לשם ובחזרה
שוב בבית. שוב שגרה. כאילו מעולם לא היה ביקור בזק בארץ. כאילו אין הבדל של 24 מעלות לערך בין מה שיש כאן (12-, מרגיש כמו 16-) לעומת החמימות היחסית שבארץ. רק השוקולד-פרה ששוכב בהמוניו בארון, יחד עם תולעי הגומי (פטיש פרטי של בני הבית) והעוגיות של סבתא שעשו לי אמא-של-האוברווייט, מרמזים שהיה איזה קשר עם הארץ באחרונה.
 
אז מה היה לנו שם?
הרבה אוכל. אוכל טוב, אוכל שמרגיש בריא (גם אם הוא לא בדיוק ההמלצה האולטימטיבית של שומרי משקל), וכזה שיש לו טעם. שלא לדבר על מוסד ארוחות הבוקר המופלא, שמאפשר התבטלות טוטאלית על צלחות עם אוכל משובח (לא כולל את קום-איל-פו הבינוניים) ואלכוהול במידה. למה באמריקה אין כאלה, ואם יש, הן כוללות בייקון ונקניקיות מטוגנות, ירחם השם?
 
הרבה חברים - אוי כמה שזה טוב. אוי כמה שנעים להתחיל שיחה בדיוק מהמקום אותו עזבת לפני חצי שנה. כאילו לא היה אוקיינוס וזמן באמצע. אם יש סיבה טובה לחזור לארץ אלה החברים (טוב, נו, וגם המשפחה). ועוד משהו - אני לא מחבבת ילדים. של אחרים, זאת אומרת (ובכנות, ברגעים מסוימים גם לא את שלי). אבל הילדים של החברים שלנו הם... נחמדים. באמת. גם אלה שנולדו לא מזמן ועוד יש להם את הריח הזה של תינוק חדש מהעטיפה, וגם הגדולים יותר שגדלו באופן חינני למדי (אולי בגלל שאלה שמגדלים אותם הם אנשים חביבים עלי). היה נחמד לראות אותם, היה עוד יותר נחמד לחזור הביתה בשקט יחסי.
 
הרבה משפחה - לטוב ולרע. עם הג'ננה שזה מביא אחרי רבע שעה, ועם הידיעה שאלה באמת האנשים שהכי מתגעגעים אליך בעולם. מתי מתרגלים לפרידות האלה?
 
הרבה טיסות - יותר מדי טיסות. כבר מזמן אני לא חובבת טיסות, והפעם תחושת ה"אין לי אויר, תעזבו אותי מלטוס" היתה עזה מכרגיל. דווקא המיניאטורה שיתפה פעולה להפליא, ישנה את רוב הטיסה לארץ וחלק נכבד מהטיסה חזרה. באופן מצער, התינוקות שישבו משני צידי בטיסה לארץ לא ממש הסכימו איתה ולכן זכינו למטר צווחות סטריאופוני שבהחלט הקשה על השינה וגרם לי לפנטז על מעשים קיצוניים ואכזריים במיוחד (בהם אעשה שימוש בכל מיכלי הג'ל והמים שהתירו לי להעלות למטוס וגם בסכין שלא הצליח לחתוך את העוף-מגומי שהוגש בארוחה).
 
הרבה מספרה - אני לא בוטחת בספרים שמספרים שחורות (כי השיער שלהן קשה ועבה יותר), קוריאניות (דק ודליל יותר, תודה ששאלתם) או ישראליות (כולן נראות תמיד כמו שילוב של פארה פוסט, כאילו לא פסו שנות השבעים מהעולם, ומורה למלאכה בקיבוץ בשנות החמישים). אז חזרתי לספר החביב עלי בארץ. שבחביבות, שרף לי את השיער. כך שנאלצתי לבלות יום שלם, במצטבר, על כסא המספרה תוך עלעול בגליונות "לאשה" עתיקים. בילוי חביב, אם כי לא מומלץ כשעומד לרשותך זמן קצוב.
השיער, אגב, עדיין נראה רע גם אחרי שני טיפולים. בפעם הבאה - רק לספר של הקוריאניות.
 
והדירוג הכללי
הכי טוב - לשמוע את המיניאטורה צוהלת וקוראת בשמה של סבתא-רבא שלה כשהן נפגשות (אחרי שלב ההפשרה המתבקש).
הכי גרוע - להפרד מאותה סבתא רבא. כל מחשבה על כך עדיין מדמיעה.
הכי מעצבן - לחזור עם ריח של מסעדה שמרגיש עבש ומצחין (מינה טומיי. לא רק שלמסעדה הזו יש שם תמוה, גם אין בה איוורור).
הכי כייף - לפגוש במפתיע אושיית בלוגים בהתהוות, וגם חברה, שהיה ברור שלא תספיקו להפגש על רקע הבדלי לו"ז קיצוניים.
הכי טעים - אורקה. יבורך ערן שרויטמן, ויבורכו השרצים שלו.
הכי לא טעים - האוכל של אמא שלי. מצד שני, גם זה סוג של געגוע.

---

 
בינתיים, ביקום מקביל, נשאר הבעל עם שני ילדים. מילא העובדה שהוא טען בתוקף שקל איתם, שכייף איתם, שנורא נחמד להיות איתם בבית ולבלות איתם. ניחא. הייתי סולחת לו על האופטימיות העליזה (והאיומה) הזו. הם באמת ילדים חביבים, בדרך כלל.
אבל העובדה שכל שכן ושכנה דאגו לשלומו, הזמינו אותו לארוחות ערב כאילו היה כלבלב נטוש בחסות תנו-לחיות-לחיות, ושהוא זכה להערצתן של נשים רבות מספור על כך שעמד בפרץ והצליח לשרוד 6 ימים תמימים נטולי אשה ואם - למה אני (אנחנו?) לא זוכות להערכה שכזו? ומה גרוע יותר - טיסה של 17 שעות עם גמדה דעתנית שקוראת לך "אי-מא!" באינטונציה של מאיה בוסקילה או שני ילדים בוגרים יחסית שיכולים לגרבץ איתך בסלון מול הסופרבול?
ברור, לא?
 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 9/2/2007 19:15, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, משפחתי וחיות אחרות
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-19/2/2007 04:06

ואלה שמות

אני כותבת בבלוג במין חשש כזה - מסתכלת תמיד מעבר לכתף. בהתחלה אף אחד לא ידע עליו (וגם לא נכנס). אחר כך באו כמה חברות טובות (כאלה מהחיים. או בעצם כאלה שהגיעו מהוירטואליה לחיים), אבל לאחרות לא סיפרתי. למה? ככה. תחושה של פרטיות כזו. סוג של אינטימיות עם עצמי, גם אם היא פיקטיבית. אחר כך גם אלה מהחיים הגיעו. ואחריהן גם הבעל, לא ממש טרחתי לטשטש או להסתיר. הבלוג היה ועודנו שם באויר. בעצם, אין לי מושג מי העיניים שמביטות בבלוג. זו יכולה להיות גם השכנה שלנו מהבית ליד, עד כמה שאני יודעת. נדמה לי שזה הפחד השני בפולניותו (מיד אחרי הפחד הגדול מהגעה לבית חולים עם תחתונים לא נקיים, שנחשב לחטא נורא בממלכת פולניה) - שהשכנה תדע עלי הכל. אמאל'ה.

 

היום הכתיבה שלי חשופה. רואים אותה - רואים אותי. לא שהדמות הנשקפת מבעד לבלוג היא אני. נדמה לי שאני מצליחה אפילו להטעות כאן קצת או לפחות לעגל פינות. אבל יש בה לא מעט ממני.

בניגוד לאנשים שכותבים תחת שמם הפרטי או המלא (ואני מעריכה אותם על האומץ שלהם לעשות כן) אני מתקפדת. לא מגלה את הפרטים האישיים-באמת, או מתחרטת על דברים שכן כתבתי ומי שמכיר או חופר קצת יכול לעשות 1+1 ולגלות קצת יותר. אני מפחדת מחשיפת יתר - של עצמי, של תחושות, של רגשות. לא מסוגלת. את הדברים היותר עמוקים מאשר החוויות על פני השטח, אני לא יכולה לכתוב כאן.

 

כשאני מכירה לראשונה בלוג מעניין, אני הולכת להתחלה שלו. מנסה להבין את העלילה, להכיר את המשתתפים. זה הרבה יותר מעניין כך. אפשר להקשר לכותבים, לשמוח ולכאוב איתם, לראות את הדרך שבה הלכו בזמן כתיבת הבלוג. בבלוגים הטובים באמת זה יכול להיות מרתק כמו ספר טוב.

 

אבל נדמה לי שהבלוג שלי לא כזה. אף פעם לא הצגתי את עצמי או את הנפשות הפועלות בצורה מסודרת. זה לא מנומס כל כך (סליחה). זה גם לא מאד קומוניקטיבי. אבל זה מטשטש עקבות לא רע (או שאני סתם משלה את עצמי?) ומקל קצת על הכתיבה.

נעים לי בפינה נידחת של ישרא. בלי להיות אושיה, בלי פרויקטים מיוחדים או נושא חם (ראיתם, ראיתם איך ידעתי שדליה איציק תהיה נשיאה? איף). מי שבא - שיבוא מתוך עניין, ולא מתוך רייטינג. מצד שני, הפידבק מהנה. אי אפשר להתעלם מזה.

כשניסיתי לכתוב יומן, כמו כל ילדה ישראלית שהיתה בטוחה שהיא אנה פרנק הבאה, אוטוטו יבואו הנאצים ומה כבר ישאר ממנה. התוצא היתה ששעממתי את עצמי כל כך (ובאמת לא קרה כלום בחיים שלי. בעצם גם היום לא קורה מי יודע מה) שאחרי עמוד וחצי נשברתי. איכשהוא, עם הבלוג אני מתמידה כבר כמה חודשים. אולי זה הפידבק ממי שקורא. אולי.

 

אז מה עושים? לחשוף? עד כמה לחשוף? אותי? את האחרים, המשפחה? לא פייר שבגלל הרצון שלי לכתוב כאן הם יחשפו במלואם. גם עליהם חל חוק "השכנה היודעת" האמור. גם להם מגיעה פרטיות. אם לא כרגע, לאורך הגדילה שלהם.

---

אני מנסה. רוקדת טנגו עם החשיפה - מגלה טפח, אבל מנסה להסתיר טפחיים. תגידו לי אם זה סביר בעיניכם.

 

יש לי שלושה ילדים. על השם של כל אחד מהם חשבנו המון.

 

יש לי שם שנתנו ההורים שלי עם המון כוונות טובות ומחשבה נוגעת ללב. אני שונאת אותו. הוא שם של כוסית בלונדינית ואני לא כוסית ובפעם היחידה שהספר שלי שכנע אותי שגוונים זה דבר נפלא ובטעות יצאתי כמעט-בלונדינית, נחרדתי ולא חזרתי על הטעות. הוא גם שם של צפונית, איכס. מה שכן, השם שלי מאד נוח לשימוש בחו"ל. הוא קל להגיה, יש אותו גם בשפות אחרות.

כשהילדים נהרו ונולדו חשבנו על השמות שניתן להם. לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים שמות עבריים. לא שון, לא דין ולא קורל. אלה לא הסתדרו לנו על הלשון (וגם לא במוח). חשבנו במעומעם על כך שאולי יהיה להם קשה קצת בחו"ל, אבל המשמעות היתה חשובה לנו יותר.

 

בסופו של דבר יצאה לנו, מבלי שנתכוון, סדרה. כולם מתחילים באותה אות - במקרה, בחיי שבמקרה, אני נשבעת לכל מי ששואל. גם העובדה שהם מתחילים באותה אות שבה מתחיל שמו של אביהם היא מקרה. וגם שבה מתחיל השם של סבא שלהם. ושל אבא של סבא שלהם. במקרה. בחיי שבמקרה.

יש להם שמות תנכיים, אבל מהסוג הישראלי. כאלה שאפשר לשמוע גם במגרש המשחקים ולא רק ב"חדר". בארץ לא היו מעפעפים אחריהם, כאן זה כבר סיפור אחר.

 

השאטני - מתמודד עם חוסר היכולת הבסיסי של האמריקאים להגות מילרע. אין חיה כזו באמריקאית (אולי האנגלית מבוססת על ההגיה האשכנזית בכלל?). אבל מה שמצחיק הוא העיוותים שבהם אנחנו נתקלים במקרה, בדרך: בשבוע שעבר קיבלתי אימייל מאמו של חבר-לכיתה של השאטני. נדרשנו לאשר את הגעתו למסיבת יום ההולדת של בנה. וכך כתבה האמא -

Kevin will be thrilled to have Yu-Val at his birthday party (זה לא השם שלו. אל דאגה. זו רק דוגמא).

מה שאומר ש: א. אין לה מושג מי הבן שלי ו-ב. היא כנראה חושבת שהוא קוריאני (לרוב, השמות שלהם מורכבים משתי הברות מופרדות במקף, כמו למשל Jun-Sa).

 

הבלונדיני - דווקא ניחן בשם סטנדרטי במקום שבו אנחנו חיים. לא משהו יוצא דופן, אולי אפילו משעמם קמעא, אבל נוח לשימוש.

 

המיניאטורה - לעומת זאת, גרמה לי באחרונה לפרצי צחוק בלתי נשלטים. הם פשוט לא מצליחים לבטא את השם שלה. שיא השיאים היה כשהגעתי בעקבות משהו שקראתי ברשת לאתר שמדרג שמות ילדים ומבקר אותם. עלעול מהיר וחיפוש אחר השם שלה מעלה את הפנינים הבאות -

הראשונה והטובה מכולן:

Why curse the child with this ugly name?

קבלו את יצחק קדמן בכפיים:

Other children will make up horrible rhymes with this name. I don't think it should be inflicted on a defenseless child.

האקטיביסט:

The spelling is especially awful. Just say "no" to this name.

והסקילה הפומבית ממשיכה:

I think this name is awful. Other kids would have a field day with this one.

This name looks and sounds horrible.

עד שמגיע הצדיק בסדום ועושה סדר בעניינים:

It is a great idiot-o-meter name. A child with this name will be able to immediately judge the intelligence of a new acquaintance based on their reaction to it. Illiterate morons will think it's ugly, anyone with any cultural exposure at all knows its pronunciation and history and seems to think it's beautiful. I like it.

באמת תודה. יצאת צדיק.

בינינו, אני מבינה את המבקרים. אני מניחה ששמות ישראלים נשמעים להם אקזוטיים בערך כמו ג'ון-סה לדידנו.

במקביל, המחשבה מנקרת - האם בעוד כמה שנים הילדים שלי ישנאו את השמות שלהם כמו שאני שונאת את שלי?

אני מניחה שחלק מהתשובה תנבע ממקום המגורים שלנו, אם נשאר כאן או שנחזור לארץ. כשנתנו להם את שמותיהם הנחנו שחייהם יעברו עליהם בישראל וששם הם יהיו ברורים ומקובלים. אולי לא שמות של טייסים או דוגמניות אבל שמות של אנשים מהיישוב. הייתי מעזה ואומרת אפילו סוג של מלח הארץ (אם דבר כזה עוד קיים). אבל גם בלי להדרש דווקא למקום המגורים - האם הם יבינו את מה שרצינו להעביר להם כשנתנו להם את שמותיהם? האם יעריכו אותם כמו שקיווינו?

 

(ואתם אוהבים את השמות שלכם?)

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/1/2007 06:27, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, משפחתי וחיות אחרות
90 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-10/10/2007 14:41

סיפורי ניו יורק
אני מתה על ניו יורק. העיר הזו עושה משהו טוב ללחץ הדם, רמת הטריגליצרידים בדם ורמת הסרוטונין במוח שלי או כל דבר אחר שהופך אותי מבריה פלגמטית ונטולת אנרגיות לספורטאית חובבת הליכות למרחקים ארוכים ברוח הקרה.
אבל הפעם לא היה כייף. כלומר כן. כשדוחקים אותי אל הקיר אומר שהיה נחמד. מאד נחמד אפילו. אבל מרכיב הכייף נעדר מהביקור באופן משמעותי.
נסיון לנתח את תחושת ה"המממ..." שאפפה את הסופ"ש הארוך שבילינו בעיר מעלה כמה אפשרויות:
1. ניו יורק עם ילדים זה פחות כייף
2. ניו יורק עם חברים זה פחות כייף
3. ניו יורק בחורף זה פחות כייף
אולי בעצם זה שילוב של שלושתם.
איך שלא מסתכלים על שתי הסיבות הראשונות - אני יוצאת סוציומטית, קונטרול פריק דעתנית. בין אם מדובר בהתנגשות רצונות עם הילדים הפרטיים ובין אם ההתנגשות היא דווקא עם ההעדפות של החברים, למה אני לא יכולה להנות כשהתוכניות משתנות (ולא כמו שאני רציתי?).
 
ככה.
כי הניו יורק שאני אוהבת ומכירה משתערת מעבר לטיימס סקוור. כי בניו יורק "שלי" לא אוכלים ברשתות שהן רק חצי דרגה מעל מקדונלד'ס (ולא, למען השם, בטיימס סקוור).
 

---

הפעם הראשונה שבה הגעתי לניו יורק כמבוגרת היתה בשנת 1992. ג'וליאני עוד לא היה ראש עיר, ובחוצות הרחובות התגוללו שפע הומלסים ועוד יותר מהם נחילים של זונות וסוחרי סמים. היו מקומות שאליהם לא היה כדאי להתקרב - בשעות היום, כל שכן בלילה.
ובכל זאת - התאהבתי. יש חיוניות בעיר הזו שאין בשום מקום אחר. חרשנו את הרחובות, עלינו וירדנו בשדירות. היה קשה להפרד.
בפעם השניה כבר גרנו שם. לתקופה קצרה ומופלאה. באפר איסט סייד, בדירה מוזנחת במיקום מעולה ובגודל של קופסת גפרורים, בשכונה שהפכה מהר מאד ל"שלנו".
בפעמים שאחר כך ההתאהבות רק הלכה והעמיקה. ניו יורק היא המקום היחיד בעולם שגורם לי לרצות ללכת ברגל, וכמה שיותר (תספרו את זה למכשיר ההליכה, שלא ראה את זיו פני מזה חודש ומעלה). ההליכה מביאה לשכונות אחרות, למקומות מוכרים פחות, שהופכים למוכרים יותר בכל ביקור. תמיד מתגלה משהו חדש. חנות, מוזיאון, גלריה, מסעדה, חור קטן להופעות או בר הספורט שהבעל מעלה בזכרונו בכל פעם שהוא רוצה בירה טובה.
 
אחרי 16 שנות טיולים ביחד ואי אלו יבשות, הבעל ואני מיומנים בטיול בצוותא. מכירים כבר את הבעות הפנים המשתמעות זה של זה, את הקריזות המקומיות, את הטנטרומים המתקרבים, את החשקים והרצונות והעדפות הטיול שלנו. בגלל זה מעולם לא מצאנו את עצמנו חורשים את טיימס סקוור,אלא מקומות אחרים, מעניינים יותר. עד הפעם הזו.
וכשאנחנו עם מגבלות חיצוניות או פנימיות (חברים או ילדים, בהתאמה) אי אפשר לשנות מסלול בהנף עפעף. גם לא אם התחזית פספסה ובמקום יום של ממטרים רצופים - שמחייב אותנו לחפש מקומות סגורים - אנחנו מקבלים ערפל, ותו לא, ויודעים שהשוק ביוניון סקוור פתוח, אבל רחוק - כל כך רחוק - מאיתנו.
 

---

אז לא היה יוניון סקוור, ובמקום זה היה טיימס סקוור במינון גבוה. מדי. זה בצד החובה.
בצד הזכות נרשמת העובדה שגם עם ילדים אפשר לראות מוזיאונים, ואפילו להנות (עד שבאה עליהם הג'ננה).  ולא פחות מזה - העובדה שהצלחנו למצוא חניה (!) ברחוב (!!) בחינם (!!!). נדמה לי שזה נס לא פחות מיציאת מצרים.
 
ובמדור התרבות להיום -
ב-MOMA יש הפעלות מיוחדות למשפחות (שפספסנו) וחוברת הפעלה מצוינת (שחרשנו) שגורמת לילדים לחשוב עוד קצת על היצירות שלפניהם. איכשהוא, דווקא ליצירות המודרניות קל לפרטיים שלנו להתחבר - היכולת למצוא בציור דברים שונים, להרגיש תחושות שונות, העובדה שאין קווים נורמטיביים שמחייבים התייחסות, בשונה - נניח - מפורטרטים תקופתיים או תמונות דתיות (נכון, אפשר להתווכח על זה, אבל אשאיר את זה למבינים ממני בתחום), משחררת את הדמיון והמחשבות שלהם. ומתוך זה יכולות לעלות תובנות משעשעות, מעניינות, אפילו מרגשות לפעמים.
אבל מה שחשוב באמת הוא שמאחורי כל האינטלקט מסתתרת העובדה שבמוזיאון יש את הציורים של אוליביה!
טוב, לא בדיוק אוליביה. יותר בכיוון של ג'קסון פולוק. אבל למה לדקדק בקטנות. שפריץ של צבע הוא שפריץ של צבע בין אם הוא נמכר בכמה מליוני דולרים ובין אם חזרזירה בת שלוש משפריצה אותו על קיר הבית, לחרדתה של אמה.
הפנים הזורחות של הבלונדיני, כשגילה את מחמל נפשו על הקיר, היו שוות את כל הטיימס סקוור שבעולם.
 

לא אוליביה, ולא הבלונדיני. אבל גם זה אחד שנהנה במוזיאון.
 

במוזיאון לעיצוב קופר-יואיט (פנינה קטנה וחמדמדה) מתאחסנת בימים אלה הטריאנלה הלאומית לעיצוב (השלישית, נדמה לי). התערוכה נעה בין העיצוב של פיקסאר, נייק וגוגל (בצד הענקים) ועד לקבוצות מעצבים או מעצבים בודדים שעוסקים בפיתוח תויות קריאות יותר לבקבוקי תרופות או ביצירת משחקי מציאות מדומה לטובת הפחתת כאבם של חולים. הכי קרוב לכאן - הבלוג של קבוצת המעצבים SpeakUp, העוסק - בין היתר - בקשר שבין עיצוב גרפי ועיצוב המוצר לבין סוציולוגיה. כמו שסיכם אחד המצוטטים בבלוג שלהם - "בננה. זה עיצוב מוצר גאוני!".
זו תערוכה נפלאה, ההתייחסות הסוציולוגית לעיצוב מרתקת, והתחושה המתקבלת בסופו של שיטוט בה ברורה מאד - "סאאאאאמק. יש אנשים מה-זה-מוכשרים בעולם. לא פייר!".
ווהילדים? - הם נהנו להפליא. תנו להם רובוטים (גם אם הם מיועדים לאיסוף מידע על זיהום סביבתי), מציאות מדומה והדמיה וירטואלית (גם אם היא לצרכים צבאיים של ניתוח לשוני) וקצת משפחת סופר על, והם מבסוטים לאללה. 

המשכה של התרבות היא הקולינריה, ומאחר והקופר יואיט נמצא בשכונה "שלנו" והשיטוטים ברחובות הקפיצו אותנו לעבר הנוסטלגי, פנינו להמבורגריה הטובה ביותר באפר-איסט-סייד: ג'קסון הול, יתברך שמה. סבב המבורגרים+טבעות בצל+כולסטרול מופתיים, החליק את סוף החופשה הרבה יותר טוב בגרון. יש חיים גם מחוץ לטיימס סקוור, תודה לאל.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 17/1/2007 04:19, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מרי ג'יין ב-25/8/2007 16:03

18,471