איפה, איפה, איפה (לעזאזל) העוגה?

מכירים את החלום הזה שבו אתם הולכים ברחוב/מגיעים למשרד/פותחים את הדלת במסיבה ו..מגלים שאתם עירומים? את הפחד הנורא שהחלום הזה מעורר?
יש שטוענים שזו הדרך הבסיסית ביותר בה מתבטאת חרדה אנושית. הרשו לי לגחך רגע ולהציג בפניכם את חלום הבלהות הנורא בעולם: לילד שלכם יש יום הולדת, העוגה מוכנה, השקיות ערוכות ו...אף אחד לא מגיע. או גרוע מזה - מגיעים שני ילדים (כדי שיהיה אפשר להעביר את הסיפור הנורא הלאה).
כן, זה גרוע יותר מאשר מסיבת יום ההולדת שלכם שאליה האורחים לא מגיעים. זה הילד שלכם, בשר מבשרכם ואתם (והוא) מגלים בדרך הכי איומה בעולם שהוא לא אהוב. תודו שזו סיבה מצוינת להתעורר שטופת זיעה באמצע הלילה.  
 
הרשו לי למנות בפניכם עוד כמה סיבות להתעורר בבעתה באמצע הלילה - או לא להרדם, אם זו האופציה הזמינה:
1. המחשבה על מסיבת יום הולדת בבית קטנטן (מכוסה בנוצה, שלא יעשה שום דבר שאני רוצה) ומלא שטיחים בהירים וכעורים.
2. העובדה שהילד הפרטי שלכם רוצה דווקא עוגת פוטבול, דקה ורבע אחרי שנגמרה עונת הפוטבול ולכן אין שום פריט פוטבול בחנויות (ואפשר למצוא את הקישוטים שהוא רצה רק באתרי אינטרנט עלומים מוויסקונסין).
3. כמות אישורי ההגעה (RSVP) שמגיעים לתיבת דואר הזבל שלכם, בעיקר בגלל שהכתובת שממנה הם נשלחים כתובה ביפאנית מדוברת או קוריאנית (לא) מדוברת - שכן כאן בניכר מקובל לאשרר הגעה גם למסיבות יום הולדת ולא רק לחתונות.
4. אישור ההגעה המתעכב מהחבר הכי טוב של הילד, שגורם לנו להתקשר ולגלות שהטלפון לא מחובר ואימייל בירור שנשלח אליהם נענה בתגובה שהם בעצם חזרו לקוריאה כבר לפני שלושה שבועות, בהשקט ובבטחה. ואנחנו תוהים - מה מוזר יותר, החיים הנזילים באמריקה או הילד שלנו שלא מודע או מספר שהחבר הכי טוב שלו נסע ועדיין מחכה שהוא יחזור ליום ההולדת...
5. הסיפור שסופר לנו ארוכות על ידי מכרים שרצו להרים את הילד שלהם על כסא בחגיגת יום ההולדת בגן והתבקשו בנימוס שלא להרים אותו כי "אנחנו מלמדים את הילדים לשמור על כבודו של הריהוט"... מה שאומר שאין לנו מושג ירוק על איך מתנהלות כאן חגיגות יומולדת.
6. ההחלטה לעבור לשעון קיץ דווקא בלילה שלפני יום ההולדת, שינוי שמבטיח טעויות בשעת ההגעה או חיסורים מוחלטים מקהל החוגגים. דווקא עכשיו, למען השם? למה לא בעוד שבוע?!
אימייל באמריקאית מדוברת ובתפוצת נאטו, בזו הלשון - "חברים יקרים, אנחנו מוקסמים מהעובדה שאתם מתעתדים להצטרף אלינו במסיבת יום ההולדת של בננו השאטני. שימו לב לשינוי בשעון הקיץ, ואל תשכחו לעדכן את השעונים כך שלא תפסידו את הכייף" - אמור לפתור את זה. אבל מה אם לא?
7. העובדה שערב לפני יום ההולדת אני עמלה על העוגה, כבקשתו, והידיים שלי (והמטבח, האויר, ובאופן כללי העולם) מתכסות בספריי צבע מאכל ירוק-דשא חינני, בעוד שהעוגה מקבלת מראה עקרוני של חולצת טיי-דיי ולאו דווקא של מגרש פוטבול. אישית, מעולם לא דמיתי יותר לשרק (כולל הזעם הקדוש). רק שמישהו יזכיר לי בדיוק איפה תוקעים את העמודים של ה-field goal?  
 
ואחרי שהתגברנו על כל אלה, בשמונה בערב לפני יום ההולדת, הוא כבר במיטה והוא מודאג (מאיפה יצא לי ילד מודאג?): "ומה אם יבוא ילד שלא אוהב באולינג? הוא בטח יהיה נורא עצוב". "אין ילדים שלא אוהבים באולינג" אני משקרת לו במצח נחושה. "כולם נורא שמחים לבוא". הוא צונח כמו אבן לשינה. אבל אני נשארת ערה. ומה אם הם בכלל לא יבואו? לא, לא, עדיף שלא לחשוב על זה. בערך כמו על פילים לבנים. לא חושבים על פילים לבנים ולא על אורחים שלא מגיעים ליום הולדת. לא חושבים. זה לא פיל לבן פה בפינה, במקרה? אולי נזמין גם אותו?  
 
עכשיו אפשר לצחוק, שלא לומר לגרגר בהנאה על זרי הדפנה ההוריים, אבל לפני חמש שעות לא הייתם רוצים להיות בקרבתי.  
 
בוקר יום ההולדת
מירוץ מטורף אחרי לילה ללא שינה.
- לארגן בלונים
- להביא כיבוד להורים (בכל זאת, יש לנו גנים פולניים) רק כדי לגלות שבעצם אסור להכניס לשם כיבוד פרטי.
- לקחת את העוגה, הנרות, הסכין, שקיות ההפתעה. אולי בעצם נדחוף גם ביצות קינדר לשקיות? יאללה. שיהנו.
- אז צריך לפתוח את השקיות, להכניס, לסגור מחדש. יש.
- להלביש את הילדים. שוב הוא התארך? למה עכשיו ולמה דווקא עם המכנסיים האלה?  
 
סוף הסיפור
היה שמח. כמו שרק עיני שוקולד ענקיות בפרצוף קטן, מנומש וחסר שתי שיניים עליונות, יכולות להראות שמחה.
האורחים הגיעו. כולם. וגם ההורים, ומסתבר שהם אפילו נחמדים.
הבנות לא נלחמו זו בזו, כמו שחששתי מסיפורי תלאות של חברות.
הילדים ידעו לשחק באולינג כמו גדולים. נראה שהם די נהנו מהעסק.
הבלונדיני שיחק את תפקיד האח המפרגן והאוהב בצורה מושלמת, בעיקר בהתחשב בעובדה שמערכת היחסים של הבנים מושתת על עקרון הענישה ההדדית שגורס - "אם אתה לא תהיה נחמד אלי ו/או לא תעשה מה שאני אומר לך ו/או סתם תזיז את האויר שלידי אני לא אזמין אותך ליום ההולדת שלי ו/או לא אמנה אותך להיות העוזר שלי ביום ההולדת (יהא תפקידו העלום של העוזר אשר יהא). המיניאטורה ניסתה לסמלץ כדור באולינג ולשגר את עצמה במורד המסלול, לחרדת הקהל.
גם הבעל אמר שהיה טוב. עוד אתמול בלילה הוא טען בתוקף שיהיה טוב. כמובן שכמעט חטף ממני מכות, אבל אני מניחה שהוא סולח. יודע צדיק נפש בהמתו כשמדובר בימי ההולדת של הילדים שלה. 
והעוגה? העוגה יצאה טעימה, כנראה. את המראה שלה תשפטו בעצמכם.  
 

---

עכשיו אני מרימה רגליים, מלקטת את שלל הנוירוזות והסטרט שלי בחזרה לחיקי עד לקיץ - אז צפויים שני ימי ההולדת הבאים.

אפשר לישון עכשיו?

 (וגם לחלי יש מה לומר על חגיגות ימי הולדת, והזכות ההורית להשקיע (ולדאוג...) בהתאמה).

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 11/3/2007 22:14, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
57 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של יושב בתי הקפה ב-21/3/2007 22:29

שושן פורים
סוף הקיץ. שני אנשים צעירים, בני 21-22 בערך, אוהבים. כבר כמה שנים שהם זוג, מימי התנועה. ביחד הם טווים חלומות לעתיד. נסיעה לארץ רחוקה, חיים במקום אחר - טוב יותר, מאתגר יותר, כזה שמרחיב את הלב ואת הדעת. הם עוד לא נשואים אבל להם זה לא ממש משנה, למרות שאולי המשפחות שלהם מרימות גבה פה ושם. זה לא כל כך מקובל במקום שממנו הם באים. והיעד - הו, היעד. כולם מסכימים שנסיעה כזו, סוג כזה של הגשמה, הוא רעיון נפלא. אפילו ייעוד. זו תקופה של מילים גדולות וכוונות גדולות עוד יותר.
עוד שבועיים וקצת לנסיעה. המסמכים כבר מוכנים, המזוודות חצי ארוזות. הפרידות עוד לא נאמרו - כי הן מחכות לרגע האחרון. לא קל להפרד מבלי לדעת מתי תתראו שוב, שהרי המרחק רב.
שבועיים לפני תאריך היעד מתחילה מלחמה. הנמלים נסגרים, הדרכים נחסמות. אין שום דרך להגיע לקיבוץ שמחכה להם בארץ ישראל. זה אולי נדמה כעיכוב זמני אבל הוא לא. רק שש שנים לאחר מכן הסיוט יגמר. 1 בספטמבר 1939 משנה את העולם.
 
שושן פורים. שנתיים או שלוש אחר כך. הגרמנים בעיר. הם כבר היו שם קודם, אבל עכשיו הם שם, מלוהקים בתפקד המן ועם הרבה עצבים להוציא. הם יורים, הם הורגים, הם מתעללים במי שהם יכולים למצוא בדרכם.
על ערימת זבל של חזירים הם זורקים את הגופות. גם את שלו.
הוא נרצח. היא נשארת בחיים, עם הזכרון. לעולם לא תשתחרר ממנו - בזמנים טובים ובזמנים קשים היא תזכור אותו. תזכיר אותו. הוא יהיה חלק מהמשפחה שהיא עוד תקים. הדמות שלו תהיה ברקע. קרובי המשפחה החיים שלו עוד יפגשו איתה. בשקט הם בטח יבכו אותו, את זכרו. את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. ביום יום, הוא פשוט יהיה נוכח במשפטים שגרתיים, בקטעי זכרון.
את השם שלו, היא לא תאמר. רק תפטיר "החבר שלי".
 
שושן פורים. 58 או 59 שנים אחר כך.
תמיד שושן פורים הוא יום קשה בשבילה. המשפחה תמיד מבקרת ביום הזה. שיוקל לה קצת, שינעם. התחפושות תמיד מעלות חיוך, ובעצם לא צריך להתאמץ הרבה כדי לגרום לה לחייך. משהו בה תמיד נשאר אופטימי, שמח, גם בשושן פורים. והשושן הזה שונה משאר השושנים - הסיבה בת שבועיים. בעצם, בן שבועיים. עם ידיים קטנות שמנסות לאגרף את האויר ועיניים בוהות בחלל, עוד לא מפוקסות. הוא עוד לא מכיר אותה, הוא יכיר, אבל היא כבר אוהבת אותו עד עמקי נשמתה. הוא הנין שלה והוא בן שבועיים.
 
שושן פורים. 66 או 65 שנים אחר כך.
הנין שלה בן שבע, בפורים. הוא רחוק ממנה, והלב שלה נקרע. היא שולחת מתנה שהיא יודעת שהוא יאהב. היא שולחת גם קופסאות של אזני המן כמו שרק היא יודעת לעשות עם מתכון עוד "משם". הוא אוהב אותה מרחוק, ותמיד אומר "סבתא אף פעם לא כועסת, נכון?". נכון. היא אף פעם לא כועסת. רק אוהבת. ומתגעגעת. נורא, נורא מתגעגעת.
בבוקר יום ההולדת היא מתקשרת, והוא - בסבלנות מפתיעה - מדבר איתה, משתף, אוהב בחזרה. סוג של נחמה, נדמה לי.
 

---

יומיים לפני החג, במטבח רחוק, אני מנסה לשחזר את המתכון האולטימטיבי שלה לאזני המן. אין אזניים כאלה בעולם ואי אפשר להשוות אותן למשהו קנוי באריזת פלסטיק. פשוט אי אפשר.

 אני נכשלת. אזני ההמן מתפרקות, נפתחות, הופכות לעוגיות שטוחות מכוסות בערימות של פרג. אבל תמונה שנשלחת, של ידיים קטנות שאוחזות עוגיית-המן-כושלת ולחיים תפוחות וורודות מכוסות בפירורים של פרג, גם היא סוג של נחמה. נדמה לי. 
 

 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/3/2007 04:37, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-7/3/2007 20:10

אדראדראדר
- אתה יודע שביומולדת של השאטני יש מסיבת פורים המונית משותפת ל-JCC, חב"ד וכל הישראלים?
- וואלה, ונלך?
- כן, אומרים שנחמד. נראה אם יסתדר לנו.
- את חושבת שצריך לשאול אותם אם הם מוכנים ללבוש שוב את התחפושות מהלוואין?
- למה לשאול, למה לא להציב עובדה? מה רע בתחפושות שהם לבשו בערך דקה ורבע?
- אני יודע [מגלֶה לפתע מודעות חברתית]? אולי זה פישול חברתי קולוסאלי.
- טוב [נוהמת]. ילדים, נכון שתרצו להתחפש שוב לג'ק-ג'ק ולפאווריינג'ר אדום?
- [ילד א] מה פתאום?! אני רוצה להיות אביר.
- ילד ב' - [מחרה-מחזיק אחריו] גמני! גמני רוצה להיות אביר! כמו פיטר בנרניה!  
 

 

סאאאמק. אבירים. מאיפה אני אביא להם אבירים עכשיו? יש לנו תחפושת אביר מופלאה, סבתא-מייד, ששוכנת לבטח בתהומות קרטוני האחסון פה ושם בארץ ישראל, בחנויות כולם התחילו לחגוג את הפסחא המתקרב (עניין של חודשיים, אבל מי סופר?) ותחפושות אין בנמצא. לא יכלו להסתפק בליצן?

וכך חזרנו אליך שנית, אמאזון יקירנו. תחפושות לא מצאנו (כלומר כן מצאנו, במחיר מופקע ו/או במשלוח ישיר מקמצ'טקה הדרומית) אבל הפנינים הבאות נדוגו מהסייל השבועי של אמאזון. תעזבו את הכל, לכו ישירות לביקורת על הפריט הראשון. ההנאה מובטחת.

סט כלים לעקרת הבית האופנתית

לגבר המושלם - חובב הספורט הבשלן

אה, כן, אם מישהו מוצא תחפוש(ו)ת אביר(ים) ויודע איפה אפשר להשיג אותן במחיר שווה לכל נפש - יבוא על הברכה. 

---

ובפינת הביזאר  - מישהו נכנס לבלוג אחרי שחיפש בגוגל "נשים בהאבקות" (לא, אין פוסט בעניין. לא, אין לי מושג איך הגיעו לכאן ככה. נפלאות דרכי הגוגל).

האם אני צריכה להבין את זה כרמז כלשהוא?
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/2/2007 04:58, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-25/2/2007 06:45

18,471