נצחונות קטנים
לפעמים נדמה לי שכשהאלים רצו להעניש את סיזיפוס היו יכולים פשוט לתת לו להיות הורה. החיים כהורה הם שורה ארוכה של רגעים טובים יותר וטובים פחות, אבל ברובם מדובר בגלגול של סלע ענק (או ג'ינגול של כמה) במעלה ההר. עוד יום ועוד יום, עוד מטלה ועוד אחת, משבר פה ורגע של נחת שם.
משום מה יש עונות שבהן המשברים הרבה יותר משמעותיים מהנחת. בכל יום צץ משהו חדש שמערער את שלוות הנפש ודורש התייחסות דחופה או שבעיות אקוטיות מבעבעות זמן רב מתחת לפני השטח ומתפרצות (תמיד בעיתוי הכי גרוע, כמובן). הסיזיפוס המקומי נדרש לטאטא, לנחם, לסדר, להרגיע, להמשיך לדחוף את הסלע.
 
השבועות האחרונים זימנו לנו כמה ערעורי-נפש שכאלה.
זה יכול להיות משבר קטן, אפילו משברונצ'יק, שבמסגרתו הזאת-מהכיתה-שאמורה-להיות-החברה-הכי-טובה מבריזה מביקור. היא בכלל קבעה עם מישהו אחר לאותו אחר צהריים. או שהיא לא עונה לטלפון. או שיש לה שיעורים.
סדר הגודל המצומצם של המשבר ושל העומדת בבסיסו לא ממש מדכאים את הצורך שלי לצאת מיד אל הכפור תוך רצון עז לחנוק אותה אחת ולתמיד. איך היא מעזה לשחק בליבו של השאטני-יקיר-לי? מי היא בכלל? האם זו תחילתה של מסורת ארוכה של שברונות לב הצפויה לו? איך אני יכולה להסביר לפנים המכורכמות שלו שיהיה בסדר. שיהיו כאלה שיאהבו אותו וכאלה שלא, ומי שלא - הפסד שלה.
ההסברים נחסכו ממני, כי בסופו של דבר היא הגיעה. הנהרה שמתפשטת על הפנים המנומשות של היקיר-לי מספיקה בכדי שאאחל לילדונת המתוקה הזו חיים ארוכים,שלווים ומלאי אושר לנצח. כן, מעולם לא הבטחתי שיציבות נפשית היא הצד החזק שלי. העיקר שנרשם נצחון קטן לצד של הטובים.

---

 
זה יכול להיות גם משהו גדול יותר. כמו בעיות גופניות של הבלונדיני.
משהו שבגללו הבטן מתהפכת, הדאגה מכרסמת גם בלילות. לא מחלה או בעיה חמורה, חלילה. "סתם" משהו שיקשה עליו את החיים, ושהחושים ההוריים שלנו נדרכים לעומתו.
הליכה לרופאים ולמומחים לא פותרת את הבעיה. היא כן פוטרת אותנו בניד ראש. זה "סתם" וזה יעבור עם קצת מאמץ. אבל ה"סתם" ממשיך לערער, ולא מראה סימנים שהוא עובר או הולך למקום כלשהוא.
קפיצה בזמן כמה חודשים טובים קדימה, אנחנו רוצים אבחון, ומקבלים אותו. ארוך, מקיף, מקצועי (כנראה) יותר, ול"סתם" יש שם. עם השם בא גם הטיפול ויש דרך לעבור בה. כשיש מטרה ודרך מוגדרת, גם אם היא ארוכה, מתפשטת בגוף תחושת הקלה. סוג של נצחון קטן.

---

 
ואז, כשהכל נראה רגוע יחסית, מבעבעת האדמה במקום אחר.
מצמצים את שעות התגבור באנגלית לשאטני. קיצוצים - כן, גם כאן יש כאלה - מהיום למחר. שעות הבוקר עם המורֶה הנערץ שלו שהצליח לפתוח בפניו את שערי האנגלית ולהניס את החרדה הנוראית שהוא חש בתחילת השנה, מקוצצות לחצי. הוא עובר לקבוצה עם כל הכיתה.
מה יהא עליו? הוא ישתתק? ההתקדמות שלו תעצר? מי ישים לב לצורך שלו בחיזוקים ובתשומת לב אישית כשהוא יוצא מהחממה של תגבור האנגלית? מהמורָה שלו אני לא מצפה לגדולות ונצורות.
ביום הראשון שלו בחזרה בכיתת האם עם תגבור אנגלית מצומצם, אני מסתובבת עם בטן מתהפכת, חוששת מכך שקטסטרופת תחילת השנה תחזור על עצמה.
הוא חוזר הביתה.
איך היה בבית הספר?
בסדר. יש לי שיעורים.
שולף מהתיק ספר בן עשרים עמודים באנגלית. צריך לכתוב יומן קריאה מדי יום ולהחתים את ההורים.
תקרא לי את הסיפור, בבקשה.
הוא קורא. הוא קורא! הוא מבין את הכל. כותב ביומן הקריאה, צוחק מהבדיחות, ממציא כותרת חלופית לספר.
במונחים טוטאליים זהו נצחון קטן. במונחים שלנו - נצחון ענק. לגמרי לגמרי שלו.

---

 
אני תוהה מתי זה קרה, שהחיים הפכו לרצף של משברים קטנים ונצחונות קטנים. מתי הם אבדו את תחושת ה"משהו ענק עומד לקרות כאן" או שהתחושה הזו בכלל לא היתה קיימת או שמא היתה רק אשליה של נערות?
 
סיזיפוס חוזרת לנסות ולהרדים ילדה ולקרא ספר בשקט. סוג של השבת הזמן הפרטי שלי ונצחון קטן בפני עצמו.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/12/2006 20:26, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-15/12/2006 04:24

עניין פעוט
אם אתם לא מתכוונים לעזור - אל תגידו שאתם באים כדי לעזור.
אם אתם מתכוונים שאהיה מדריכת הטיולים, הנהגת, הטבחית והמארחת באופן כללי - תגידו את זה ואל תצהירו שבאתם כדי לתת לי זמן לעצמי.
נתאם ציפיות ואז הכל יהיה טוב יותר. לפחות בפעם הבאה, בסדר?
 
בבקשה, תודה, סליחה.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/11/2006 19:34, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
59 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-8/12/2006 00:02

תודה, באמת תודה.... (פעם אחרונה, בחיי)

 

כמה עניינים פעוטים על סדר היום:  

1. תרנגול הודו הוא חיה לא טעימה בעליל. רגל, חזה, עם רוטב, בלי רוטב, כזה שהושקה כל רבע שעה בזמן הבישול שלו וכנראה גם כזה שלא. כמה מכוער, ככה לא טעים.

 

2. מאכלי חג ההודיה המסורתיים הם שמנים, שומניים, ולא טעימים. סוף סוף נמצא המתחרה הראוי לאוכל היהודי במובן הרע של המילה. כל זה, כמובן, לא הפריע לכולנו לפתוח את כפתור המכנסיים באנחה בסוף הארוחה.

 

3. מון דייה, כמה שהאמריקאים אוהבים כסף, ויותר מזה - לחסוך כסף. יום שישי השחור חל היום, חג גדול לסוחרים. מסורת עתיקה וקמאית קובעת שהיום הוא יום הקניות הכי מסיבי בשנה, מאחר ובליץ הרכישות לקראת חג המולד הבא עלינו לטובה מתחילה דווקא היום, היום הזה ממש. למה היום ולא, נניח, ביום שני? ככה. אולי כי היום יש חופש לרוב העובדים (חוץ מהאומללים שעובדים בחנויות, כמובן, ולכן מנועים מסיילים בעצמם).

המשמעות באמריקאית מדוברת היא סיילים היסטריים, בעיקר של מתנות ומוצרי אלקטרוניקה, שמביאים את העם להקים סוכות, אוהלים ושאר אמצעי דיור זמני בדומה למעלה פלייסטיישן הזכור לטוב.

כבר שלושה ימים אנשים חונים מחוץ לבסט ביי (רק אני זוכה אוטומטית באסוציאציה של הפרסומת האלמותית לבסט ביי משנות השמונים?) בתקווה להשיג את הטלויזיה השטוחה הנחשקת במחיר נחשק עוד יותר. החנויות נפתחו היום בחמש בבוקר לכבוד העליה לרגל של ההמונים. הדיווחים מוירג'יניה (המדינה השכנה אלינו, שכן במדינתנו האומללה תמו שידורינו להיום וכל הטלויזיות נעלמו מעל המדפים) מדברים על תורים של שעתיים ומעלה רק כדי להכנס לחנות.  

 

ועכשיו מבזק - אין טלויזיה בעולם ששווה השכמה בחמש בבוקר או התנחלות בת יומיים מחוץ לחנות. אין. מצד שני, אם כבר ממילא קמים לילדה בארבע וחצי בבוקר, ושומעים את כל השכנים מחממים מנועים לקראת ההמראה, אפשר תמיד לבקש מהשכנה שתביא איזה דיוידי נייד במחיר מזערי. וכך קמים בשמונה בבוקר (נניח...) ומוצאים על סף הדלת את האריזה, מינוס הצורך לעמוד בתור. כמה טוב שיש שכנים ישראלים.

 

4. חוק מרפי מספר 93041, ס"ק ג' התשל"ח - 1978 קובע:

"אדם אשר היה במעשיו כדי לעזוב את משפחתו לצרכי שעשועים, בילוי או עבודה, הרי שמשפחתו תפגע באופן מיידי ובלתי ניתן למניעה מאחד או יותר מהמקרים הבאים:

(1) תקלות ביתיות, לרבות קלקול מכשירים, הצפות, אש או פריצה;

(2) מחלות, לרבות מחלות ילדים המלוות בחום העולה על 38 מעלות;

(3) ביטול מוחלט ולא הדיר של שנת לילה רציפה;

(4) כל מקרה אחר המשבש את שגרת החיים;

 העובר על סעיף זה עונשו 6 חודשי עבודות שירות בנקיון הבית".

 

מאחר ואנחנו עומדים בגאון במלוא תנאי הסף של הסעיף שכן אבי המשפחה שוגר אתמול לביקור בזק בישראל, זכינו בתמורה בס"ק (2) ובתוספת סעיף (3) לגיוון. אין קץ לשמחתי, אין קץ.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 24/11/2006 16:25, בקטגוריות הקיבוץ המאוחד, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דפנה ב-1/12/2006 12:38

18,471