות.

 

פתאום שניהם נהיו לי צדיקים. מטיפים לי על חשיבות המצוות והקדושה. כמובן, על המצוות הכרוכות בכיבוד הורים בעיקר, אף אחד מהם לא אמר מילה על השבת או המקווה (או אפילו על זה שאני צריכה לכבד את בעלי).

 

והשבוע קלטתי, שתוך פחות מחודש גבי ואני חוגגים יום נישואין שישי. עקפתי אותה - הנישואין הראשונים של אמא שלי נגמרו אחרי חמש שנים. העובדה שהיא היתה נשואה לאיש צבא אלכוהוליסט ונואף כרגע שולית.

 

ואני מכירה אותה, ויודעת שהיא מחכה לרגע שבו זה ייגמר גם ביננו. אני יודעת, כי זה משהו שהיא שידרה לי מילדות: שאף אחד לא ירצה אותי, לא ירצה לחיות איתי, ובטח לא לאורך זמן. שלא תהיה לי ברירה אלא לחיות איתה, כי לא יהיה אף מקום אחר.

 

איזה מזל, שהחיים זה לא בדיוק מה שהבטיחו לנו.

---

 

יומיום

עוד ועוד טלפונים של אנשים ששואלים אם הכל בסדר, אם המשפחות שלנו בסדר, אם לא ייגייסו את גבי להלחם בלבנונים.

האוסטרלים לא כל כך אוהבים לבנונים.

גרג נסע לחופשה ואין מי שיטפח לי את האגו. כל האחרים מרוכזים בעצמם, בעצם כמוני.

 

מספר הסטודנטים שלי הוכפל פי שלושה ועכשיו יש לי שלושה. אחת מהן נתפסה בהעתקות, שני נכשל בקורס הזה כבר פעמיים. השלישי משתדל להמנע מכל פעילות מחשבתית. כולם הודים.

אבל אני אשנה אותם והם יצליחו לתפארה!

 

הברווז חטף התקף אלרגיה קיצוני - במשך שלושה ימים הוא לא הפסיק ללקק לעצמו את הבטן ואת הרגליים, עד שעלינו על זה שמשהו מאד לא בסדר. הורים מזניחים אנחנו, בושה. להגנתנו, הברווז נוהג להתלקק למוות גם בימים כתיקונם.

 

עכשיו הוא בסדר.

---

 

אני שמחה שכל קלפי לבנון גלויים בתקשורת. לפחות זה. כל הרשתות מדברות על איראן, שכולם אוהבים לשנוא. אני מקווה שהשקט יגיע לישראל,

ויפה שעה אחת קודם.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 29/7/2006 11:07, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, סתם יום של חול
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Ron ב-2/8/2006 20:46

חתונה קולומביאנית

לעדי ולי יש טעם שונה בסרטים, ככה שהתיחסתי בחשדנות לסרט הזה, למרות, ואולי בגלל, שהיא המליצה עליו.

להפתעתי, ולמרות התיעוב הבסיסי שלי לסרטים ישראליים, מצאתי אותו מצחיק עד כדי דמעות. פארודיה מוגזמת לעיתים, אבל אמינה, על בני גילי. אמנם לא ברור מאיזה עיר כולם (אחד מירושלים, שזה עוד איכשהו אמין) - איך מישהו מתל אביב מגיע למצב שהיתה לו רק פרטנרית אחת בכל חייו, והוא כמעט בן שלושים? פאק רציני באמינות.

וגם, כל הסטודנטיות מממנות את עצמן בפעילויות סקס כאלה ואחרות? רק אני כמו מפגרת עבדתי במלצרות או במעבדות, או בהיי טק?

 

(מי תלך לעבוד בזנות בישראל, תסבירו לי. כולם מכירים את כולם. הסיכויים שתיפלי על השכן של השותף של הבת של החברה של אחיך, זהים לסיכוי שתושבי מדינות ערב ישרפו דגל באיזו שהיא הפגנה)

 

גם הקטע של כור ההיתוך התרבותי, שנועד לשעשע, לקה באמינות. מה, אנחנו האשכנזיות הצפונבוניות לא יודעות מה זה מזרחיים והכבוד שלהם? מה, לא ראינו אף פעם סרט ערבי? או לפחות את הפרק בזהו-זה שעשה פארודיה על סרט ערבי?

 

מילי אביטל כוסית עולם, כמה אתם אומרים היא שילמה על השיניים?

 

כמו בכל סרט ישראלי שאינו מכבד את עצמו גם כאן היו סצינות סקס שמטרתן העיקרית היא להעלות את הרייטינג. וגם כאן הן היו אמינות כמו רוב הטקסטים.

אבל,

וזה "אבל" גדול,

חלק מהטקסטים היה אמין כל כך, שזה היה מצחיק.

כדי לא לקלקל לאלו שעוד לא ראו, אני אכתוב ספויילר בלבן-על-לבן (שהוא בפני עצמו אייקון ישראלי תרבותי משובח. רוצה מכות?). מי שמעוניין יאלץ לסמן עם העכבר כדי לראות.

---

"עדיף לא להתחתן בגלל הריון. אם את בהריון, עדיף אולי אפילו לעשות הפלה. ואז להתחתן, ורק אחר כך ללדת ילדים".                                                            

"תודה אמא, אבל אני לא בהריון."                                                                 

"לא בהריון?" (בוכה) "אז מתי אני אהיה סבתא?"                                            

                                                                                                             

                                                                                                             

"אולי את פשוט לא יודעת מה זה אבא!"                                                      

"מה זה אבא?"                                                                                       

"אבא זה... זה כמו אמא, רק עם כבוד".                                                       

                                                                                                          

                                                                                                          

"איך מלכת יופי כמוך לא סוחבת בטן של חודש תשיעי?"                               

(רץ בכל המהירות לברוח מהשוטרים)                                                       

                                                                                                          

                                                                                                          

"אני לא מאמינה שככה הידרדרת!"                                                            

"אני הידרדרתי?"                                                                                   

"כן! ואתה היית הכי חמוד!"                                                                       

"למה אני הידרדרתי?"                                                                            

"אתה משלם בשביל סקס!"                                                                     

"אבל את זונה!"                                                                                     

(מה שמוכיח שכל אחד מאיתנו, הישראלים, ימצא דרך להתנשא על חברו)         

---

לאות סולידריות גבי הצטרף אלי ועכשיו כואבת לו הבטן.

זה מה שקורה כשאוסטרלים מנסים לבשל אוכל הודי.

---

נמצא חשוד בגרימת הפריחה על כפות הרגליים שלי. שני סימנים סייעו בזיהוי:

א. הפריחה התחילה יום אחרי הביקור שלי בחוף הים עם חברותי הפיליפיניות.

ב. לפריחה יש צורה זהה לדוגמת הסנדלים שלי.

 

למים לא נכנסתי בשעתו, אבל כן הרטבתי את כפות הרגליים - במים שהצטברו סביב לסלעים. לא מן הנמנע שיש שם ארס מדוזות, אצות רעילות, או סתם איזה עכביש מים קטלני, שנספג בסנדלים ומאז מפריח את עורי.

סנדל אחד נשטף בעוז, סנדל שני יְהַוֵוה קבוצת ביקורת.

אם זה לא יעזור - חיטוי באלכוהול מחר.

---

מה עוד מחר? מחר יום ראשון לשבוע האחרון של הסמסטר השלישי!

אנא צאו במחולות סוערים לאות שמחה.

מכאן, עוד סמסטר אחד

וזהו -

סיימתי את חוק לימודי.

היפ היפ הוריי.

עוד ארבעה חודשים וחצי, וזה יטוס. יטוס אני אמרתי!

 

(עוד לא טס?)

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 12/2/2006 06:28, בקטגוריות סתם יום של חול
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-17/2/2006 05:31

31,186