מיאו חתולה - פרק ב'

בפרק הקודם נפל הפור על הרווק התל אביבי ההולל כמאמץ פוטנציאלי לחתולה.

מה שלא הבאנו בחשבון בשלב זה הוא שה"ה פרץ ואולמרט יחליטו לפתוח במלחמה באמצע הקיץ. התוצאה הישירה של המלחמה (מלבד אבידות, נזקים, פגיעה בחשבון הבנק של רא"ל חלוץ והותרת מדינה שלמה במבט תמה ובמחשבה "מה לעזאזל הם חשבו?") היתה גיוסו של הרווק ההולל למילואים. למען הסדר הטוב יובהר כי הרווק, אף שהוא נושא בדרגת קצונה מפוארת לכאורה, עשה בערך 10 ימי מילואים בעשר השנים האחרונות, מאז שוחרר מהקבע. תפקידו במילואים הוא כה איזוטרי - שלא לומר מגוחך בשגרה - שפשוט לא היה בו צורך. תמיד אמרנו ש"כשהוא יעשה מילואים, נדע שאנחנו בצרות". מסתבר שבקיץ האחרון היינו בצרות, ועוד איך.   

 

הקצין נקרא למילואים, ואנחנו - או יותר נכון, אני והנוער - נותרנו עם החתולה, תוך כדי אריזת הבית באופן סופי ומוחלט. אחרי מחשבה מאומצת של כלל הנוגעים בדבר החלטנו על תכנית פעולה סבוכה במסגרתה הקצין האמיץ יצא לחופשה קצרה בתאריך ידוע מראש, באותו תאריך אני אתפוס את החתולה בארגז שהוכן מבעוד מועד, אעביר אותה לדירתו ועד שישוב מהמילואים תעשה עליה בייביסיטר אחותו (שבצוק העתים מתפקדת גם כגיסתי).

האופציה השניה, משפחת ק' עם החתולים המתאבדים, נפסלה מחמת היותה מטווחת באופן תמידי על ידי הקטיושות. הלכה הפסטורליה הגלילית.  

 

ביום שבו ארזתי את הבית כולו נערכנו ל"מבצע חתולה". הכוחות הלוגיסטיים הביאו את הארגז, היעד נוקה וסודר לקראת בואה (כולל ארגז חול, לראשונה בחייה) והיחידות המיוחדות (כלומר אני) פצחנו בנסיונות לתפוס את האובייקט.

נסיונות כושלים, יש לציין.

שכן החתולה, כמו שכבר צוין, מחוננת בכשרונות של נמרים בנגליים בטבע. כלומר חמקמקה, חזקה ויודעת להסוות עצמה היטב.

 

אחרי 6 נסיונות של התאמת החתולה לארגז היה ברור שמישהו טועה - או שהחתולה גדולה מדי או שהארגז קטן מדי. בשלב הזה נספרו על ידי עשרות שריטות תוצרת תומאס. לא נשברתי - ידעתי שלמחרת אנחנו עוזבים את הבית ועתידה לא מובטח אצל השוכרים. לקחתי ארגז גדול שנשאר מהאריזות, עשיתי בו חורים לאויר וניסיתי להכניס את החתולה פנימה. לתפוס אותה לא היתה בעיה. להחזיק אותה בפנים - ועוד איך. למלעונה היה כח, והרבה. בכל פעם שחשבתי שהנה, עוד שניה והמסקינגטייפ סוגר עליה, היא הצליחה לחמוק. נספרו עוד כחמישה נסיונות לכידה כושלים, וכוחותינו שבו בשביזות לבסיסם.

עתידה של תומאס מעולם לא נראה מעורפל יותר.  

 

המועצה המשפחתית התכנסה לדיון חירום טלפוני, לרבות הנציגות בארה"ב שהיתה עסוקה בלהשמיע קולות של השתתפות בצער. תכל'ס - לא ראינו איך תופסים/מעבירים/משכנים אותה במעונה החדש.

ביום האחרון שלי בבית היא תפסה צפעון קטן מתחת למכונית. זה זיכה אותה בקרדיט רציני אצל השוכרים, ובשלל פחיות טונה שנותרו בבית. לפחות בשבועות שלאחר המעבר יהיה לה מה לאכול. אחר כך? אלוהים גדול.

 

בלב כבד עזבנו אותה מאחור, בתקווה שהיא תמצא את עתידה בשכונה, ושמישהו ידע להעריך את המוח הערמומי והלב הרך שמאחורי הפרווה שלה.  

 

---

 

שבועיים ומשהו אחרי שהגענו לארה"ב המלחמה הסתיימה במפתיע, כאילו כלום לא קרה בקיץ המוזר הזה. הקצין האמיץ שוחרר וחזר לחיי הרווקות של תל אביב. והנסיונות לתפיסת החתולה עלו מחדש על הפרק. לא לגמרי ברור לי מה קרה ואיך זה קרה, שכן לא הייתי נוכחת באירוע המכונן, אבל היא נתפסה והועברה אחר כבוד לתל אביב.  

 

אחרי שעה לערך היה ברור שיש כאן אהבה משריטה ראשונה. היא והוא, הוא והיא, יושבים ביחד מול המחשב, מתלטפים על הספה. היא מיד יודעת מה לעשות בארגז החול המדוגם שהובא עבורה, הוא דואג לה כשהוא בעבודה. היו חסרים רק נרות רומנטיים וכינור שמאלצי להשלים את התמונה.   

נכון לעכשיו מטפחים הגיס והחתולה מערכת יחסים מונוגמית ואוהבת. היא גרה לו בבוידעם ואוכלת לו את האוכל, הוא מקטר עליה טלפונית - ממש כמו חיי נישואין (אולי מינוס הבוידעם). אנחנו שקטים ויודעים שהיא נמצאת בידיים טובות.

---

הגיע היום בו הוא לקח אותה לווטרינר, לבדיקה שגרתית ושלל חיסונים. מאז חיינו כמרקחה.

שכן מסתבר שכמאמר ש. חנוך קשישא, "זו לא גברת, זה אדון".

כן, כן. הבת דודה הידענית, מאכילת החתולים וחובבת החיות טעתה. טעתה בגדול, שלא לומר בגדולים.

נכון אמנם שלתומאס החתול-שהיה-לחתולה אין רחם. עובדתית היא צודקת.

מצד שני, מעולם לא היה לו אחד כזו. אשכים לעומת זאת, היו. בהחלט היו. ואינם עוד.

המדובר בחתול בעל מימדים מפוארים למדי, שסורס אי פעם בעבר, ולכן אין לו שום סימני מיניות חיצוניים. 

מי סרס? באיזה נסיבות ולמה החתול(ה) לא שייכ(ת) למשפחה אחרת? כל אלה תעלומות שטרם באו על פתרונן.  

 

לאור החדשות המפתיעות, כונסה שוב מועצה משפחתית לעת חירום - האם החתול שהיה לחתולה שהיתה לחתול בחזרה יידרש לסיוע פסיכולוגי לעבור את משבר הזהות המינית שלו?

כמה זה יעלה?

איך קוראים לו עכשיו?

איך מתייחסים אליו עכשיו? בשבילי היא תמיד תהיה תומאס החתולה, אבל האם אין זה מן הראוי שיתייחסו אליו/אליה בשיוך המיני המתאים?

ואם לחתול 9 נשמות (ויש להניח שגם לחתולה) האם כבר בזבזנו שתיים על הטעויות הג'נדרייאליות האלה?

אכן, דילמות קשות גדי. 

 

 

לו רק החתול(ה) הי(ת)ה חי(ה) באמריקה היו נחסכות מאיתנו כל הבעיות. it אחד קטן והכל מסתדר. אבל במזרח התיכון הדברים חייבים להיות מסובכים.  

לו רק היו מאמצים את ההצעות לכתיבה עברית באותיות לועזיות ואולי גם מוסיפים על הקודש ומשנים קצת את התחביר העברי, עם כמה שמות עצם אחידים לזכר ונקבה, היה בא לציון - או ציונה - וגם לתומאס גואל*.

 

 

 

---

* וגם לפאקצות שלא יודעות ששתי בנים וארבעה מחברות זה לא אי אי אי.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 25/9/2006 00:32, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של טלי ב-3/2/2007 12:43

מיאו, חתולה - חלק א'

ננזפתי נזיפות מעודנות בעניין החתולה מכותרת המשנה, אז לפני שהרמיזות הופכות לאמירות בלתי משתמעות לשתי פנים, הנה סיפור החתולה שאולי לא היתה חתולה.  

כמה ימים אחרי שעברנו לגור בבית שלנו, במישור החוף המהביל, ראינו לעת ערב צללית של נמר על הקיר. מאחר ונמרים אינם ידועים כחיות אנדמיות לאיזור החוף הארץ-ישראלי, די נדהמנו. יצאנו החוצה וגילינו חתול בגודל נמרי למדי, יושב בפוזה חתולית להפליא (כולל הזנב הכרוך סביב הגוף) כאילו הוא מחכה לצילום ל"בוק" של הנשיונל ג'יאוגרפיק. מאחר ומעולם לא הייתי חובבת חתולים יתר על המידה, לא נפלתי מאושר. לו היה מדובר בכלב, ניחא. אבל חתול? אני? לא תודה.  

אלא שהחתול דנן היה חתול יסודי ועקשן. לאט לאט ובנחישות הוא אילף אותנו לגדל אותו, יצר לעצמו נישה בבית והרגיל אותנו לעובדה שהוא מתיישב על אדן החלון בציפיה לאוכל. ליבותינו הרחומים נכמרו והתחלנו להאכיל אותו. מפה ועד לחדירות קומנדו לכיוון המטבח הדרך היתה קצרה, ואחרי זמן מועט הוא כבר היה אורח קבע בסלון.  

אז הגיעה לבקר בת דודה רחוקה שנדמתה כמבינה בענייני חתולים (אפילו היתה לה במכונית קופסא עם אוכל לחתולים מזדמנים - היש יותר מבין מזה?). היא החזיקה אותו, ליטפה, ההוא גירגר והיא פסקה - "זה לא חתול, זו חתולה. מעוקרת, אבל חתולה". הגודל האימתני שלו - בהחלט היה מדובר במוטנט מסדרי הגודל של חתולי הביצות - לא הטריד אותה. זו חתולה, נקודה.  

מאחר וכבר קראנו לו "תומאס" על שם תומאס או'מאלי החתול שבצמרת, והוא התרגל (או שלפחות חשבנו ככה), החתולה נשארה בשם תומאס.  אם יש "שיר הבן" ו"שיר הבת" או ניצן או יובל או שחר, יכולה להיות גם תומאס.  

תומאס הפכה לבת בית כה חשובה (במיוחד כשנטייתה להביא מנחות של עכברים או ציפורים מתות למדרגות הכניסה דוכאה באסרטיביות) עד שהסבתות יצאו מגדרן להביא לה שאריות אוכל. לאט לאט ובנחישות חתולית היא פילסה לעצמה דרך לתוך הבית ואפילו לימדה אותנו לרכוש לה אוכל מיוחד לחתולים. נכון שברוב הפעמים היא גורשה בבושת פנים החוצה, במיוחד כשהיעד שלה היה השניצלים על השיש, אבל בגדול - היא אילפה אותנו להפליא. הקשרים שנקשרו בינה לבין המיניאטורה היו מחממי לב. היא זכתה לליטופים ובתמורה נתנה למיניאטורה לחמוס לה את השיער, למשוך לה בזנב ובאופן כללי להתעלל בה כמו שרק תינוק יכול.  

 

הנמרה בגודל טבעי, והמיניאטורה גם.     

כשהנסיעה החלה קורמת עור וגידים נשאלה בשקט השאלה "מה עם תומאס". מצד אחד, היא כבר כמעט בת בית. מצד שני, היא לא בדיוק החתולה "שלנו". היא נעה ונדה, בין הבית לבין השכונה. למעשה, היינו בטוחים שהיא מספסרת בין כמה משפחות שמפטמות ומטפחות אותה. ובכל זאת, לא יכולנו להשאיר אותה ככה סתם, לבד.

ניסינו לברר - מסתבר שהקומפלקס בו אנחנו גרים לא מחבב חתולים, בלשון המעטה. כלבים עד גודל מסוים עוד אפשר להעביר, חתולים - נייט.

שלב ב' היה מציאת בית הולם לנמרה. לתוכנית הגמר המפוארת, שחייבה את המשתתפים לעמוד בשלל משימות והוכחת יכולות טיפוח חתוליות מתקדמות, עלו שניים - גיסי, הרווק התלאביבי ההולל, ומשפחת ק', חברינו השאנטים מהצפון. לאחרונים יש כבר קולקציה נאה של חתולים (שנוטים ללקות במנגנון השמדה עצמית שגורם להם להתאבד מתחת לגלגלי המכונית הבודדת שעוברת ביישוב ההררי בו גרה משפחת ק', פעם בכמה שבועות). מאידך, לרווק ההולל יש יתרון מאד משמעותי בפולניה - הוא "מהמשפחה". המחשבה על כך שתומאס תשאר בתוך המשפחה שימחה את הנוער (ואותי) עד מאד.

וכך נפל הפור, והרווק ההולל זכה בחתולה.

על כל מה שקרה אחר כך - בפוסט הבא.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 24/9/2006 06:00, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של טלי ב-3/2/2007 12:32

ראש השנה

מוזר להיות פה בחגים. מוזר, כי יש ואין הרגשה של חג.

כי בתור ל-school bus בבוקר, הג'מעה הישראלית מבררת בעדינות (או לא) איפה אתם בחג, מה התכניות, מה התפריט.

בחוץ, לעומת זאת, עולם כמנהגו נוהג. נכון שבסופר יש מדף מובלט ומקושט עם דבש, קמח מצה ומיץ תפוחים, אבל זה כאילו רק ליודעי ח"ן. האחרים חולפים על פניו כאילו כלום לא קרה, לא קורה.

 

אבל במטבחי השכונה התכונה בעיצומה. חלוקת עבודה נעשתה עוד בתחילת השבוע, שיירות יצאו בדרך לקוסקו לקנות בשר בזול, וסוגיית הגפילטע פיש נדונה על כל פניה - השונאים, האוהדים המושבעים וחבר המושבעים שבתווך. אסכולת מנישביץ' מול אסכולת האותנטיים שמצאו כאן איזה מקור עלום למכירת קרפיונים ששמו מועבר בלחש מפה לאוזן. גם האותנטיים מסכימים שהטעם לא כמו בבית, אבל ככה זה בגולה.

 

כלשעצמי, הלכתי על האופציה המתוקה. אחרי פיאסקו עוגת השזיפים לקחתי את הנושא ברצינות וערכתי מחקר מדוקדק על מדפי מוצרי האפיה בסופר. מאמא שלי קיבלתי את קובץ המתכונים של סבתא שלי - זה ששנים אנחנו מתחננות לקבל והיא מתחמקת מכך בתירוצים פולניים שונים ומשונים כמו: "זה בערך. לוקחים קצת מזה וקצת מזה ומערבבים" או "תעזבי, אני אאפה לך" והטוב מכולם "את יודעת שאני אופה במרגרינה ואני יודעת שאת שונאת מרגרינה" (דא, אבל אני מתה על העוגות שלך...).

 

הערת אזהרה - פולניות לא יודעות לבשל. יותר נכון, פולניות יודעות לכבס נפלא. אם צריך להוריד כתם זפת מכנפיו של קורמורן אומלל - פולניה זו הכתובת. למרבה הצער, פולניות מיישמות את אותן תיאוריות גם לגבי מזון. אוכל פולני לא טעים, נקודה. קוסקוס זה שוס הרבה יותר רציני מקיגעל. מצד שני, באפיה - אין על התפוצה הזו. תנו לי רוגעלך, קיכעלך, לייקח ועוגת תפוחים של סבתא שלי בכל יום מימות השבוע ואמות אדם מאושר (ושמן).

 

לרגל הנסיעה שלנו והעובדה שקצת קשה להעביר רוגעלך במייל, אמא שלי הצליחה להוציא ממנה את פרטי הפרטים של המאפים ואני שינסתי מותניים, חגרתי את סינרי הוירטואלי, אספתי ביד רחבה את כל האומץ שבלבי ויצאתי למסע האפיה בחרדת קודש.

אלה המתכונים של סבתא. רק סבתא יודעת להכין אותם, ורק לה זה יוצא כמו שצריך. מי אני, יבחושה בת שלולית, שאגע בקודש הקודשים הזה, ועוד כשהמצרכים לא בדיוק אותו דבר, אין לי את קרש העץ שסבא הכין לה לפני ארבעים ומשהו שנה, וגרוע מכל - אין לי את ה"יד". זו שיודעת כמה קינמון להכניס ועד כמה ללוש את הבצק כדי שיצא בדיוק במרקם המושלם.

 

עמדתי מול הקערה כחמש דקות בלי שהעזתי להכניס את הקמח לתוכה. היה לי קשה לעשות את הצעד הראשון, זה שאומר "הנה, אני עושה את זה לבד, בלי סבתא". התגעגעתי אליה. למגע היד שלה, להכוונה, לחיוך עד קצה העיניים כשאנחנו מגרגרים מאושר מול העוגות שלה.

ואז עשיתי את זה. אולי זה נשמע אוילי אבל הכנת העוגה הפכה למין טקס חניכה במעמד צד אחד. הרגע שבו התפוחים בעבעו על האש ("אל תשימי יותר מדי מים. את רוצה רסק, לא מרק") ופתאום מפלחים הם הפכו למרקם המדויק שכולנו מכורים לו, היה רגע מתוק-מריר. ובעיקר - התגעגעתי נורא.

מצאתי את התירוץ הדבילי ביותר בעולם (להכניס קינמון לעוגה או לא?) והתקשרתי. הערתי אותה מהשינה ואחרי שתי שניות של התרגשות ועוד שתי דקות של הסברים מפורטים על כאלה שאוהבים קינמון וכאלה שלו, ואיך העוגה צריכה להיות כזו שתהיה טעימה לכולם, פנינו לנושא השיחה החביב עליה - הילדים, הנינים שלה.

רציתי להגיד לה כמה אני מתגעגעת וכמה אני חוששת שאולי כבר לא נספיק להתראות, אבל לא העזתי. נדמה לי שהיא הבינה לבד.

 

---

זה מה שיצא. מישהו רוצה מתכון סודי כמעט כמו המרשם לקוקה קולה?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/9/2006 21:29, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-27/9/2006 14:02

18,471