Leave Fucking Fish

נתקעה לי השורה הזאת מתוך "מזרח הוא מזרח" (יעני East is East), שהאבא אומר לבן הסטודנט לאומנות כשהוא שולח אותו ללבוש ת'חליפה שהוא קנה לו במיוחד. לא משנה, סרט שווה, תראו.

במיוחד אם אתם מהגרים.

(כן, עדי, אני מתכוונת אלייך)

זה סרט שמציג בצורה קיצונית את פער הדורות כשאחד מהם היגר והשני דור ראשון בארץ המהוגרת. תאמינו לי אני יודעת על מה אני מדברת, אני בת של מהגרים. הילדים מאמצים להם נורמות שלא הייתם מאמינים, ולא חשוב כמה נאורים ופתוחים נראה לכם שאתם. למשל, הגברים פה לא רוצים להתחתן. הם יגורו עם אותה אישה עשר שנים, הם יביאו לעולם ויגדלו ארבעה ילדים, אבל הם לא יתחתנו. למה? לא רוצים להיכנס למחויבות.

(אה, וילד זה משהו שאין בעיה פשוט לקום וללכת ממנו, אם נמאס?)

או למשל, אורך חיים קביל לחלוטין בעינהם זה לקבל דמי אבטלה ולבלות את הימים בגלישת גלים בין מדוזות קטלניות וכרישים רעבים. או שזה בסדר להיכנס להריון בגיל חמש עשרה וללדת ולחיות על חשבון המדינה (לא המון כסף, אבל אם את גרה אצל ההורים או אצל החבר השיכור אז מסתדרים).

או, שזה בסדר להתחתן עם מוסלמי.

סתם, דברים שיכולים לקרות. ונאורה ופתוחה וסבלנית לאחרים ככל שאהיה, סתם דוגמיות לדברים שאני לא אקבל בשמחה במשפחתי, שתחיה.

האוניברסיטה שלי פרסמה מערכת שעות לסמסטר הבא, בהשראת הגבינה השוויצרית המצויה: "ימין ושמאל, רק חור וחור". אי אפשר לשלב עבודה או זמן לשיעורי בית עם כל הברדק הזה. בהתאם למיטב האישיות האוסטרלית, המערכת היתה אמורה להתפרסם ב 24 ליוני, שבועיים לפני תחילת הלימודים. כמובן שב 23 הודיעו על דחיית מועד הפירסום, ל 27. (אני מניאקית מדובללת ריסים אם איזה אוזי עבד על הטבלה בסופ"ש של הדחיה. אז למה זה היה טוב?)

ב 27 התפרסמה הטבלה, ללא מועד לקורס אחד שאני חייבת לקחת בסמסטר הזה. התקשרתי לאחראית הטבלה, והיא אמרה שהיא תבדוק, אבל כעקרון, מה שלא מופיע, לא מוצע.

בצר לי, התקשרתי לאחד המרצים, שירשה לי לקחת את הקורס שלו, בלי הקורס ההוא, שהוא דרישה מקדימה.

אמר המרצה: "לא".

אמרתי: "אבל מה אני אעשה?! הקורס לא מוצע! אני חייבת לקחת איזשהו קורס, וזה היה הכי פחות חורי שאפשר!"

הזדעזע המרצה: "מה?! לא מוצע?! הקורס?! לא יכול להיות!! הא! הא! הכיצד! אני אחזור אלייך תיכף. טווווווווּ"

אחרי כמה דקות חזר אלי, עם הצהרה משכנעת שהקורס מוצע ולא נכלל בטבלה בגלל טעות מצערת (מה זה מצערת, שוברת לב). "מחר תהיה לי תשובה. את רוצה שאני אתקשר אלייך מחר?" שאל המרצה.

"עזוב", אמרתי לו, "מחר אני בקמפוס (מה זה בקמפוס, אני בעבודה, עם אוזניות על הראש ומקלדת בידיים) אני אתקשר אליך."

אכן, התקשרתי. "שתי דקות אני אצלך" אמר המרצה, ולמרבה הפלא הוא אכן בא תוך עשר דקות.

"תראי", אמר המרצה, "היתה תקלה קלה, אנחנו מנסים לארגן את השעה של הקורס. אנחנו עובדים מאד קשה", הוא ייצב את קסדת האופנוע שלו על דלפק הכניסה, "שהשיעור יתקיים בקמפוס הזה ולא בשני."

גנחתי ביאוש. ברור, הם ישימו את השיעור בצמוד לאחד האחרים, רק בקמפוס בצד השני של העיר, כדי שלא נוכל להגיע לשם. "מי המרצה?" התעניינתי בנימוס.

"סקוט באקסטר", הבריש המרצה את ג'קט העור האדום שלו, ואני גילגלתי עיניים וקיוויתי שתאונה קוסמית תהפוך את הדרכון שלי לאוסטרלי.

"את מכירה אותו?" שאל המרצה בתום לב של אופנוענים בגיל העמידה, והשנורקל נפל לו מהמזוודת ג'ימס בונד.

"כן", אמרתי, "הוא העביר לי קורס בסמסטר הקודם."

"טוב", אמר המרצה, והידק את חבל הבאנג'י שלו סביב מותניו, "את היית אחת הבודדות שהצליחו בקורס הזה."

אני הצמדתי גבותי בחשדנות של יוצאת ישראל. "מניין אתה יודע? הציונים עוד לא פורסמו."

המרצה דמם לרגע, עד שהבין שעשה פה שגיאה טקטית, ואז התוודה: "שאלתי עלייך. את אחת הטובות שלנו בתוכנית, וסקוט אמר שהתמדת במעורבות בקורס..."

לפני שזה ישמע שחצני מדי, לא עברתי את השמונים בקורס הזה. אף אחד לא. צד חיובי - לא נכשלתי. צד חיובי בפוטנציה - יכול להיות שיעשו פאקטור. צד שלילי - עכשיו יש ציפיות. ואני, מה שהתכוונתי לעשות מכאן ולהבא (שהרי סיכויי המילגה אפסו כי פספסתי בחינה אחת) זה לעבור, ולעבור בלבד.

אה, וואט דה הל. מה איכפת לי ציפיות. ציפיות זה לכריות. אני אראה להם, אני אוציא שישים בהכל!!! איי אם אה לייזי בם, היר מי רור!

דיברתי אתמול עם אלה, היא נשמעת זוועה. אני צריכה בהזדמנות להגיד לה שאבא שלנו אהב אותה מאד והיה גאה בה מאד. לא יזיק.

אתמול באה לבקר עוד חברת כנסיה, עם פרחים והכל, לנחם אותי באבלי. נראיתי זוועה כנדרש, יען כי תם החורף ואני הצטננתי בהתאמה. הנרות עדיין דולקים.

מחר יש ערב תה לנשים בלבד אצל ראש העיר. לא בא לי ללכת, נראה לי אני אבריז.

אה, והביולוגי הביע צער על האובדן, והעיר שזה: "מוזר שאת קוראת לו אבא."

כן, זה מה שמוזר.

שאלה שרק יהודי יכול לשאול:

אתמול בשיחה עם ההיא מהכנסיה, היא דיברה על ישו והאמונה שהוא היה התגלמות האלוהים.

גבי הדתל"ש: "ולמי הוא התפלל?"

גדול עצוב, קטנים שמחים

גדול ועצוב

אבא שלי מאושפז.

הוא הרגיש לא טוב, קשיי נשימה וחוסר יכולת כללית לזוז, נסע לביה"ח ואישפז את עצמו. הנכדה שלו (טוב נו, אחייניתי החורגת, נעלה אותה בדרגה) הודיעה לי במסנג'ר כשישבתי בעבודה. התקשרתי אליו אבל חוץ מלהגיד לי שהכל בסדר ושאני אירגע, לא הוצאתי ממנו שום דבר משמעותי. הוא כן ביקש מהבת שלו (אוקיי, אחותי החורגת) לבוא מאנגליה, שזה לא בדיוק סימן של "הכל בסדר תירגעי".

לדעתי זה בגלל הטיפולים. הם נסיוניים ולדעתי היו קשים לו מדי. הבת שלו והנכדה (נו חלאס. במשפחה כמו שלי צריך הגדרות אחרות) אומרות שזה בגלל שהוא התאמץ יותר מדי בימים האחרונים.

אני מחכה לעידכון.

קטן ושמח

המוכרת שכחה להעביר בקופה את המקדחה שקנינו לגבי. 23 דולר.

עוד קטן ושמח

מצאנו כאן עץ תאנה למכירה. 23 דולר.

ועוד אחד קטן, אבל שמח

חלק מתפקידי בעבודה (לפעמים) הוא ללכת לחלק דואר בבניין לאנשי המחלקה. זה קצת מנקה את הראש, שלא לומר בריא מאד לעמוד השדרה.

אתמול, עת סבבתי לי את מסדרונות מחלקת המחשוב האוניברסיטאית, עצרה אותי אישה מתולתלת למראה.

"פארה?" היא שאלה בעניין.

"כן," עניתי בכנות.

"שלום! אני מוֹזִי," אמרה המתולתלת, "שמעתי עלייך הרבה ואני שמחה סוף סוף לפגוש אותך."

גבותי טיפסו במעלה מצחי.

"מה שמעת?" שאלתי בעניין את המתולתלת.

"ובכן", התפתלה זו באי נוחות, "שמענו על החומוס שלך."

"כן," הצטרפה אחרת, מתולתלת גם, אבל בבלונד, "נשמח אם תודיעי לנו בפעם הבאה שאת מביאה, אם זה בסדר."

3 דולר לקופסה ואני מסודרת.

מציאוּת

אה, על מי אני עובדת.

מסודרת אני בחיים לא אהיה.

איפה שמתם לי את העכבר?!

הבטחות צריך לקיים

דלעת מקום ראשון, וגם שני, בונוס.

היד היא של מל, אבינו האוסטרלי המאמץ.

עייפות החומר

עייפות, ככה הייתי מגדירה את עצמי בימים אלו. אני כולי תמצית של עייפות. בחנות כל המוכרות האחרות יצאו לחופשת קריסמס ואני טוחנת. אני צריכה את הכסף, במיוחד לאור העובדה שהתלמידות שלי נטשו אותי אחת-אחת, חלק בגלל החופשה ואחת, אני חושדת, לתמיד. לא נורא, ממילא היא היחידה שהרגשתי יסורי מצפון על שאני עוזבת בגללה.

שיחה עם אבא (לא ביו, כמובן):

- אני חושב שאמא שלך לא מרגישה טוב.

- פיזית? אתה מתכוון שהיא חולה?

- לא, פשוט... כאילו, היא לא נשמעת טוב.

- למשל?

- למשל דיברתי איתה איזה חצי שעה והיא לא ירדה עלייך אפילו פעם אחת.

אותי זה נורא הצחיק.

דיברתי עם דודתי, שהיא בעצם בת דודה של אמא שלי. אישה שמחה ועליזה, גדולה פיזית (גם לגובה) ונשואה באושר. פגשתי אותה רק פעם אחת, היא באה לבקר כמה ימים לפני שהתגייסתי ועזבה כמה ימים אחרי. נורא מצאה חן בעיני. יולדתי התנהגה אליה מאד בחביבות, אני לא חושבת שאי פעם ראיתי אותה מחזיקה מעמד בהתנהגות כל כך חביבה כל כך הרבה זמן. כמובן שהיא חיכתה להזדמנות הראשונה (ושניה, והשלישית...) כדי להתפרץ עלי. אחת ההתפרצויות היתה בנוכחות בת דודה שלה ובעלה, הם היו בשוק. הם שתקו ולא זזו, זה היה באוטו וחיפשנו איזה מקום ולא הצלחנו למצוא, וכמו שהיא תמיד עושה כשהיא מתוסכלת ממשהו ואני בסביבה היא התחילה לצרוח עלי. אם הם לא היו באוטו היא גם היתה מכניסה לי סטירה. הם פשוט היו בשוק.

אז דיברתי איתה לפני כמה ימים, התקשרתי לברר איזה משהו, והיא שאלה אם אני אסכים אולי לחזור לקשר עם יולדתי, שאלה אם אני לא חושבת שעדיף שאני אסלח לה.

אמרתי לה שזה לא עניין של סליחה, משהו שלרוב האנשים קשה להבין. זה עניין של החלטה. החלטתי להוציא אותה מהחיים שלי. הסברתי לה וגם נתתי לה דוגמה לגבי זה שיולדתי מחפשת דרכים לפגוע בי. מאז שהיא לא יכולה להשתמש בידיים, היא מנסה דרכים אחרות. למשל, חצי שנה לפני החתונה היא התקשרה לגבי ואמרה לו שלא כדאי לו להתחתן איתי, שזה לא בגלל שאני בנאדם רע, אלא פשוט ככה אני, אני אנצל אותו ואזרוק אותו כמו שעשיתי לה. אז דודתי, אישה רוסיה כמעט בת שישים, אמרה:

"אני רק רוצה שיהיה לך טוב. אני סומכת עלייך שאת יודעת לדאוג לזה."

הנה, את המשפט הראשון שמעתי מיולדתי אינסוף פעמים, ולא האמנתי אף פעם. את השני אף פעם לא שמעתי, רוב הסיכויים שאני גם לא אשמע.

חבל שדודתי לא חיה קרוב יותר אלי, לא היה מזיק לי דמות מבוגרת כמוה לגדול בסביבתה.

אחיין של ידידי הדרום אפריקאי (דרום אפריקאי בעצמו) בא לבקר אותו ונפגשנו.

עד היום מצאו חן בעיני כל הדרום אפריקאים שפגשתי. נכון שלא פגשתי יותר מעשרה אבל עדיין.

הוא אמר כמה דברים מעניינים, למשל, שראש האופוזיציה בדרא"פ הוא יהודי, ויש קמפיין חזק מאד לטובת ישראל בדרא"פ. ישראל תמיד שם בחדשות.

שישראל פיתחה (הוא אומר שגם משתמשת, אני בחיים לא ראיתי) רשת קולטת לחות מערפל. חולית או לא חולית?!

שתמיד יש תקווה. אני כבר איבדתי ואני לא מאמינה שמצבנו עם הפלסטינים הולך לקראת פתרון, אבל הוא אמר:

"תזכרי שדרא"פ היתה על סף מלחמת אזרחים, ונלסון מנדלה (כולם מכירים) ופי. דבליו. לקלרק (אף אחד לא זוכר, אבל הוא היה הלבן שאיפשר את סיום האפרטהייד) באו והשקיטו את הארץ. מי יודע, אולי גם אצלכם זה יקרה."

"כן," אמרתי לו, "לכם היו מנדלה ולקלרק. להודים היה גאנדי. לנו יש את שרון."

עוד לא אבדה תקוותנו?

ימים יגידו, ואני מקווה שאלה יהיו הימים שלי.