סגול
מישהו גנב לי את המילים. או את הכח. אין לי כח לכתוב, למרות שכל מיני דברים קורים. הם מתחילים במשפט שמתגנב מהראש למקלדת, ונעצר שם. איכשהו, משהו נתקע והמשפטים האלה לא מגיעים לבלוג. אז במקום הררי מילים - תמונות.   הלכנו לקטוף אוכמניות בסופשבוע. ככה זה התחיל:

(תמונה מהסלולרי. האיכות ... לא משהו. האוכמניות דווקא כן)

מסודרים האמריקאים האלה. כל משפחה מקבלת צמד שיחים ומתחרעת עליהם כאילו היתה להקת ארבה בהופעת בכורה. תוך רבע שעה נמדדו שלושה קילו אוכמניות בדלי ועוד חצי קילו בבטנים שלצידי. לא זוכרת טעם כל כך מדהים של אוכמניות מעולם. אולי זה האבק על השיח שנתן להן ארומה מיוחדת.

על הפטל ויתרנו. היה חם מדי, וממילא - יש לנו 3 קילו אוכמניות לשימוש עצמי.

זה היה ההמשך:

קצת אכלנו, קצת קילקלנו, קצת גם נשאר למחר.

וקצת הלך לפאי אוכמניות:

מתכון לפאי אוכמניות:

המון אוכמניות. שטופות, או שלא.

המון קמח. על הידיים, על האף, באויר, על השמלה, על הרצפה.

גם חמאה. על הידיים.

מורחים את הכל ביחד ומחבקים טוב טוב את אמא בשביל שהכתמים לא ירדו לעולם.

ווזה מה שיצא מזה בסוף. או קצת אחרי הסוף:

אוח, כמה שהיה טעים.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 9/7/2007 20:57, בקטגוריות רק באמריקה, משפחתי וחיות אחרות
61 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-20/7/2007 19:05

3 עזים קטנות
לפני שהגענו לפה כולם אמרו "ילדים קולטים את השפה נורא מהר, לא תהיה להם שום בעיה. בצ'יק צ'ק הם ידברו אנגלית". הסתכלנו על הדוברים בעין קצת עקומה, יען כי סקפטיים אנחנו, ומיד פצחתי בחיפושים אחר מורים לאנגלית. הפכתי את כל איזור השרון, ליקטתי המלצות משלל מורות שאני מכירה, הגענו עד ברליץ והתפלצנו לשמוע מה הם מציעים וכמה הם דורשים עבור אותה הצעה, ובסופו של דבר, בלית ברירה הסתפקנו בלומדת מחשב ובלקוות לטוב. תמיד נוח יותר לקוות לטוב מאשר לעשות משהו פרודוקטיבי בעניין. עם hello, my name is ו-goodbye הם יצליחו להסתדר. הם, לפחות, היו בטוחים שכך יהיה, ואנחנו - מצידנו - לא עודדנו אותם לחשוב אחרת.
 
האסימון נפל, בבום, בפסטיבל הסרטים. מדי שנה מתקיים פסטיבל סרטים קיצי על הדשא הקרוב למקום מגורינו. הלכנו לראות את מדגסקר, סרט שהילדים הכירו ואהבו. אחרי 5 דקות של סרט (אם לא פחות) נפלו פניו של השאטני. "אני לא מבין כלום", הוא ייבב. ניחמנו אותו שעוד מעט הוא יבין, ועוד ועוד משפטים שלא לגמרי האמנו בהם, אבל קיווינו. שבועיים אחר כך התחילה שנת הלימודים. כיתה א'. היום הראשון היה סיוט. הילד ברח בבכי היסטרי מתוך בית הספר, הוא רצה הביתה, אלינו, לחיבוק שלנו, וסרב להכנס לכיתה. בכוח ניתקה אותו אחת המורות שדיברה כמה מילים בודדות בעברית (אחר כך הסתבר שאנחנו חולקים גם שם משפחה משותף) ולקחה אותו לבית הספר. כשבאתי לקחת אותו בצהריים הוא היה בהיפר וונטילציה מהבכי.
ביום השני לא היה טוב יותר. הוא התחנן שלא ללכת לבית הספר. הוא בכה, ואני בלעתי את הדמעות. הוא בכה והסבים בארץ בכו איתו בטלפון. הוא בכה, ונדמה לי שגם אבא שלו. היה רע לתפארת. לאוטובוס הצהוב הייתי צריכה להעלות אותו בכח, לדחוף עם הרגל את הטוסיק ועם הידיים את הכתפיים, כי אחרת הוא היה בורח. זה נשמע נורא כמעט כמו שזה הרגיש.
פחדתי שהחוויה תשרוט אותו לנצח. מילד אוהב לימוד וידע הוא הפך לקיפוד קטן ומפוחד. הוא לא רצה לשמוע אנגלית ולא רצה ללמוד אנגלית. את האזניים הוא כיסה בכל פעם שציינו את שם האוטובוס עליו הוא עולה בדרך לבית הספר (כדי להוסיף חטא על פשע, כשהגענו הדירה שלנו עוד לא היתה מוכנה ולכן גרנו במלון מרוחק 10 מייל מהאיזור, נסענו כל יום לכיוון בית הספר וחזרה לחדרונים הקטנים של המלון. היה סיוט. לכולנו). פחדתי שיווצר לו דימוי של בכיין, שהילדים יצחקו עליו. שלעולם לא ימצא את מקומו בבית הספר. כולם המשיכו לומר לנו ש"עד חנוכה הוא ידבר אנגלית שוטפת". אנחנו המשכנו להניד ראש בחוסר אמונה מוחלט.
 
לאט לאט הוא יצא מההתקפדות שלו. זה דרש זמן, מורה מדהים וסבלני, וזה היה לגמרי לא קל. אבל בדצמבר, בין חנוכה לכריסמס, הרגשנו שינוי. פתאום שמענו מילים באנגלית בבית. עם הזמן הן תפסו יותר ויותר מקום בשיחות. פתאום הוא עושה reverse engineering למשפטים באנגלית ואומר לי "אמא, אני יכול ללכת על המחשב?". אחרי פחות מחמישה חודשים אפשר היה לומר שהילד דובר אנגלית שוטפת. אולי לא מושלמת, אבל בהחלט עשירה ובעלת רבדים שונים. והוא התחיל לתקן לי את המבטא. כשהיום הזה הגיע יכולתי לנשום לרווחה.
 
למה נזכרתי בזה עכשיו? לא רק בגלל חבצלת שאו טו טו עושה את הדרך הזו, כמו שאנחנו עשינו בשנה שעברה.
גם, ובעיקר, בגלל שסוף השנה הגיע. בשלב כלשהוא במהלך השנה הוא עבר ללמוד אנגלית עם הכיתה האורגנית שלו, ובילה בכיתת ה-ESOL (תמיכה למי שאינם דוברי אנגלית) רק חלק קטן מהיום. הוא התחיל לקרוא ספרים - לא רק ספרי מתחילים, אלא ספרי פרקים. את רובין הוד הוא קורא כבר פעם שמונ'תלפים ברצף.
והשבוע חגגה הכיתה שלהם את הצגת סוף השנה.
הוא היה הטרול (לא, לא זה מהקטע למטה. טרול אמיתי ומוצלח בהרבה...). הביא הביתה את התסריט והתלונן שהתפקיד שלו קטן מדי והוא כבר יודע אותו בעל פה, וממש אין לו על מה להתאמן. רפרף על הדף לשניה, זרק אותו הצידה, ונזכר בו מחדש רק כשהוא נדרש לבוא לבוש בגדים חומים לרגל הוד טרוליותו. והוא היה טרול מופלא, כזה שמפחיד עזים תמימות מכיתה א' העוברות על הגשר. עם ידיים שלובות בהבעת ניצחון, ומבט חצי מרושע-חצי צוחק בעיניים. הסתכלתי בו, התמוגגתי. ניסיתי להזכר במה שהדחקתי, באותם ימים ראשונים וקשים בבית הספר, ומיד גירשתי את הזכרונות האלה. שישארו להם אנקדוטה שנצחק עליה כשיהיה בן 18. עד אז אולי אתאושש ואוכל לצחוק עליהם.
 
היום הוא חזר הביתה עם ערימות של ניירת. מחר היום האחרון של בית הספר, והיום מנקים מגירות. עברתי על כל מה שכתב בשיעורי ה-ESOL. איך מילד שלומד לצייר אותיות באנגלית הפך במשך השנה לכזה שכותב סיפורים קצרים, עם איורים, הומור ואפילו סאבטקסט. השתאיתי.
 
לקח לו זמן, לקח גם לנו. אבל הוא בחר בהטמעות. והוא מצליח לעשות את זה באופן מופלא. אם לפני 7 חודשים מישהו היה אומר לי שכך יהיה הייתי צוחקת צחוק מר. אבל הוא הפתיע אותנו, הטרול הזה שלנו. בתפיסה, ביכולות שלו, בחוזק שלו - שהתערער כל כך בסתיו, ובאביב כבר שב בחזרה.
 
ומחר - מתחיל החופש הגדול. אמאל'ה. צוות הבידור נערך לכוננות ספיגה.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/6/2007 23:31, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-21/6/2007 15:56

סבלנות
אחת הסיבות שבגללן לא הפכתי מעולם לעורכת דין דגולה מרבבה היא שאין לי סבלנות.
(יש עוד כל מיני נסיבות מקלות, ביניהן בוס שתלטני שחירב לי את הפרספקטיבה על עולם עריכת הדין לנצח, שעות מטורפות ועמידה בדום מתוח כל אימת ששופט כזה או אחר הורה למזכירה שלו - "תשלחי להם בפקס זימון לדיון מחר בשמונה בבוקר, ובואי נראה איך הם מגיבים". שמעתם פעם את הסיפור על הרשלה והזבוב נטול הגפיים? ככה הגבנו).
 
העדר הסבלנות הזה לא התפוגג עם עזיבת המקצוע. להפך, הוא הולך ותופס מקום גם בחיים הפרטיים. אני לא אוהבת ולא מצליחה להתמודד היטב עם מצבים שבהם הכדור אינו מונח בידיים שלי, רצוי חזק בידיים, ויש לי שליטה על מה שקורה איתי וסביבי. איך זה מסתדר עם עצלנות כרונית שגורמת לי לדחות כל החלטה ומעש? מסתדר. מסתבר.
 
בשבועיים האחרונים הכדור היה זרוק הרחק מטווח הידיים שלי.
זה התחיל בחיפושי גן למיניאטורה. גנים, במיוחד לגילאים פעוטים להפליא, אינם חזון נפרץ כאן. המיניאטורה מככבת ברשימות המתנה לגנים בערך מעת לידתה (וכבר אז רמזו לנו שמוטב היה לו היינו רושמים אותה עוד טרם הלידה, שכן יש המקדימים ורושמים את ילדיהם הלא-נולדים לגן, אפילו טרם נפגשו הביצית והזרע של הוריהם. אני תוהה אם יש כאלה שרושמים את הילדים שלהם לגנים כאן גם אם טרם פגשו את בן זוגם. זה לא יפתיע אותי).
החודש נודע לנו שבשעה טובה ומוצלחת היא הצליחה להעפיל לראשות רשימת ההמתנה (ידעתי שהילדה שלי מוצלחת...) ויתפנה לה מקום בגן מבוקש בתחילת ספטמבר. הללויה.
 
בהיותי אמא חרדה, שלא לומר קונטרול פריקית ידועה, ביקשתי לראות שוב את הגן והגננות. באתי, ונחרדתי. אחת משתי הגננות שאיתן היתה אמורה לבלות את יומה, יכולה להקרא - במקרה הטוב - קרחון. על שם כמות החיבה שהיא מפגינה למול הילדים שבטיפולה. היא הסתובבה שם כמו רוח רפאים עצבנית, לא מחייכת, לא מחבקת, לא כלום. חשבתי שאולי זו אני המבולבלת, שכן מן המפורסמות היא שהגן הזה משובח עד מאד, ושלחתי גם את הבעל לבקר שם. לשמחתי, הוא חזר עם אותה תובנה בדיוק (ומבלי שהדרכתי את העד, כבודו!). בפעם השניה שאני ראיתי את קספר הרוח הבלתי ידידותית, היא הגדילה לעשות ואף הורידה מכה קטנה על ידו של ילדון שכל חטאו היה לבהות השמיימה עת היה אמור להוריד את התחתונים בשירותים.
סיכמנו שנינו - לקבוצה הזו לא תכנס המיניאטורה, ויהי מה.
למזלנו, היתה שם עוד קבוצה שבה שתי גננות חמות ונחמדות. ביקשנו שהיא תשובץ לקבוצה הזו ויבוא לציון גואל.
 
אלא מה, באמריקאית, זה לא כל כך הולך.
אנחנו ביקשנו. האדמיניסטרטורית עשתה שריר והודיעה שרק בקבוצה של קספר יש מקום. וזהו. טייק איט או ליב איט.
כשהסברתי לה את ההסתייגויות שלנו מקספר, היא הפכה פאסיבית אגרסיבית ומיד טענה למולנו שאנחנו מנסים לעשות לה מניפולציה. איזו מניפולציה? למה לעשות מניפולציה? על זה לא היתה לה תשובה. שלחתי לה אימייל עם פרטי המקרה, לבקשתה (כי כשזה לא בכתב היא לא מאמינה) והזדעזעתי בשקט. אופציית הגן הזה ירדה מעל הפרק.
 
הבעיה היתה שכל אופציות הגנים האחרות היו בעייתיות מטעמי זמן, תקציב או רשימות המתנה.
וכך, כבר שבועיים אני מסתובבת עם אבן על הלב.
מה יהיה בספטמבר?
מה יהיה על המיניאטורה?
מה יהיה עלי? אני עוד לא יודעת אם בספטמבר אעבוד או אלמד. איך אפשר למצוא גן שיתאים לשני התסריטים הכל כך שונים זה מזה?
הזמן חולף, שעון החול מתקתק כמו שאמרו אי אלו ראשי ממשלה. מה עושים?
ואולי בכלל מטפלת? אבל זה עולה הון. ואיך מוצאים? ואיך מוודאים שהיא טובה ומוצלחת ולא רוצחת שכירה בעלת הפרעה נפשית עם סממנים פדופיליים?
זה לא פלא שאישיותי חסרת הסבלנות לא הצליחה להתמודד עם העניינים, ואוטומטית הפסיקה לישון.
זה לא אני. זו האישיות.
 
בלילות ניסיתי לקושש פרטי מידע על גנים, מטפלות - בבית, לא בבית, משרה חלקית, משרה מלאה, בייביסיטריות, או-פריות. חרשתי מודעות בקרייגסליסט, קראתי בשקיקה אתרים. ניסיתי לקמבץ קומבינות שכללו שעות, הסעות, מחירים, משכורות, עלויות. נהמתי על הסביבה באופן תמידי - בעל, ילדים, שכנים אומללים. כל מי שנקלע לטווח האש חטף.
שינה? זה לא היה באג'נדה.
 

---

הבוקר דיברתי עם האדמיניסטרטורית. הפלא ופלא, התפנה מקום בקבוצה השניה.
מסתבר ששרירים ואסרטיביות עובדים גם כאן. הוריי.
לו רק הייתי יכולה להמנע מהשבועיים האלה שהכדור לא שוטט במגרש שלי, להחזיר לעצמי את שעות השינה האבודות ולילדים את האמא הלא-עצבנית-בטירוף שהיתה להם פעם. אח, לו רק.
מרוב שמחה ואושר התקשרתי מיד לאוניברסיטה, לוודא שלא איבדתי את מקומי שם. אם ירדה משימה אחת מעל לוח החרדות הקיומיות, למה לא להמשיך בשוונג לזו שאחריה? הם היו כל כך נחמדים וכל כך מסייעים שכואב הלב לחשוב שאולי עוד אבריז להם. ובמקרה הזה, לפחות הכדור בידיים שלי. עושה ג'אגלינג מסחרר, אבל נמצא שם.
 
<מצד שני, המיניאטורה תהיה הכי קטנה בקבוצה שלה. לגמרי-לגמרי הכי קטנה, וגם כך, לא בכדי היא נקראת המיניאטורה. איך היא תתמודד? מה יהיה?
טוב שיש דאגות חדשות לאבד בגינן שעות שינה. הללויה. >
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 16/5/2007 21:03, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-24/5/2007 16:08

18,471