בר קבועים  קבע אותי   ספר לחבריך   הפורום
ישר לכאן   דף כניסה   



2/2009

מבוכות

פעם, לפני הרבה שנים (שנתיים בערך), עבדתי בתור תומכת טכנית. החברה המעסיקה היתה נוקשה מאד בנהלים בכל מה שקשור לפורנו: אסור לגלוש באתרי פורנו בעבודה, אסור לשלוח תמונות פורנו באימייל, אסור לספר בדיחות גסות. ממש אמריקה. באחד מימי הראשונים חיפשתי תמונות לשים לי כרקע לשולחן העבודה ואחד הלינקים הוביל אותי למערומיהן של נשים דלות תקציב. שבוע הסתובבתי תוך נסיון להקטין את עצמי לגודל הסדקים בקיר, ואז הבוס שלי תפס אותי.

 - "פארה?"

 - "המממ?"

 - "אני יכול לדבר איתך רגע? ואם את יכולה תסגרי גם את הדלת".

בחיל ורעדה התיישבתי מולו ותכננתי איך להגן על עצמי - בסה"כ חיפשתי תמונות של נוף, יצאתי מהלינק מיד, לא שמרתי את התמונה, לא שלחתי לאף אחד...

 - "החברה עשתה השוואות שכר והוחלט להעלות לך את המשכורת בחמישה אחוזים".

 - "אגגג... מה?"

 - "טוב, זו רק ההעלאה הראשונה", התנצל הבוס, "צפויה עוד אחת תוך כמה חודשים."


בזה לא הסתיימו חוויותי הפורנואיות. אחד מחברי לקבוצה -נכנה אותו מקושר- ביקש ממני משהו, ואני בבדיחות הדעת הודעתי שכל עוד אני מחוץ לטבעת הפורנו שלהם אין על מה לשדר - יען כי בהתאם להנחיות החברה, פורנו התמחזר לו בין כל חברי הקבוצה (חוץ ממני) על בסיס אינטסיבי. שכחתי מההערה המטופשת שלי והתיישבתי עם קולגה אחר -הקשוח - לעבוד על משהו. לפתע מגיע אלי אימייל מהמקושר. בתמימותי פתחתי את האימייל וגיליתי מצגת פאואר פוינט של בחורונים בשלל תנוחות והיעדר מלבוש. מתוך נסיון לגרום לזה להיעלם (שהרי יושב לידי הקשוח! מה יגידו בקבוצה?!) לחצתי: אנטר-אנטר-אנטר במהירות של מוקדדת מורס. כשכל הבחורונים נעלמו להם כמו בסרט נע, ואני כבר העליתי עשן אדום מתוך אוזניי, אמר לי פתאום הקשוח:

 

"את יודעת, אם את לוחצת אסקייפ, זה יוצא באמצע".


אז פה אין כל כך הרבה פורנו וגם כשיש הם לא מתלהבים, אבל אני לא קופאת על שמרי.

 

לחוצה: "... וכשיוצאים איתו לדוג, הוא ממש בלתי נסבל! 'זה משעמם לי', 'אין לי סבלנות' , הוא כל הזמן מתרוצץ, לא יושב רגע בשקט!"

אני: "טוב, זה כנראה קשה לילדים, לשבת בשקט כל כך הרבה זמן."

לחוצה: "זה בעלי."

 

אני: "דונה תתחדשי על התספורת! מאד יפה לך."

דונה: "תודה, תודה. הבן שלי אמר לי: 'אמא, את אולי האמא הכי זקנה בכיתה, אבל את לא הכי שמנה ואת לא הכי מכוערת'."

אני: "טינאייג'רים יכולים להיות ממש בוטים לפעמים."

דונה: "הוא בן שבע".

 

פול נותן לי טרמפ הביתה. אנחנו הולכים מהחדר לכיוון מגרש החניה. אני מספרת לו משהו, והוא אומר משהו אבל אני לא ממש מקשיבה. ממשיכה ללכת אחריו, המון דלתות. אני לא זוכרת דרך כזאת למגרש החניה, עם כל כך הרבה דלתות. מה זה כל הדלתות האלה?

פול: "פארה?"

אני: "כן?"

פול: "אהמ... זה שירותי הגברים פה."


נגמר השבוע חופש, הנה חוזרים לסמסטר. שוב מטלות ולימודים, עד לתקופת הבחינות, ואז ארבעה חודשי חופש, שבטח יוקדשו רובם לעבודה. אני חושבת הרבה על אבא שלי לאחרונה - לא חלחלה אצלי עדיין ההכרה שאני לא אדבר איתו יותר לעולם. התחלתי להדליק נרות שבת במועד של הדלקת נרות. איכשהו זה גורם לי להרגיש שהוא איתנו, אפילו שלא היה בו שום דבר דתי. כנראה שזה געגוע.

 

 

נכתב על ידי פארה ווי, 26/8/2005 11:46, בקטגוריות סתם יום של חול
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-27/8/2005 19:59


יומיום

גשם זלעפות, המון זמן שלא היה כזה, אבל 18 מעלות, שזה נחמד. המשמעות היא שאני לא אלך לארוחת הצהריים הטאיוונית, שג'סטין הזמין אותי אליה. אמור היה להיות שם סרט טאיווני והסברים על התרבות והכל. בשביל להגיע לשם באמצע היום אני צריכה ללכת ברגל איזה עשרים דקות ואז לקחת אוטובוס, או לנסוע באופניים - ביום של גשם זלעפות זה לא מתאים.

אני מקווה שהגשם לא יפגע בעגבניות, יש כבר איזה כמה עשרות בשלבים שונים של הבשלה.


למרות שהביולוגי עצבן אותי עניתי לו בצורה בוגרת ובלתי מתעצבנת. הוא שאל למה אני לא משתמשת בג'ימייל בשביל להתכתב איתו, וירד על כישורי האבהות של אחי באופן מרומז. עניתי שהוא מוזמן לכתוב לי לג'ימייל אם הוא רוצה, ושהבת של אחי נשמעת חמודה. לא התייחסתי לרמיזה שלו, כי כל ביקורת על כישורי האבהות שלו-עצמו מתפרשים אצלו מייד כהתקפה. אני לא יודעת למה הוא מצפה למשהו אחר, בתור מישהו שקם והלך לפני שמלאו לי שנתיים, ושלא שמעתי ממנו שוב עד שאיתרתי בעצמי עשרים שנה אחר כך.

אז הוא כתב עוד אימייל, שבו הוא מתאר (בשגיאות כתיב, דבר שהוא העיר לי עליו עשרות פעמים באימיילים, וכתב שזה לא כל כך קשה לבדוק את האיות וכו' וכו') את התפתחות הפריחה על אחייניתי, שזה התחיל עוד קודם אבל החמיר אחרי שהוא לקח אותה לטיול, ושהוא מרגיש אשם (כנראה שקל יותר להרגיש אשם על דברים קטנים), וסיים באמירה: "ילדים קטנים, צרות קטנות. ילדים גדולים שלוש נקודות".

זה כבר ממש מעצבן.

אם כבר, ילד מקבל הורים שהם כבר גדולים. למרבה המזל, יש מהם כאלו שהולכים ומתכווצים.

אני לא יודעת אם להמשיך להתעלם מההערות האלו שלו או להתחיל להתייחס אליהן.


חיפוש נואש אחר פסיכולוג בעיירה, שמטפל בשיטות לא-התנהגותיות (אין לי שום דבר נגדן, אבל אני לא מרגישה שהן בשבילי. זה בעיני כמו "לעבוד על עצמי", במובן של to trik myself. אני צריכה להבין למה דברים קורים ולקבל אמפתיה אליהם), העלה שם אחד. התקשרתי והוא עשה מאמצים עילאיים למצוא לי פגישה פנויה בעוד חודש וחצי. אני כבר לא מדברת על העלות, קרוב ל 90 דולר. כנראה שאני אפגש איתו פעם בשבועיים, אם אני אחליט שהוא מתאים לי. הוא נשמע נחמד, ואני לא משתגעת על דמויות גבריות. כאן זה איכשהו נראה מתאים.


שוב נאמר לי שאני וכחנית. הפעם מוסווה כמחמאה: הלכתי למרכז אנגלית כדי לתקן את האנגלית בעבודת ההגשה (שירות של האוניברסיטה. מאד יפה מצידם), ושוב תקעו אותי עם המגיה האיטלקי. הוא מדבר אנגלית מושלמת אבל אפשר להרגיש את המניירות האיטלקיות המתנשאות והמתועבות שלו מתחת. הניחוש שלי הוא שהוא עבר שם את ילדותו המוקדמת ושהוא הומו מהסוג שיורד באכזריות על מי שמתלבש פחות טוב ממנו.

בסוף העבודה הוא אמר: "הסיבה שהעבודות האלו כיפיות איתך, היא שאת כל כך וכחנית" (יעני ארגיומנטטיב). בתגובה אמרתי שאני מקבלת את זה הרבה. אז הוא אמר: "לא, זה מרענן. אחרי כל הסטודנטים האסייתים שרק עושים לי כן עם הראש, איתך יש דו שיח, ויש ויכוח, ולפעמים את צודקת ולפעמים לא". ואת זה אתה בטח הכי אוהב, אמרתי לו, אבל הוא לא שמע או לא הבין או היה עסוק בלתכנן מתכון לפסטה.


דיברנו שוב על יעל, גבי ואני, וגבי חזר על דעתו שאין לי מה לקנא בה, ושהחיים שלי הרבה יותר טובים בעיניו. ואני אמרתי שחלק מהקנאה בה היא אינדיקציה טובה בשבילי לגבי המשך חיי - אם אני כל כך מקנאה בה שהיא עושה משהו שהיא אוהבת, אז יאללה - עדיף שאני אמצא מה אני אוהבת לעשות ואעשה את זה. ואם אני כל כך מקנאה בה שיש לה ילדים, אז יאללה - מספיק עם הגלולות.

הדברים האחרים שאני מקנאה בהם, שאין לי מה לעשות נגדם, אין ברירה. אני אמשיך לקנא ולנסות להשלים עם זה שככה זה. אלה הקלפים שיצאו לי בחלוקה. אנחנו גם חושבים לעזוב את העיירה כשיגמרו השנתיים, לעבור לחלק המערבי של אוסטרליה ולגור ליד עיר שיש בה ישראלים. אולי אני לא מוצאת כאן חברות מסיבה של הבדלים תרבותיים, מה שנחשב חברות אצלי זה לא מה שיש כאן.

וואלינג אומרת שזה בגלל שאין לי זמן, שאני כל הזמן לומדת או עובדת. זה נכון רק לגבי המקרה שלה, כי אנחנו יכולות להיפגש רק בשעות היום כי היא גרה בעיירה השניה, ובאמת בשעות האלה אני או עובדת או לומדת, או בבית, אבל היא באוניברסיטה.


ההודים נתנו לי את השקפת עולמם על הזמנים: "וואט סטארט אולרדי פיניש". דהיינו, הסמסטר הזה, שעוד לא נגמר ממנו חצי, מבחינתם כבר גמור. מרגע שמשהו מתחיל הרי הוא כגמור, כי עצם העשיה עוברת מהר מכדי לשים לב.

נחמד.

אז בעצם נשארה לי רק עוד שנה.

נכתב על ידי פארה ווי, 12/8/2005 00:51, בקטגוריות סתם יום של חול
12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-26/8/2005 11:39


עכשיו

ימים עמוסים בשטויות עוברים עלי, אני משננת לעצמי כמה פעמים ביום שאני בתהליך להשיג את התושבות הנכספת וזה המחיר. זה לא מקל הרבה, אבל מחזיר אותי לתלם.

זו תקופת עבודות ההגשה, יש שתיים כאלו בסמסטר הזה. עכשיו הראשונה. אז חוץ מהזמן שצריך להשקיע בלקרוא את כל החומר השוטף אני גם צריכה להתעסק בלכתוב את שיטת הפעולה של הטלפון וחבר מרעיו. זה לא קשה, סתם  גוזל זמן ומרגיש מיותר לחלוטין.

 

הביולוגי ואני החלפנו כבר קרוב לעשרה מיילים, והוא לא עצבן אותי אפילו פעם אחת. מדובר בהישג מרשים בכל קנה מידה.

 

קידמו את גבי סוף סוף, ומחר נדע אם גם העלו את המשכורת בהתאם. אם כן, מדובר בעלייה משמעותית ברמת החיים.אולי אפילו נקנה שואב אבק, ונילחם בשערות של הכלבים ביעילות. ומטחנת בשר, כדי להכין פלאפל נורמלי. ומעבד מזון / בלנדר, מה זאת אומרת בשביל מה?!

 

הפסקתי כל סוג של פעילות גופנית, אפילו לריקודים אני כבר לא הולכת כי הטרמפ שלי עזבה. אני כן מקפידה על מה אני אוכלת, לרוב. ככה שיש תקווה לקיץ המתקרב.

 

והנה תמונה של קקדו שחור:

 

הם נשמעים כמו פילים מעופפים, והאמונה המקומית אומרת שכמספר הקקדו על העץ בגינה, מספר הימים על לבוא הגשם. אם כן, אמרו לי אתם, מתי לקחת מטריה?

(יש להם כתמים אדומים משגעים על הזנב, ורואים אותם רק שהם עפים. כמובן שהמצלמה הזו לא הצליחה לתפוס את זה.)

חוצמזה, העירו לי בעבודה שאני מתווכחת הרבה. אחד מהחבר'ה שאני יותר מחבבת ואפשר גם לדבר איתו. יצאה מזה שיחה ארוכה אבל לא כל כך לעניין. אז אני וכחנית. לכל אחד יש את הדפקטים שלו. לאחרונה אין לי כוח להתרגש מאנשים שאני לא מוצאת חן בעיניהם. אולי זה דבר טוב.

ובכלל יחסית לעמנו, אני מקרה קל. חכו חכו עד שיפול עליהם יהודי אמיתי. אז נראה אותם.

חמתי, שלרוב אני בקשר טוב מאד איתה, חזרה מחו"ל שבועיים אחרי שאבא שלי נפטר. לא שמעתי ממנה מילת תנחומים אחת. ומדובר באישה שאין לה בעיה להתבטא, שלא פוחדת משכול, ושיודעת מה נהוג ומה לא. וגם מזה אין לי כוח להתרגש. סימנתי לי מינוס.

גבי התחיל דיאטה, הוא העלה חזרה את רוב 20 הק"ג שהוא הוריד לפני נישואינו, ונבהל נורא. אני מודה שלי אישית זה לא כל כך מפריע. הוא לא פחות מושך בעיני. אבל זה מפריע לו, ואני תומכת. זה אומר שהוא נרגן יותר בימים אלו, ואתמול צחקתי עליו מלא, כי הוא לא זכר את שם המשפחה של אחותו (היא התחתנה לפני כמה שנים). אבל אין לזה משמעות, גבי לא זוכר הרבה דברים.

זהו, נשמע עגמומי משהו. אולי זה היעדר הכוח, שנשאב לתוך המטלות כמו למרכז של גלקסיה, אולי זה עודף הזמן שאני מבלה בישיבה לא ארגונומית ומזיקה לגב. מחר אני אלך לכירופרקט ונראה אם זה ישתפר.

 

נכתב על ידי פארה ווי, 4/8/2005 08:33, בקטגוריות סתם יום של חול
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של צבון ב-27/12/2006 02:54



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  7  8  
31,186
מי אני: פארה ווי
שנות שמש: 48
ככה תדעו שכתבתי:

רוצה לדעת
כבר לא
שלח
סמס לי
חדל סמסת

RSS (הסבר)

 << פברואר 2009 >> 
א ב ג ד ה ו ש
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28

מה היה פה קודם:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


מוטבעת:
« ישראלים בחו"ל » ±
« נשים חזקות » ±





איפה הייתי ומה עשיתי
איטליה - התחלה וסיוט
אנגליה - זמן אבא
גרמניה אחרת
ארץ הפלאות


זו ילדותי
סליחה, ש"ע
גיל חמש
בחלומי חזרתי
פוסטלגיה


משפחה לא בוחרים
אבות
אמא (1)
אמא (2)
חותנת
סבים


גבי ואני - מההתחלה
גבי ואני מההתחלה
מכתב אהבה
הסוף
סידני


אוסטרליה שלי
ויזה
שופינג אוסטרלי
רגישות חברתית
בדיחה
ביקורת דירה
ראיון עבודה
קרוקודילים
מורשת
על חוף הים


טוב מראה עיניים
יריד חקלאי
דלעות
בית וגן (1)
קאקדו שחורים
קיבוץ תרבויות
בית וגן (2)
בית וגן (3)
ציפורים פה
פרוק רגליים
כן כך נראית
חנוכריסמס
חמשת הסלעים
פוסטונה
עוד מבט
קיבוץ תרבויות


מי אני בשיר
הנזקים הסמויים
החרדה
אני בראי עדי
עדשה


הקרואים שלי (מתעדכן מדי פעם)
עדי - בחזרה מן הקור
סשינקה - מתבגרת לתפארת
חבצלת - שפיות מבדרת
בימבילבוסטון - אור לגויים
שרה הקודמת - מהממת
שרה צלמת העמק (שצ"ה)
קוראת מחשבות - ספרים וסימפטיה
דודינקא - אביר על דוב לבן
ערן - כנות והצלחה
מרגלית צמרת
חתולה במגפיים - אירוח חתולי
ארילו - רואים, ומכאן
CatMan - אוכל, קדימה אוכל
סנורקה - חקלאית מעוצבת
רון - אהבה ולמידה
שארלי - כנות וחוכמה
אמהוּת טובה דיה
אמלש - בעולם אחר, בזמן הזה
בן האין - מעניין
אדם פשוט וירא שמיים
סטימפי - ונדמה שישוב...


ספרים רבותי
מיכאל שלי
נחל קופר
וכי נחש ממית
סיפור על אהבה וחושך


תהליך שיקום אמא
מחשבות
אמא ומשמעות
מכתב שאמא לא תקרא
מזמן לא כתבתי


שמחות וחגים
חנוכה באיטליה
סדר פסח באוז
תכלה שנה וקללותיה
רוששנה
חנוקריסמס
יום אוסטרליה


דברים שאוכלים בחו"ל
פיתות עושים ככה
וככה מלוואח
הרוב לא צריכים, אבל אני כן - מיונז
חומוס אגדי (די די די)
ועוד ממרוקו - דגים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפארה ווי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פארה ווי ועליו/ה בלבד
2005-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze
עיצוב: איה וגם:שצה