קואליציה
כשהקמנו קואליציה, היא קיבלה את משרד החוץ. הרי היא אוהבת את אור השמש, לטייל ולפגוש אנשים, ואילו אני מעולם לא הייתי טוב בדיפלומטיה. בתמורה לקחתי את האוצר: תמיד ידעתי לחשב אילו כספים להעביר ולאן. הייתי רק צריך ללמוד להגיד 'אין לי', וגם על זה השתלטתי עם הזמן.
כבת לרופא וחובשת-לשעבר, היה ברור מאליו שהיא תזכה למשרד הבריאות ותנהל ביד רמה את מנהל התרופות הביתי. משרד התקשורת, לעומת זאת, הוא הממלכה שלי - גם אם יש חברים בקואליציה שמרימים קול צעקה כשנדמה שהוא משקיע יותר משאבים בטכנולוגיה מאשר בתקשורת בין-אישית. לחברים הממורמרים אני מזכיר תמיד שהם (כלומר היא) קיבלו את משרד התעשייה (הבישולית) והמסחר (ה-e-bayיי).
צימאון בלתי נדלה לידע הוביל אותי למשרד החינוך, אבל אחרי מו"מ ארוך הוחלט על רוטציה במשרד התרבות והספורט. מה שכן, לא התקשיתי לוותר על משרד החקלאות (המפתח זנים מפלצתיים של פלפלי צ'ילי על אדנית החלון במטבח), על המשרד לאיכות הסביבה (ששואב את תוכניותיו מהמשרד הגרמני המקביל) ועל משרד התחבורה (לא משרד רלוונטי למי שעובד מהבית). במקביל, לקחתי על עצמי מחוסר ברירה את משרד הדואר (פתיחה וקריאה של מכתבים רשמיים בגרמנית משפטית) ואת משרד המשפטים (הניסיון הנואש להבין את המסמכים לעיל).
משרד האנרגיה עובר בינינו כמו כדור פינג-פונג - לפעמים האנרגיה היא אחריותי, לפעמים אחריותה. את התשתיות השארנו לגידו (שר מקצועי מן החוץ) ואת משרד הפנים ביטלנו: אנחנו יודעים בדיוק מה אוכלוסיית הבית (שני אנשים, חתול ואי-אלו זבובונים מציקים) וממש לא מעוניינים לערוך בחירות.
משרד העבודה שמור אצלי כפיקדון, ממתין ליום שיעבור אליה כמובטח. בינתיים זה אולי המשרד שגורם הכי הרבה משברים קואליציוניים, ולו בגלל שמשרד הרווחה אצלנו כל-כך קטן, ומלא בעיקר באנחות.
מצד שני, מה שמחזיק את הקואליציה יציבה כל-כך הרבה שנים, הוא משרד הביטחון, שבו אנחנו חולקים בלב שלם: הביטחון שאנחנו מושלים בעצמנו, שאנחנו יכולים לדבר על הכל - גם במליאה וגם בוועדות - ושלא באמת חשוב מי ראש הממשלה.

(בגעגועים לאשתי, שנסעה לה לעשרה ימים בניסיון נוסף להשתלטות אוהבת על משרד העבודה. החזיקו לה אצבעות)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/4/2010 19:58, ושייך לקטגוריות אסנת, בחירות וכן להיות, אופטימי
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-16/5/2010 15:09

---

דו-מי-סול (וגם סי)
אחרי יותר מעשר שנים שאנחנו יחד, אסנת הצליחה היום סוף סוף להגשים את אחד החלומות הגדולים ביותר שלה - להושיב אותי מול פסנתר ולתת לי שיעור בסיסי במוזיקה. למעשה, על הבסיס המתמטי של המוזיקה כבר דיברנו בעבר, וכבר אז תפסתי את הדברים באופן תיאורטי, אבל איכשהו רק אתמול בערב (והיום בצהריים) השתחרר לי משהו בראש, והבנתי איך מתקשרים המבנים המתמטיים והחוקים המשונים שאסנת הסבירה לי עליהם עם הרגש והתחושה שאני חש בהם כשאני שומע מוזיקה. איך בתוך המגבלות של הסולם, הדומיננטה והסובדומיננטה מסתתרות אינספור אפשרויות לשחק עם מנגינות ועם צלילים, ואיך המשחק הזה נעשה בפועל בכמה יצירות וכמה שירים שאני מכיר.
מעולם לא ניגנתי על שום כלי, בין השאר בגלל שהקואורדינציה שלי אף פעם לא הייתה מושלמת, וזה יצר מכשול שלם שגרם לי להחליט שאני גם לא מוזיקלי. אסנת טוענת שזה שטויות. והאמת שאני מתחיל להאמין לה... אחרי שלמדתי ממנה על סולמות וספטאקורדים וכל מיני דברים משעשעים כאלה, כל מה שאני רוצה הוא לשבת ליד הפסנתר ולהמציא מנגינות (האמת שגם כילד אהבתי לשבת ליד הפסנתר ולהמציא מנגינות, אבל אז הן היו צורמות ואיומות כי לא הבנתי כלום).
בקיצור - נפתח משהו בצ'קרת המוזיקה. וזה משמח אותי.
(וזאת כשבזמן האחרון קצת יותר יבש בתחום הכתיבה. אולי תחום אחד בא במקום האחר?)




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/12/2009 18:28, ושייך לקטגוריות אסנת, סטיות אישיות, אופטימי
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-16/12/2009 14:40

---

לבשל לבד / זה מאוד נחמד (1)
מאז יום שני בבוקר אני לבד בבית, כי אסנת נסעה לעוד תחרות זמרה, הפעם בספרד (וכולנו מחזיקים אצבעות). מצב הלבד הזה הוא תמיד בעייתי, כי אחרי עשר שנים של זוגיות ושמונה שנים של מגורים ביחד מתפתחים כל מיני הרגלים, במיוחד בתחומים הביתיים כמו סדר-יום, שינה ואוכל.
עניין האוכל בעייתי במיוחד, כי מי שאוהב לבשל יודע שלבשל לעצמך זה הרבה פחות כיף מלבשל לשניים או יותר. ראשית, חלק מהסיפוק בבישול הוא לקבל מחמאות מהאוכלים ולשמוע את הניחושים שלהם לגבי 'מה יש בזה' ו'איך עשית את זה'; שנית, כי קל יותר ליצור איזון של טעמים כשמבשלים בכמות המתאימה לשניים (או יותר) ולא לאחד; ושלישית, כי כשאתה לבד צריך לעשות הכל לבד - מהקילוף והחיתוך וההכנה ועד רחיצת הכלים והניקוי-שאחרי (בעוד שבזוג אפשר תמיד לומר 'אני בישלתי - את/ה מנקה'). מצד שני, כשמבשלים רק לעצמך לא צריך להתחשב בהעדפות הקולינריות או התזונתיות של אף אחד אחר, ואפשר גם לעשות יותר ניסיונות מטורפים (כי במקרה הגרוע תוכל לשמור אותם בסוד ולא לספר לאף אחד).
התוצאה היא סגנון בישול אחר, כזה שמעדיף פתרונות קלים ומהירים על מתכונים ארוכים ומושקעים. אני מכיר את הסגנון הזה היטב, מהתקופה בדיוק לפני שהכרתי את אסנת, כשגרתי לגמרי לבדי בדירת חדר עם מִט (הוא לא היה מספיק גדול להיקרא 'מטבח') בקריות. הוא מתאפיין בהעדפה של ארוחות-בצלחת-אחת על מנות מסודרות של חלבונים, פחמימות וירקות שצריך להכין כל אחת מהן בנפרד; בהתעלמות מוחלטת מתנור האפייה, תוך הישענות רבה יותר על המיקרו; בבישול לפי 'מה שיש בבית' ולא לפי מתכון מסוים; בהתפתות לפתרון קלים ולמספר מוצרים מפתים שאני מוכן לאכול בכל זמן ומצב; ובנטייה להתחיל הכנה כל ארוחה בטיגון בצל בשמן זית על הכיריים.
באופן טבעי, גיליתי שבתנאי הלבד הנוכחיים אני חוזר כמעט-אוטומטית לסגנון הבישול הזה, ולמעדנים שכיכבו בו. וכדי שלא אהיה לגמרי לבד עם הבישולים האלה, החלטתי לחלוק איתכם כמה מתכונים [1] מובילים מסגנון הבישול הדאון-אנד-דירטי שסיגלתי לעצמי אי-שם לפני עשר שנים (עם עדכונים הכרחיים לימינו).
(ומאחר שההקדמה ארוכה ויש לא מעט מתכונים, זה יהיה פוסט ראשון בסדרה, ויכיל שני 'מתכונים' סופר-פשוטים, המצויים בארסנל שלי כבר המון שנים. אבל את שניהם כבר הספקתי להכין מאז יום שני).

כריך גבינה ופטריות במיקרו
לפני שמתחילים להסתבך עם מתכונים, הפתרון האוטומטי שלי במקרה של רעב באמצע עבודה/עריכת שיר/מחשבה על פוסט בנושא דקארט הוא הכריך הזה - מאכל כל-כך פשוט, עד שהוראות ההכנה הבסיסיות שלו מסוכמות פלוס מינוס בכותרת. מדובר ללא ספק על פורבידן פרוט, שכן גבינות צהובות באחוזים גבוהים הן דבר משמין להפליא, אבל אני ללא ספק מכור; את המקור להתמכרות אפשר אולי למצוא ב-Grilled cheese sandwitch האמריקאי, שאהבתי מאוד-מאוד לאכול כשלמדתי שם בחטיבת הביניים, ולכן יש להוסיף את טעמה הבלתי נשכח של פיצה עם פטריות טריות.

המצרכים:
שתי פרוסות לחם (כמעט כל לחם עובד לעניין הזה, מלחם-סנדביצ'ים אמריקני לבן, דרך פיתה של אוסם ועד באגט. עם זאת, כל העניין יוצא פחות מוצלח עם לחמים אורגניים כבדים ודומיהם)
פרוסה-שתיים גבינה צהובה (קשה ושמנה, אבל לא חשוב איזה: קשקבל, טל העמק, גאודה - מה שבא)
2-3 פטריות שמפיניון טריות (לא מקופסא! זה אולי הדבר היחיד שרצוי לא להתפשר עליו כאן)
קטשופ (לא חייבים אבל מוסיף)

אופן ההכנה:
חותכים את הפטריות לפרוסות דקות ומפזרים על פרוסת לחם.
מכסים בגבינה הצהובה.
מורחים את הקטשופ על פיסת הלחם השנייה וסוגרים את הכריך.
שמים במיקרו לדקה בערך בחום הכי גבוה.
אוכלים ונהנים (זהירות - זה חם!)

הרחבות ושיפורים:
1. להוסיף אורגנו/בזיליקום/טימין.
2. להשתמש בפטריות יער במקום שמפיניון.
3. למרוח מיונז במקום קטשופ (סוטה אבל יוצר טעם מעניין).
4. להשתמש בלחם מטוגן בביצה במקום לחם רגיל.
5. אם אין לחם, להיות חורני ופשוט למלא פטריה בגבנ"צ ולשים במיקרו.

תפו"א במיקרו בנוסח אמריקה
במובן מסוים, ה'מתכון' הזה אפילו יותר פשוט מהקודם (לא יאומן!) ומעיד עוד יותר ממנו על העצלנות הטבועה בבישול-לבד. הגורם העצלני ביותר בעניין הוא שאת המתכון הזה אפילו לא המצאתי, אלא לקחתי בשלמותו מהדף הראשון של חוברת ההוראות שקיבלנו עם המיקרו הראשון שקנינו, אי-שם באמריקה בשנת 1985 (!). ובכל זאת, זה מעדן.

המצרכים:
תפוחי אדמה (לבן אדם בודד ממוצע - אחד ענק או שניים בינוניים, כתוספת לארוחה)
חמאה
מלח

אופן ההכנה:
שוטפים את תפוחי האדמה, בקליפתם (לא מקלפים! יותר מדי עבודה).
לוקחים מזלג ומחוררים באמצעותו חורים בתפוחי האדמה, מכל העברים. צריך בערך 6-8 סטים של חורים לתפו"א בינוני. תקיעת המזלג בתפו"א היא פעולה די כיפית וגם מוציאה תסכולים, אבל צריך לשים לב שהמזלג לא מתעקם.
עוטפים את תפוחי האדמה, כל אחד בנפרד, בנייר ניגוב (לא נייר אלומיניום!).
שמים במיקרו ל-8 דקות בערך (ל-2 תפו"א בינוניים. תלוי כמובן בעוצמת המיקרו שלכם).
מוציאים בזהירות (התפו"א בשלב זה חמים מאוד ולכן צריך קצת לחכות לפני שמוציאים) ומקלפים את נייר הניגוב.
חוצים כל תפו"א לשניים באמצעו.
וכאן מגיע הטריק שהופך (בעיני) את כל העניין לחגיגה:
בכל מחצית של תפו"א מהביל חורצים בסכין דוגמה של שתי וערב (נניח שני חתכים במאוזן ושניים במאונך, לא עד קצה התפו"א כדי שלא יתפרק), מניחים עליה פיסת חמאה ומחכים. החום של תפו"א ממיס את החמאה, והיא נוזלת היישר לסדקים של דוגמת השתי וערב והופכת את תפוח האדמה למעדן.
ממליחים לפי הטעם, וזוללים (בכפית).

הערות, הרחבות ושיפורים:
1. אפשר עקרונית לאכול את הקליפה אבל לא חייבים.
2. אפשר להפוך את המתכון לדיאטטי יותר ע"י החלפת החמאה בשמנת חמוצה או אפילו ביוגורט (אבל אז מפסידים את כל עניין הנזילה בסדקים).
3. אם כבר מוסיפים יוגורט אפשר להוסיף לו בצל ירוק חתוך, עירית או תירס.
4. אפשר ממש להשתולל ובזמן שהתפו"א במיקרו להכין על הכיריים צ'ילי (זה די פשוט) ולשפוך לתוך חצאי תפוח האדמה במקום חמאה. מאוד אמריקאי.

[בפוסט הבא: דברים שהבאתי מהבית, ואיך מתגברים על תסכול מיני]










[1] לא ממש מתכונים, כי זה סגנון בישול א-מתכוני בעליל. יותר קונספטים של מאכלים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2009 23:26, ושייך לקטגוריות אסנת, סטיות אישיות, מתכונים
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של בַּיִם ב-11/9/2009 09:11

---

אמסטרדם זה כן פיקניק
כשהחלטנו לנסוע לאמסטרדם, מצאתי את עצמי נלחץ פתאום. לקח לי יומיים להבין למה, אבל בסוף זה יצא: שמעתי כל-כך הרבה סיפורים על העיר (שבה מעולם לא הייתי) וחששתי מאוד להתאכזב. אחרי הכל, האם היא *באמת* יכולה להיות כל-כך אחרת מערים אחרות ונפלאות כמו פריז, לונדון, פראג ורומא? התעקשתי לתכנן את הטיול צעד-צעד, אבל אחרי עיון בכל מיני מדריכים וחישוב שעות הפתיחה של מוזיאונים ושווקים, הרגשתי קצת לא מסופק. 'איפה האווירה של העיר?' שאלתי את אסנת, 'מתי נספיק לראות את התעלות? אנחנו חייבים ללכת לראות את התעלות, אומרים שזה נורא יפה.'
כל מי שהיה באמסטרדם מתבקש להפסיק לצחוק עלי. זה לא יפה.





אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. המוקדם היה דווקא קצת מתסכל: אחרי מסע די מהיר לאורך הריין (וקניית המוווון שוקולד בקלן), הרכבת האחרונה, זאת שיצאה לעבר אמסטרדם, התאחרה לה יותר ויותר, ולבסוף יצא שהגענו כמעט שעה אחרי שתכננו. וגם אז ניצבו בפנינו כמה משוכות שמזכירות את 'המירוץ למיליון' לפני שהנחנו את התיקים אצל חבר ויצאנו לסיור ראשוני בעיר. מה כבר אפשר להספיק בערב אחד, תהיתי. ואמסטרדם ענתה.
ברחוב הראשון אחרי תחנת המטרו חיכה לנו הרינג בלחמניה. אני חשבתי כל הזמן שמדובר על דג מלוח מהסוג שמוכרים בכל פינה בגרמניה. טעיתי. דמיינו אותי עומד עם לחמניה ביד וצועק 'אני לא מאמין שזה דג!' (ברקע דמיינו תעלה. כן, תוך חמש דקות התגשמה משאלתי).
ברחוב הבא הופתעתי לגלות פתאום בחלון מימיני בחורה בלבוש מינימלי, מחייכת אלי. השעה היתה שש בערב, השמש היתה גבוה בשמיים, והרחוב היה מלא תיירים, מה שהפך את החוויה לסוריאליזם בהתגלמותו. אחדים מאותם תיירים, אגב, החזיקו בידיהם קונוסים מלאים צ'יפס, שהזכירו לי שעברו כבר שעתיים מאז הסנדוויץ' האחרון ברכבת. עד מהרה מצאנו את הדוכן שממנו זרמו כולם, והתיישבנו עם צ'יפס ומיונז אגדי ליד האנדרטה הלאומית הפאלית-להפליא בכיכר הדאם (כן, איכשהו הגענו גם לשם. בפעם הראשונה מני רבות).
אז ככה: הרינג - צ'ק. תעלות - צ'ק. חלונות אדומים - צ'ק (או מזומן). צ'יפס - צ'ק עם מיונז. ועברה בקושי שעה וחצי. התחלתי להבין על מה כולם מדברים. אבל עדיין היה חסר משהו. 'אין בעיה', ענתה אמסטרדם, וסחבה אותנו לדוכן קטן בקצה הכיכר.





חבל שלא צילמנו וידיאו, כי קשה לתאר באיזו מהירות הוא הופך את הזעירים והמתוקים האלה. באותו יום אמנם זללנו רק ואפל מקומי (באותו דוכן) אבל יומיים אחר כך, כשמצאנו את עצמו איכשהו שוב בדאם, השלמנו גם את חובת הפנקייק הלאומית.
אחד הדברים הבעייתיים באמסטרדם, ואולי מה שגרם לי לפקפק בכל הסיפורים, הוא שקשה מאוד לצלם את מה שמיוחד בה. במוזיאונים אסור לצלם, את האווירה אי-אפשר וכמה תעלות כבר אפשר להנציח? כל תעלה נראית מיוחדת במינה כשהיא נפתחת לפתע משני הצדדים, אבל בתמונות כולם נראות אותו דבר. ביום השני בערך הפסקתי להוציא מפי את המלים 'תראו, תעלה' כל עשר שניות, ובכך הסתגלתי מעט לעיר.
מה שכן אפשר לצלם הוא הפארק השליו ובלתי-נגמר פונדלפארק, שבו מצאנו את עצמנו ביום השני, לקראת אחר הצהריים, אחרי מנה גדושה של פאן חוח (הלא הוא ון גוך):






שימו לב כמה האנפה קרובה, ממתינה בשקט שיפול לי איזה פירור מהסנדוויץ'.

מה שכן, קשה לומר שאמסטרדם היא רק שקט ושלווה. במיוחד קשה לומר את זה אחרי שמנסים לחצות כביש. הסכנה הראשונה ליורדים מהמדרכה היא האופניים, הטסים במהירות על-קולית ושולטים באופן מוחלט בכביש (ראינו חשמלית מסתתרת בבהלה ובוכה אחרי שאופניים הציקו לה). אחר-כך צריך לשים לב למכוניות, כמובן (אבל לזה אנחנו רגילים). בשלב הבא באה החשמלית, ואז החשמלית בכיוון ההפוך. וחוזר חלילה - מכוניות, ולבסוף (מה שרבים מחמיצים) עוד מסלול אופניים. מי שנושם לרווחה מוקדם מדי, הלך עליו. פחד מוות.
(ואת כל זה גילינו כשחצינו כביש מול הרייקסמוזיאום, שאחרי יום התברר לנו שלא היינו צריכים בכלל לחצות).




בתמונה: חשמלית על המים.

אמסטרדם עיר יפה.
לקח לי זמן להצליח לשכנע את עצמי בעניין הזה; ביומיים הראשונים עוד חשבתי שזו סתם קונספירציה, עיר אירופית בינונית שרק האווירה המשכרת בה גורמת לתיירים להאמין משום מה שהיא גם יפה בנוסף להכל. אבל ככל שגילינו יותר ויותר רחובות מקסימים (רובם תעלות), גשרים, כיכרות ובתים הולנדיים יפהפיים (קראנו להם מלכה, על שם מערכון ישן של כוורת), השתכנעתי באופן מוחלט ובלתי-ניתן-להפרכה שמדובר בעיר מקסימה ומרגשת. והנה שתי דוגמיות מאותם רגעים שבהם לא היינו המומים מכדי להוציא את המצלמה:




צמד בתים סגולים מדליקים. הצבע הרבה יותר מרשים במציאות.




זה דורש הסבר. בפינה חמודה, לא רחוק מפונדלפארק, החליט מישהו (גאון!) לבנות שבעה בתים בשבעה סגנונות המייצגים מדינות שונות באירופה. אלה שלושה מהם: משמאל לימין - בריטניה, הולנד ורוסיה. בהמשך הבלוק ראינו גם את ספרד, צרפת וגרמניה (הרגשנו בבית), ובית אחד בשיפוץ, כנראה איטליה. קשה לתאר את ההרגשה כשעומדים באמצע הרחוב, מול פסלים-בגודל-של-בית שהם לא רק יפים אלא גם פונקציונליים (אנשים גרים בהם) ומספקים לנו שיעור חינם באדריכלות השוואתית. כל מה שצריך הוא לעמוד ולספוג (משפט אופייני לאמסטרדם).

ולסיום, קצת צבעים:





(במלים אחרות: אכזבה לא היתה כאן).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/8/2009 18:27, ושייך לקטגוריות אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-10/8/2009 17:37

---