חפץ מעבר

ובשולי הדברים - אריזות.

אנחנו מנסים להכניס את כל החיים ל-10 מזוודות. נניח שאפשר.

לשם כך אנחנו משתמשים בכל העזרים הטקטיים האפשריים (מי אמר תיקי ברזנט של עולים מאוזבקיסטן ולא קיבל אחד ב-17 שקל משוק הכרמל?)

אחד העזרים החביבים עלינו הן שקיות האחסון שנדחסות בוואקום, באמצעות שואב אבק. היו לנו כמה מהתקופה שבה בכל מיני פורומי אמהות (תביאו לי את האבא שמשתתף שם, ואוכיח לכם שיש לו שני כרומוזומי X) היללו ושבחו את תפארת ערוץ הקניות הזו.

בדיעבד, הסתבר שהם נוטים להתפנצ'ר, להקרע ובאופן כללי להיות בלתי שמישים בעליל בתוך זמן קצר יחסית למחיר המופקע שלהם.

אבל אם האופציה היא להפרד מהפוך שלי או להשתמש באלה, אין ספק בכלל. מיד שמנו את פעמינו להום סנטר. שלשלנו 120 ש"ח טבין ותלושין, וקיבלנו 4 שקיות.

מאז התינוקת חושבת שזה חפץ המעבר שלה.

היא אוחזת בקופסא של השקיות כאילו חייה תלויים בכך ומסרבת להפרד.

שתהיה בריאה.

אם חפץ המעבר של אמא שלה הוא שמיכת פוך ושל אבא שלה הוא מכונת אספרסו, מי אנחנו שנלין על זה שהילדה התאהבה בקופסת שקיות אחסון?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 9/7/2006 18:10, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
5 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-14/7/2006 18:32

קייטנות

התחיל החופש.

מיד הוכנס הגדול לעוצר קייטנה. אם בימי שגרה הוא מגיע הביתה ב-13:20 (צ'ופר רציני שלא יחזור על עצמו בשנים הבאות, והכל בזכות אחותו התינוקת) בחופש השמחה כפולה - הקיטנה נמשכת עד ארבע (וזה לא סותר את עניין הקציצות. יש עוד אנשים בבית הזה).

 

בחודשים האחרונים התחבטתי עמוקות בין סוגי קיטנות שונים ומשונים.

החל מקייטנות ג'ודו-אמנויות לחימה-קראטה (בשביל מה אני צריכה לשלם כדי שהוא ילך מכות? את זה הוא עושה עצמאית עם אח שלו), דרך קיטנות אמנויות-יצירה-הפקת פרפרים ממשי/פימו/חימר/בטון מזוין ועד לקיטנות מעדות השאנטי הכוללות יוגה, מדיטציה ותזונה בריאה (מה שמבטיח שהילד יחזור מחורפן בעליל אחר הצהריים, עם craving מטורף לג'אנק פוד, מהסוג שאין לי שום כוונה להענות לו).

 

בסוף החלטנו (מפאת האדיבות אני משתמשת בלשון רבים. אני החלטתי, והוא שלח את הפקס) להשאיר אותו בקיטנת הצהרון. לא יוצאים לשומקום, לא מביאים אטרקציות/שמיניה/שביעיות/שרלילות מטלנובלות ארגנטינאיות. משחקים בחול, בבוץ, קצת יצירה, קצת ריכוז. שומדבר מרתק.

---

 

כשהייתי בת 15 לערך אמא שלי הבהירה לי שהגיע הזמן לצאת ולקושש פרנסה, או ליתר דיוק - לזוז מהכורסה ולהרויח כמה מעות שהיא תכפיל אח"כ ובסיכומו של עניין יהיה לי די כסף לקנות את התמונה (המכוערת) של רקדנית הבלט שחלמתי עליה כל השנה.

בירור מהיר במקורות המידע של בית הספר העלה שהעבודה הכי שווה באותן שנים היתה הדרכה בקיטנה בעלת שם.

היתרונות היו ברורים - תזונה מבוססת שוקו ולחמניה (בשבילי גבינה לבנה, תודה), הרבה בריכה, שמש, מדריכי שחיה חתיכים סביבי, ולא פחות מזה - להראות לעולם כמה אני אחראית, רצינית ועצמאית פיננסית.

החסרונות גם הם ברורים - חבורה של ילדים מנוזלים סביבי (מעולם לא היתה בי חיבה יתירה לילדים של אחרים. גם כיום).

 

מצוידת בהמלצות של המחנכת (שבמקרה היתה נשואה לבעל הקיטנה) ובדיפלומת הסיום של קורס מדריכים בצופים הגעתי למיונים. איתי הגיעו עוד כמה מאות. חיפשתי סביבי את החתיכים שהבטיחו לי - לא מצאתי. לעומת זאת מצאתי הרבה "מורל! מורל! כפיים!".

הבלגתי, ונכנסתי לראיון הכי מחופף שאי פעם עברתי. תוך 3 דקות הובהר לי שהתקבלתי, שהשכר אפסי ושאני צריכה להגיד תודה על עצם העובדה שיש לי עבודה. אה, כן. גם שבאחריותי נמצאת קבוצה של עולים לכתה א'. ושהאחריות מורחבת גם לשעות ההסעה באוטובוס.

את שלושת השבועות הבאים ביליתי בלנסות ולמצוא את רגעי השקט והשלווה שבהם הילדים היו עסוקים במשהו אחר מלבדי - סרט, גלידה, רכיבה על סוסים. הכל היה כשר. את שאר הזמן ביליתי בנסיונות לתפוס את עינו של החתיך היחיד שהסתובב שם בשטח (והיה, כמובן, הבן של בעל הקיטנה). כמוני עשו עוד 40 ומשהו מדריכות. פלא שהוא נראה מבועת?

 

כשאני חושבת על ההשגחה וההשקעה הפאתטית שהילדים האלה קבלו, אני מתחלחלת. הם, אגב, דווקא היו מבסוטים. מאד קל לקנות ילד בן 6 ביצירת קופסא ממקלות של ארטיקים שהוא יכול להביא הביתה לאמא-יקרה-לי (בתור האמא, גם אותי קל לקנות ככה..).

במרחק כמה שנות אור ובפוזיציית האם המשגיחה, התחלחלתי עוד יותר. נשבעתי ששום ילד מילדי לא יאלץ לחוות את חווית הקיטנה האיומה הזו, על הסעותיה המבורדקות שהיו - בדיעבד - מפגע בטיחותי מוחלט.

 

ואז הגיעו סימנים שגם השנה יש חופש גדול.

לא השתנה כלום ב-20 שנה האחרונות, מסתבר. הוא עדיין נמשך חודשיים, כאילו כלום. כאילו אין חיים ואין עבודה או סידורים או אריזה של משפחה שלמה לקופסאות.

 

בדקתי אופציות ופסלתי. תהליך סבוך שארך בדיוק 5 דקות.

ורשמתי אותו לקיטנת הצהרון הפאתטית, כי כל החברים שלו הולכים לשם והוא מבסוט חלאס. החלטה מושכלת, נטולת כל בסיס עובדתי או בירור מידעי מעמיק.

 

מה שאומר ש:

א. מילאתי את מכסת רגשות האשם שלי לחודשים הקרובים. אני אמא לא משקיענית בעליל.

ב. אין לי עקרונות בגרוש, אני.

ג. תנו לילד בוץ, חברים וזמן צליה בשמש והוא יהיה מאושר. גם זה לא השתנה ב-20 השנים האחרונות.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 3/7/2006 10:58, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-8/11/2008 03:06

18,471