שבוע הספר
בבית הספר של השאטני חוגגים את שבוע הספר.
בדמיוני ראיתי את הג'ים החדש מלא בדוכני ספרים של הוצאות שונות, ילדים היושבים בפינות קריאה, פוסטרים שהילדים ציירו בנושאי הספרים (כן, קיבלנו הזמנה לצייר כזה, השאטני נמנע) והכי חשוב - ספרים. המון ספרים.
כשהייתי ילדה (וגם מבוגרת, למען האמת) שבוע הספר היה חגיגה שחיכיתי לה בכליון עיניים. גם הילדים שלי מחכים לשבוע הספר בארץ. מבחינתם העובדה שההורים משחררים את רסן הארנק ומאפשרים יד חופשית-אך-מנווטת בבחירת הספרים עד דלא ידע, היא סיבה למסיבה. קיוויתי מאד שכך זה יהיה גם כאן, היד המנענעת את הארנק שוחררה ויצאנו בהתלהבות לבית הספר.
 
אבל זה לא היה זה.
ראשית, שבוע הספר הוא בחסות "סקולאסטיק", הוצאה לאור מהמשובחות שיש, אבל עדיין - הוצאה אחת, מונופוליסטית, ששולטת הלכה למעשה במצאי הספרים שהילדים חווים במסגרת בית הספר. מילא.
שנית, באוניברסיטה היה לי פעם מרצה למשפט בינלאומי שמאד חיבב את המושג "טרה אינקוגניטה" והיה משתדל להשחיל אותו בכל משפט שני. בלי להלאות יותר מדי (וזה קשה כשמדובר במשפטים) "טרה אינקוגניטה" הוא שטח יבשה שאף מדינה לא תבעה בעלות עליו. ארץ לא נודעת.
על אף שנים של צפיה אדוקה בבוורלי הילס ותאווה בלתי נשלטת ללוקרים, קפיטריות ומכוניות עם גג נפתח, בית הספר הוא עדיין טרה אינקוגניטה עבורנו.
 
קחו למשל את עניין מצאי הספרים ביריד - בערך 20% מהם היו ספרי דיסני, ספרי לגו, ספרי משחק וספרי בולשיט שבאו כתוצאה של הרחבת מותגים (מי אמר פאווריינג'רים ולא קיבל?). בעיני - וסליחה על הפומפוזיות - אלה לא ספרים. 
 
עניין נוסף היה הקראת סיפורים. כל מורה-מחנכת, הקריאה במשך חצי שעה סיפורים לילדי הכיתה שלה או למי שרצה לשמוע.
הלכנו לשמוע את המחנכת של השאטני.
כמה שזה היה מעושה. עיניים גדולות ופקוחות, אינטונציה ילדותית והכוונה בלתי פוסקת שלא מאפשרת לדמיון להשתולל - והרי מה שיא האושר בקריאה? היכולת לדמיין, לשחרר את המחשבה, לשקוע בעלילה.
פה זה לא עובד - מסבירים לך, במילים קטנות וצפופות ובקול מתלהב אך פלסטי, מה חשבו הדמוית ומה הניע אותן. ללא מקום לצאת מהריבוע. הריבוע הוא המלך והמחנכת היא נציגתו עלי אדמות.
 
למען הרקע הכללי, המחנכת דנן היא בערך בת 28, בעלת מראה של ילדונת בת 15 לערך ופוזה של מעודדת בלונדינית, אפעס קצת חלולה. קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהיא לא בדיוק הדמות שהייתי רוצה שתחנך את בכורי בשנתו הראשונה בבית הספר בכלל, ובהתמודדות עם העולם החדש שלו, בפרט. כשהיא קראה, היה ברור שהיא קוראת למען השואו. לא למען הילדים.
 

---

 
משם ועד למחשבות על איך הילד הפרטי שלי נעלם בעיניה, הדרך היתה קצרה.
ברור לי שהיא לא מכירה אותו. שהיא לא הצליחה לחדור מעבר לנמשים שלו. ללמוד את הילד המבריק, הסקרן, המצחיק הזה. כל זה בכיתה של 21 ילדים בלבד.
גרוע מכך - אין לי שמץ של מושג איך לקרב אותה אליו.
בארץ הייתי יכולה לפגוש אותה לשיחה, הייתי יודעת מה לומר ואיך לומר.
בטרה אינקוגניטה אני מאבדת כיוון. לא יודעת מה מקובל, איך פונים (ממילא רוב התקשורת פה נעשית באמצעות האימייל) ואיך אני מגשרת על הפער של העדר השפה המשותפת בינה לבין השאטני - הוא עדיין לא מדבר אנגלית ברמה המאפשרת שיחה אמיתית איתו, היא בוודאי לא מדברת עברית.
אין סיכוי שהיא תדע שבעברית הוא קורא כבר ספרים של כיתה ג' או ד', שהספר שהוא הכי אוהב בעולם הוא צ'רלי והשוקולדה, אבל גם באריך קסטנר הוא לא מזלזל. בעיניה הוא, מן הסתם, הילד שבקושי רב מחבר שתי מילים למשפט קוהרנטי ושקורא ספרים ברמה בה קרא לאחרונה בגיל ארבע וחצי.
ולנו אין מושג איך למצוא את הדרך לליבה, ולהראות לה את היכולות האמיתיות שלו. ממילא, כשאני נדרשת לשיחה אינטיליגנטית באנגלית, אני מרגישה כאילו אוטומטית נגרעו ממני 60-80 נקודות איי.קיו.
הנחמה העיקרית היא שהוא לא מבלה את כל ימיו איתה. שיש לו מורה לאנגלית שאוהב את הלימודים, אוהב את התלמידים אהבת נפש ומשקיע את נשמתו בהם. אני מקווה שהוא ידע להכיר את הילד שמעבר לנמשים.
 

---

 
אם צריך לדרג את הקשיים שכרוכים במעבר, אני חושבת שתחושת השטיח הנשמט מתחת לרגליים, והדרך שבה השטיח הנשמט הזה בא לידי ביטוי אצל כל אחד מאיתנו, היא הקושי הגדול ביותר.
הוא מאבד את היתרון היחסי שיש לו בתחום הקוגניטיבי, את כישורי השפה המדהימים שלו. את הברק של הכוכב.
אני מאבדת את היכולת לעזור לו ולתווך עבורו את עולם המבוגרים, לפחות חלקית. לפחות עד שאני אבין אותו לגמרי. 

וזה קשה. כל כך קשה.
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 27/10/2006 04:38, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-31/10/2006 07:07

ביקור הגברת
הבלונדיני מזהה אותה ממרחק של 50 מ'. חיוך אדיר מתפשט על פניו והוא רץ. רץ כמו שלא רץ מעולם (ברגיל הוא דווקא די פלגמט). הוא מפספס אותה כי היא מתקדמת כמה צעדים במבט תוהה. עוקף עמוד, מסתובב סביב הפח וממשיך לרוץ כמו משוגע. היא מזהה אותו והעיניים שלה נדלקות. הם מתחבקים דקות ארוכות. חיבוק ענק ועוטף, דובי כזה, שאין אף אחד מסביבו.
 
השאטני יורד מהאוטובוס. הוא מחפש אותי ולא מוצא. העיניים מתרוצצות מסביב, ואז הוא מתפקס עליה. החיוך שלו - מינוס שתי שיניים שנשרו ופלוס החצאים שצמחו במקומן בינתיים - מתרחב. הוא יורד במדרגות האוטובוס, שתיים-שתיים, בקפיצות של קופיף. לא עושה חשבון לחברים שמסביב ולא מסתכל לצדדים. הוא רץ אליה וכבר מתכנן איך יעבדו עלי כשיגיעו הביתה ויספר שבכלל לא פגש אותה, מה פתאום. הוא פשוט הלך בעצמו את הדרך הביתה.
 
המיניאטורה מסתכלת על הפנים שלה. היא חשדנית. אולי היא לא זוכרת אותה בכלל? המיניאטורה מסרבת להתרצות. היא נשארת על הידיים, בוחנת היטב את הפנים. העיניים. אחרי רבע שעה לערך משהו בה נדלק. אולי זה השיר שהיא מכירה מגיל אפס. אולי הדגדוג בכפות הרגליים, תוך כדי הנסיעה באוטו. אולי הקול שהיא שומעת לפעמים בטלפון. היא מתחילה להסתכל עליה במבט ידידותי קצת יותר. עדיין שומרת דיסטאנס, ככה ליתר בטחון. ביציאה מהאוטו היא כבר מוכנה להסתכל לכיוון הכללי, לא להתחפר בתוך בית השחי שלי. מציצה מדי פעם, מחייכת, בודקת.
שעה אחר כך היא כבר מדלגת מהידיים שלי ישירות אליה. זוחלת לספריה ומוציאה את שלל ספרי הקרטון הקטנים שלה. אחד אחד המיניאטורה מגישה אותם כמינחה. הזחילה מהירה. אסרטיבית, היישר לעבר הדמות שיושבת על השטיח בשיכול רגליים. המיניאטורה מתיישבת על הברכיים ודורשת במפגיע - "דז'ה!". את זה! סיפור. עכשיו. כמו שאני רגילה.
 
בבת אחת התפוגגו חודשיים של געגוע.
סבתא באה לבקר, באמתחתה שלל ביצי קינדר ושפע רוגעלך שסבתא-רבא שלחה, וכאילו נמחק המרחק בין הארץ לאמריקה.
כאילו מעולם לא נפרדנו.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 15/10/2006 23:42, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רונן א. קידר ב-18/10/2006 08:46

ובינתיים...
בעוד אני מתקשקשת לי בהרהורים פסאודו-פילוסופיים על עתידי המקצוע או הכללי, הגיע - שוב - סוף השבוע.
יחד איתו הגיע גם הגשם. מה שכאן מכונה "סתיו" הוא למעשה העונה המכונה בארץ "אמצע דצמבר שיא החורף, כוננות שלגים בירושלים". כבר יומיים הגשם לא מפסיק לרדת. מסכים-מסכים של גשם שמסתירים כמעט הכל וגורמים לתחושה עזה של שנאה כלפי כל העולם שנמצא מחוץ לפוך.
את יכולת ההתכרבלות שכללתי לכדי אמנות של ממש עד לבוא הילדים. אלה, גם היום, אין להם אלוהים. בשבע וחצי בבוקר בשיא הגשם, הם קמים ודורשים את ליטרת השעשוע השבועית שלהם. כך נפרדנו - אני והפוך - ממרבצנו ההדדי, תוך הפרחת קללות עזה זו לזה. מזל שבדיוק הגשם נרגע קצת.
 
לעזרתנו נחלצו פרנסי העיר בת'סדה, שהחליטו שדווקא השבוע יתקיים שם יריד בסגנון "טעם העיר" התל אביבי.
להלן מסקנות משלחת הרכש שנשלחה ליריד:
א. הרבה פחות אנשים או אנשים הרבה פחות מיוזעים, עושים את היריד מהנה יותר.
ב. אמריקאים, גם כשהם רואים טונות של אוכל, שומרים בקפדנות ייקית כמעט על הסדר והתור. גם שלוש המשפחות הישראליות שנצפו באיזור מפנימות את כללי ההתנהגות האלה. מעורר קנאה.
ג. אוכל הודי זה טעים. וחריף.
ד. לתת לתינוקת, שנישאת במנשא גב, לאכול אוכל הודי הוא מעשה משול להתאבדות. המפקפקים מוזמנים להביט בעורפו של אביה שצבוע כרגע צהוב-כורכום.
ה. כל ההכנסות מיריד כזה, ומשכמותו, מופנות כאן לצדקה (בעיקר לבתי חולים). זה הופך את הפרעס לנעים יותר, איכשהוא.
 
אגב, בזמן הקרוב מתוכננות להערך כאן הבחירות לסנאט (לקוראינו חובבי הבית הלבן - אלה הבחירות המכונות Mid-term elections ומביאות את ג'וש לכדי מחשבות אובדניות). היריד נמלא במועמדים מטעם כל אחת מהמפלגות וגם מטעם עצמם, שחשו צורך לאו בר כיבוש לנשק ולמשמש תינוקות וילדים. גם את שלנו. כל נסיונות ההמנעות שלנו, בתואנה שבכלל אין לנו זכות הצבעה, כשלו. העובדה שהמועמד הנשקן העיקרי היה דומה כשתי טיפות מים לרופא הילדים שעזבנו בארץ, לא סייעה גם היא - הילדים עטו עליו כאילו בעוד דקה יתן להם חיסון וסוכריה.
ועדיין, הכל היה אלגנטי ומכובד הרבה יותר מאשר מסורת שוק-הכרמל שלנו. קצת עגום.
 

---

את הערב ביליתי בלעשות בייביסיטר. משהו שלא עשיתי מאז גיל חמש עשרה.
עופרה, שכנה וחברה, נתקעה עם מרווח זמן מצער בין שעת היציאה המתוכננת לשעת הנחיתה של הבייביסיטר ואני הוזעקתי לעזרה.
להלן מסקנות הועדה הממונה:
א. לעשות בייביסיטר לילדים אינטיליגנטיים זה כייף.
ב. לעשות בייביסיטר לילדים אינטיליגנטיים שהם לא שלך, שאין צורך להעיק עליהם בשעת השכבה או לדאוג להם לארוחת ערב, אמבטיה או השכלה גבוהה - זה עוד יותר כייף.
ג. המילה "בייביסיטר" מכילה באופן אוטומטי רגרסיה טוטאלית לגיל העשרה. מיד עם כניסתי לבית שלהם תכננתי איך אני בולסת להם את המקרר ומחפשת דברים מעניינים במגירות. גם עופרה קיבלה את פני במשפט האלמותי "הם לא צריכים ללכת לישון בינתיים ויש עוגיות במטבח", במקום ה"טוב, אז מה אנחנו עושות מחר?" המקובל.
ד. הארי פוטר הראשון הוא חרא של סרט.
 
אני תוהה אם עכשיו הוא הזמן הנכון לשקול הסבה מקצועית לשמירטוף.
אחלה כסף, לא?
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 8/10/2006 04:52, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, הקיבוץ המאוחד
5 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/10/2006 08:32

18,471