הייתי בפריז וגם ברומא (עשרה קצרים)
(פוסט תמונות יבוא אחרי שנגמור למיין הכל)

1. צהוב
הנחיתה ברומא היכתה אותנו בהלם, בגלל הנוף. לא היה בו שום דבר מיוחד, פרט להיותו נוף ים-תיכוני קיצי אופייני: דהוי, צהוב, עם כמה עצי זית לרפואה. לי היתה כבר הכנה, בדמות ההלם שקיבלתי כששבתי מארה"ב לישראל אחרי שלוש שנים, אבל אסנת הבינה רק אז את ההשפעה שהיתה ל-11 חודש באירופה הירוקה על מערך הציפיות שלה. ברכבת האיטית-להפליא מנמל התעופה, תוך התמודדות מתמדת עם המזגן המקרטע, הוכינו בתדהמה לראות - לראשונה מאז שיצאנו מהארץ - ממטרות בפעולה.

2. התיק
בסמטא קטנה המובילה למזרקת טרֶבי, יעדנו הראשון, נתקלנו בחבורה של רוכלים שחומים שהניחו על הקרקע סדינים ועליהם תיקי 'פראדה' (מזויפים כנראה) במגוון צבעים וצורות. כשאסנת עצרה לשאול למחירם וקיבלה את התשובה המופרזת '25' (יורו), חשבתי שהסיפור ייגמר; אבל הבחור רדף אחרינו ללא לאות ודרש לדעת מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם. אני כבר ממש תכננתי ללכת (למה לנו לבזבז את זמננו היקר על קניית תיקים יקרים מדי) אבל אסנת לא היססה ובקור רוח הציעה חמישה יורו.
מנקודת המוצא הזו התפתח לנגד עיני המשתאות משא ומתן מפולפל, מהסוג שמדריך לונלי פלנט של מרוקו (שתרגמתי) מפרט באדיקות את כלליו. אחרי כמה תרגילי לי-זה-עולה-יותר מצד הרוכל (להם ענתה אסנת בתשובה הניצחת 'לך זה עולה עשרים סנט'), נסגרה העסקה על שמונה יורו - שליש מהמחיר המקורי - ואני קיבלתי שיעור מאלף בהתמקחות.

3. לינגואה
השיחה שפתחה את האפיזודה הקודמת התנהלה כך:
אסנת: קוואנטו?
מוכר: ונטי-צ'ינקואה.
אסנת: טוונטי-פייב?
מוכר: יס
אסנת: ניין, ניין.
בליל השפות האיטלקי-אנגלי-גרמני הזה היה אחד ממאפייני החופשה לכל אורכה. ביום הראשון התקשינו להוציא מהפה שום דבר שאינו גרמנית: אפילו האנגלית, שרוב העוסקים בתיירות ברומא מבינים מצוין, התחלפה לנו לפעמים בשפתם של גתה והיינה. מה שהיה לא ברור עוד יותר הוא במה להיאחז כחלופה לחוויית הישראלים-מכירים-ישראלים היוצרת תמיד אי של שפיות בטירוף החו"ל: האיש המשופם הדובר גרמנית משונה שחתך אותנו בתור עם שני בניו? האישה מכוסת-הראש שהתלחשה עם בתה בעברית כשנתקענו אתה במעלית ואילו היתה נוצריה היתה ודאי מצטלבת למראינו? או אולי חבורת האמריקאיות שקראו זו לזו סיכומים מוכנים-מראש בפורום הרומאי בחיתוך-דיבור המעלה טעם בלתי מעורער משלוש השנים שלי אצל הדוד סם?

4. המדרגות
יש שיר שלי, שהתפרסם פעם ב'עיתון 77', ונקרא 'מאוחר'. הוא מבוסס על חלום ילדות שלי, שבו ארמון ענק, ותחתיו גרם מדרגות גרנזדיוזי, עליו אני ננטש עם מישהי (אז בת השכנים), ואיני יכול לשוב לארמון. המדרגות, שהיו חקוקות במוחי זמן כה רב, הן (כך מתברר) המדרגות הספרדיות ברומא; מי יודע אם ראיתי אותן אז באיזה סרט והן נדחפו לחלום מבלי שידעתי. שני ההבדלים העיקריים הם שהמדרגות שלי יורדות לים, ושבראש המדרגות הספרדיות ניצבת כנסיית השילוש הקדוש ולא ארמון. אבל הנה, טיפסנו אותן, ואפילו עצרנו למנוחה בקטע האחרון, בפיסת צל קטנה שאיכשהו זכתה גם לשבי רוח קרירים והפכה את כיבוש המדרגות להישג מתוק.

5. הסיסטינית
שעה וחצי של עמידה בתור, בחוץ, למוזיאוני הוותיקן; שילוט מבלבל, חללים לא ממוזגים והמוני אמריקאים במוזיאונים עצמם; מפגש לא-נעים עם שומר איטלקי שהתעקש שאסור לי לטפס בחזרה במעלה המדרגות כדי להגיד לאסנת שזו אכן הדרך; מערכת כריזה החוזרת, בקול רם ובארבע שפות, על המסר 'להיות בשקט, לא לצלם, לא להקליט' - כל אלה התרכזו יחד ונמוגו בהחלטה חד-משמעית לחוות אותה, במלואה, בלי הנחות.

6. טאבולי
באטימולוגיה מהופכת ומופרכת, אפשר לנסות לגזור את השם 'רומא' מהמילה העברית 'רמאות'. בעוד שבאופן רגיל אנו מקפידים לזהות את מלכודות-התיירים ולהתרחק מהם, ברומא נראה שהדבר בלתי אפשרי, במיוחד כשהזמן קצר. בכל מסעדה ידאגו להגיש לשולחן לחם או מים בלי לשאול (ולקחת עליהם מחיר מופרך אחר כך), נהגי המוניות מעגלים תמיד את המחיר למעלה, ובמזנון אחד (שיתרונו הגדול היה המזגן) גם גבו שני יורו על השולחן, המפה והסכו"ם, וגם נאלצתי לרדוף אחרי מלצר חביב שהרים בזריזות שטר של חמישה יורו שנפל לי מהכיס והניח אותו בכיסו. אבל להשקיע אנרגיה בתלונות, בקיטורים ובהאשמות לא יעזור: צריך להבין שזו איטליה וככה זה.

7. המקור
הגלידה: יקרה, אבל עשירה, קצפתית ומשובבת נפש, בעיקר 'פרח החלב' וה'זביונה' שטעמנו בדוכן קטן ליד הפנתאון ביום האחרון.
הקפה: נהדר, אפילו בנמל התעופה, או בארוחת הבוקר (המינימלית להפליא) במלון.
הפסטה: נימוחה, עשירה אך לא שמנה ושווה את המחיר. במסעדה אחת גיליתי איך גבינת ריקוטה הולכת נפלא עם ארטישוקים טריים; בשניה הצליחו לראשונה להגיש לי לזניה טובה יותר מזו שאני מכיר מהבית, וטעמנו פסטו שריח השום שנדף ממנו היה מחסל לבאפי את העסקים.
הסנדביצ'ים: מקוריים, ובעיקר - מתחשבים היטב בסוג הלחם.
הפיצה: הפתעה לטובה. אולי בגלל שאכלנו דווקא במסעדה תיירותית, לא סבלנו מהשוק התרבותי שכולם מדברים עליו לגבי פיצה באיטליה. היא דווקא היתה קראנצ'ית, טריה ומלאה מוצרלה איכותית.

8. שרידים
איזה מזל שלא האמנתי לאמריקאי שבא מגבעת הפלאטין ואמר שאין שם מה לראות, "רק כמה שרידים ישנים". היינו מחמיצים את האצטדיון הרומי המרהיב, מקדש עם סמל גיאומטרי משונה, ומנוחה מעוררת השראה על שרידי עמודים וכותרות.

9. מבחן סן פייטרו
בכניסה לכנסייה המפורסמת ביותר בעולם יש, בנוסף לבדיקה בטחונית, גם בדיקה של 'משמרות הצניעות', המונעים כניסה מנשים וגברים במכנסיים/חצאית קצרים מדי או בבגד שאינו מכסה כתפיים. מאז, בכל פעם שראינו איזו בחורה מנסה לרמות את החום באמצעות לבוש מינימליסטי במיוחד, השאלה היתה האם היא עוברת או לא עוברת את 'מבחן סן פייטרו'.

10. שריקות
כשהתקרבנו למזרקה בכיכר ונציה ותהינו אם אפשר לקרר את הרגליים במים, נשמעו כמה שריקות בסביבה, אבל התעלמנו. חצי שעה אחר כך, אחרי שכל העולם כבר היה, טבל והלך, ואנחנו כבר היינו בשלב ההתנעלות אחרי שכשוך-רגליים מאסיבי במים הקרירים וסשן צילומים של ילד מוסלמי קטן שאביו הטביל אותו כמעט לגמרי, הופיע משום מקום שוטר חמור-סבר, ששרק בפראות והסביר לכל הנוכחים שאסור. כן כן, שמענו.

(זה היה סיכום לא ענייני, לא מדויק, לא כרונולוגי ולגמרי לא שלם של חוויה אינטנסיבית, צפופה, עצומה, מפוארת, חסרת נשימה. יהיו פוסטים נוספים.)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/7/2007 20:28, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, אטימולוגיה בשקל תשעים, הומור
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-3/8/2007 08:37

---

עניין של פאך

"כשמכניסים אותי למגרה, תמיד חלק ממני נשאר בחוץ"
(אדמיאל קוסמן, משורר, פסטיבל מטולה)

אחת המלים הגרמניות שנתקלנו בהם הרבה לפני שחשבנו שאי-פעם נגור בגרמניה היתה Fach. הסיבה היא שבאירופה (ובישראל) נהוג לסווג קולות של זמרי אופרה לא רק בסיווג המוכר, על פי גובהם (סופרן, מצו סופרן, אלט, טנור, בריטון ובס), אלא גם לפי 'אופי הקול', לפי שיטה גרמנית במקורה. לכל אפיון של קול בשיטה הזו קוראים פאך. ברמה התיאורטית , הסיווג הזה נקבע לפי סוג הקול ה'טבעי' שקיבל הזמר בלידתו (מאלוהים או מהטבע) ומצד שני קובע לאיזה סוגי תפקידים על במת האופרה הוא מתאים. כך למשל מבדילים בין קול 'קל' ומרחף, כמו זה, לבין קול דרמטי, מלא ועמוק כמו זה (ויש גם הרבה סיווגים נוספים וגווני ביניים). לשיטת הפאך יש יתרונות, כי היא מאפשרת לזמרים מתחילים לזהות אלו תפקידים מתאימים לסוג הקול שלהם ואלו פחות, אבל רבים מערערים על הנוקשות שלה, ויש מקרים רבים של זמרים וזמרות שדילגו מפאך לפאך בהצלחה מרובה. למרות זאת, המונח ממשיך להיות נושא לדיון בקרב זמרים בכל פינה ומקום בעולם.
לאור כל זאת, אתם יכולים לדמיין את ההלם שחטפנו כשבטופס ההרשמה של אסנת ללימודי תואר שני בביה"ס למוזיקה כאן נדרשנו לציין את ה-hauptfach, כלומר 'הפאך הראשי'). רק הסבר מהיר של ירון הבהיר לנו שאיש לא דורש כאן מאסנת להצהיר איזה סופרן היא, אלא שהמושג 'fach' מתפרש גם כחוג לימודים, ו-hauptfach הוא בסך הכל החוג הראשי אליו אסנת נרשמת, כלומר 'זמרה'.
כשהגענו לכאן, גילינו שה-fach לא נשאר בגבולות ביה"ס: חנויות שונות הגדירו את עצמן כ-fachmarkt, בעיתונים קפץ לעינינו המושג facharbeit וכן הלאה. לא נותר לנו אלא להציץ במילון. במבט ראשון הוא לא גאל אותנו, שכן המשמעות הראשונה של fach היא, מסתבר, תא או מגירה; אך שורה אחר-כך התבררה המשמעות המשותפת לכל ההופעות של מילת הקסם - fach פירושו מקצוע או תחום, והוא משמש בצירופים כמו 'חנות מקצועית' או 'עבודה מקצועית', וכך גם כדי לציין את 'מקצוע הלימודים' (כפי שמשתמשים גם בעברית, אבל יותר בבתי הספר ולא באוניברסיטה).
רק זמן רב אחר-כך פתאום זיהיתי שהמילה הגרמנית einfach ('פשוט, ברור') היא בעצם ein fach, דהיינו - "מקצוע אחד" או "תא אחד". בכך מבטאת הגרמנית את האינטואיציה (הסבירה) שהעיסוק בתחום אחד, בתא מוגבל אחד, הוא הפשוט, ושכל ניסיון לצאת ממגבלות הפאך הוא מורכב ומסובך.
מעניין לציין שבמשמעות המצומצמת לעולם הזמרה, זו שנתקלנו בה ראשונה, חוזר ה'פאך' אל המקורות, ומציין למעשה לא השתייכות מקצועית אלא סוג של 'מגירה' שאליה מסווגים הזמרים לפי קולם. ההתנגדות לסיווג הזה היא אם כך ניסיון לא להתקטלג למגירה אחת, המונעת מהזמר לבטא את מלוא אישיותו הקולית על הבמה (בדיוק כמו שהעיסוק בכמה תחומים מאפשר לי, למשל, לבטא את כל תכונות האופי שלי מאשר ההתמקדות בתחום אחד). זה אולי לא einfach, אבל לפעמים זה פשוט יותר נכון.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/7/2007 20:57, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, אמנות, הגרמנים האלו...
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/7/2007 00:48

---

דויטש דויטש קום
הפועל deuten בגרמנית פירושו 'לפרש, לפענח, לפתור'. deutlich הוא 'ברור, מובן' ו-bedeuten פירושו 'להורות על', במובן שבה מילה מורה על משמעותה (כלומר, das bedeutet פירושו 'פירוש הדבר הוא'), ומתוך כך Beduetung היא משמעות. באופן משונה, למילה Deut עצמה, העומדת בבסיס כל המשפחה הזו של משמעויות ופירושים, אין משמעות כשלעצמה, אלא רק בתוך שני ביטויים שליליים המתפרשים כ'לא שווה דבר' או 'לא מבין דבר'; כאילו ה-deut הוא הבסיס של הפרשנויות, ההבנות והמשמעויות, הטקסט הסודי, הבסיסי והחבוי שאליו יש להשוות הכל.

עוד אנו יודעים שהסיומת sch בגרמנית מעידה על שייכות: Koelsch היא בירה מקלן, Russisch הוא רוסי (או השפה הרוסית). ומה, אם כך, זה Deutsch? משהו ששייך לבסיס הזה של המשמעות, לטקסט שממנו נגזרים המובן, הפרשנות, ההבנה. כמו שבשפות ילידיות שונות שמו של השבט והמילה ל'בני אדם' היו אותה מילה, כך גם הגרמנית קובעת - מעצם המבנה שלה - את מעמדה כמשמעות הבסיסית, שלאורה מתפרש הכל.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/7/2007 00:30, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, הגרמנים האלו...
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/7/2007 12:07

---

קהל וקהילה
אמנות זקוקה לקהל
אפשר לשיר באמבטיה, לכתוב למגירה, לשרבט קשקושים במחברת, אבל זה פשוט לא זה. כי אמנות היא תקשורת, ובלי מי שישמע אותה היא פחות מהעץ הנופל ביער הריק (פחות - כי אין בה שום דבר טבעי והיא נידונה לרתוח ולאכול את עצמה).
אין זה אומר בהכרח שאמנות זקוקה לקהל גדול. לפעמים מספיק אדם אחד, סבלני מספיק, לפחות בשלב ראשון. אמנות יכולה לבקש לעצמה קהל רחב או מצומצם: אם כתבתי שיר בעברית, הדורש לצורך הבנתו הכרה מעמיקה הן של כתבי שייקספיר והן של בהאגאוואד-גיטה, צמצמתי את הקהל הפוטנציאלי שלי לקבוצה קטנה מאוד (אבל לא אפסית); אם הקלטתי שיר פופ מהיר וסקסי בספרדית, עם מלים בינלאומיות, כמו זה למשל, הקהל שלי יהיה קצת יותר רחב (אבל יש סיכוי שאחמיץ את שלושת הפרופסורים שהתלהבו מהשיר הקודם).

קהילות קדושות
המושג 'קהילה', למרות השימוש האינטרנטי הרב בו, הוא מונח ותיק מאוד. ה'קהילה' היתה קבוצת האנשים המתגוררים באותו מקום וחולקים אותו בית תפילה ואותה אמונה. באנגלית יש אפילו דמיון בין המילה community ל-communion (טקס המיסה), והמקור לשניהם היא המילה common (משותף) - רמז לכך שהמשותף הוא בעצם האמונה הדתית, הביקור השבועי באותו בית תפילה. מושג הקהילה התפתח בתקופה שבה אנשים הכירו היטב את שכניהם, ויצרו קשרים ענפים עם מי שגר בסביבה, אבל לעתים רחוקות הכירו בכלל מישהו שגר רחוק מהם (ההפך מהמצב היום, פרט ליישובים קטנים במיוחד). הקהילה, במלים אחרות, היא הגדרה מקומית ודתית.
הניתוח הבלשני בעברית אפילו יותר מעניין, כי הוא חושף את הקשר בין 'קהל' ל'קהילה'. שהרי הקהילה היא בעצם הקהל אליו פונה החזן בבית הכנסת; גם היום, כשמדובר בערים גדושות אדם, עוד מדברים בעולם הדתי על 'ק"ק (קהילה קדושה) בני ברק' למשל. דרך העברית אפשר גם לעמוד על ההבדל בין קהל לקהילה, הבדל שמקורו בסדרי הגודל. 'קהל' הוא קבוצה גדולה מאוד, לעתים אף כלל היהודים באשר הם ('קהל ישראל'), ואילו קהילה היא קטנה ומקומית. אבל ההבדל הכמותי הזה יוצר גם הבדל איכותי: בעוד שקהל הוא קבוצה גדולה שאין בהכרח קשרים בין חבריה, והמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא מי שהם מקשיבים לו (באנגלית audience מתקשר לשמיעה), הרי שה'קהילה', מעצם היותה מקומית, קטנה וקבועה, היא בסיס לקשרים הדוקים וענפים בין חבריה, לאו דווקא על בסיס הקשבתם לחזן/למטיף/לכוכב הרוק. ההבדל בין קהל לקהילה, אם כך, הוא זה שבין אינטרקציה חד-כיווניתף שיש בה רק 'משדר' אחד, לבין 'רשת' רב-כיוונית של קשרים ויחסי-גומלין.

גילדות, קומונות ואתרי אינטרנט
הקהילה המסורתית לא התפוררה רק בשנים האחרונות; השינוי בה התרחש עם המהפכה התעשייתית ואף קודם לכן. מעבר לערים, ניכור, היחלשות הדת - כל התהליכים האלה פירקו במידה רבה את עיקרון הקהילה ההומוגנית, בה כולם מכירים את כולם. אבל אז התברר שהצורך בקהילה לא נכחד, ואנשים המשיכו להתחבר בקבוצות רב-כיווניות על רקע משהו משותף, למשל מקצוע (גילדות ו'קהילות מקצועיות') או אידיאולוגיה (תוך שימוש בעוד מילה מאותו שורש - קומונה). לבסוף (ואני מקצר פה תהליך של מאות שנים לכמה שורות, יסלחו לי ההיסטוריונים) ייתרה רשת האינטרנט לחלוטין את הצורך במקום פיזי , ואפשר לקהילות להיווצר על כל בסיס משותף שאפשר לחשוב עליו, מספרי 'הארי פוטר' ועד איסוף צדפים. ה-common interest נשאר הבסיס היחיד להגדרת הקהילה; אך מה קרה בינתיים ל'קהל'?

קהילות אמנותיות
אמנות זקוקה לקהל. האמירה הזו מבוססת על הנחה סמויה של מודל בו קיימות שתי ישויות נפרדות ולא-סימטריות, ה'אמן' וה'קהל'. כמו בהופעת רוק בפארק: האמן עומד על הבמה, כל התאורה עליו, ולו התפקיד הפעיל היחיד; תפקידו של הקהל מצטמצם למחיאות כפיים ולתשואות נלהבות. בין שני אנשים זרים העומדים זה לצד זה בהופעה של דיוויד בואי יש אולי שותפות גורל רגעית, אבל הם אינם מקיימים שום אינטרקציה אמיתית (לא הרבה יותר משני זרים בתחנת רכבת).
לעומת זאת, אם נדמיין לעצמנו אינטרקציה קהילתית, הרי שהיא נראית כמו מפגש בין חברים בסלון: מישהו מספר בדיחה, וזה מזכיר למישהו אחר סיפור מעניין, והשלישי מוסיף אנקדוטה שקרא היכנשהוא, וכך נמשך הערב. במודל הזה, לכל סיפור יש קהל קטן - הקהילה עצמה - ומאחר שכבר החלטנו שגודלו של הקהל לא בהכרח קובע, מה מונע מכל אחד מחברי הקהילה להביא ל'סלון' את יצירתו האמנותית? והאם אין זה פתרון נפלא לצורך הנואש בקהל, המתנגש בקושי העצום 'לצאת החוצה' (להוציא ספר, תקליט, מופע)?

אלא שכשחושבים על קהילה אמנותית, עולה השאלה אם כל המשתתפים בה חייבים להיות אמנים. האם המודל הוא זה של 'חבורה ספרותית' (כמו שהיו בפאריז ואפילו בישראל בזמנו), של קבוצת אמנים העובדים לקראת תערוכה משותפת, של להקת תיאטרון? כי בקבוצה כזו, שכולם בה אמנים, נכנס גם האגו לפעולה, ובמקום קשב הדדי ואינטרקציה קהילתית אפשר להידרדר למאבק תמידי על המרכז, על תשומת הלב, על עמדת האמן הניצב על הבמה ומרביץ תורה בקהלו. בהקצנה מכוונת, אפשר לשאול איך מייבאים מודל של אינטרקציה רב כיוונית לחבורה של מגלומנים?

קהילות נושאיות וקהילות עצמוניות
מקורה של הקהילה, כפי שכבר צוין, במשהו המשותף, ה-common ground. ורוב הקהילות אכן מרוכזות סביב נושא או גורם המשותף לכל חבריהן. בין אם מדובר בפורום אימהות, בגולשי עין הדג או בחבר'ה מהמילואים, יש נושא משותף (אימהות, סרטים, המילואים) שסביבו כולם נעים. אבל לפעמים נוצרות גם קהילות שהקשרים בתוכן מורכבים יותר, ברמת 'זה הכיר את זה שהכיר לי את ההוא' וכן הלאה (לפני שנים הייתי חבר בקהילה כזאת; קראנו לה 'הביפ'). בשלב מסוים מפנים את מקומם הקשרים הנושאיים (שאולי היו קיימים בתחילה) לתחושת קהילה שנובעת מבפנים ולא מהגדרה חיצונית, והקהילה מתקיימת 'באופן עצמוני'.
קהילות אמנותיות הן לרוב קהילות נושאיות, כשהנושא הוא תחום האמנות הספציפי. מסיבה זו הן הופכות במקרים רבים לקהילות מקצועיות, הנפגשות כדי לדון בצדדים המקצועיים של היצירה, בטכניקה. אצל משוררים הן הופכות ל'קבוצות עריכה' (הייתי גם בכמה כאלה). בצמצום הקהילה לעיסוק המקצועי יש הרבה רווח והזדמנויות ללמוד, אבל הוא בא על חשבון האווירה הנינוחה של 'שיחת סלון', וגורם לחיכוכים (כי בסופו של דבר כולם פועלים באותו שדה אמנותי קטן, והצלחתו של אחד עלולה לבוא על חשבון האחרים). סכנה אחרת אורבת במקרה שאחד מחברי הקהילה מצליח או מוכר יותר מחבריו, ואז האינטרקציה עלולה לגלוש למודל ה'סדנא', ובמקום קהילה נחזור ל'קהל' - במקרה זה 'X וקהל חסידיו'.

נשאלת השאלה, איך מגיעים לקהילה אמנותית 'עצמונית'? השאלה היא כמובן מכשילה, כי אין שום 'מתכון' המאפשר 'להגיע' למצב כזה. אבל לי יש תחושה שאינטרקציה קהילתית רב-כיוונית אפשרית כשהאמנות איננה קו התקשורת היחיד; כשהקהילה אינה מגבילה את עצמה לאמנים בלבד (וכך גם מתחמקת מהצורך המטריד להגדיר מיהו אמן); וכשהיוצרים החברים בקהילה עושים זאת בדרכים רבות ושונות, שכל אחת מקבלת את הכבוד המגיע לה.

הערות:
1. בזמן הכתיבה שעשע אותי הדמיון בין הדיכוטומיה קהל/קהילה לדימוי הקתדרלה והבזאר מתחום התוכנה.
2. הפוסט הזה חייב תודה לכל המגיבים על הפוסטים האחרונים, שהאינטרקציה ביניהם נתנה לי את הרעיון.
3. כן, חזרתי לקוהרנטיות. לפעמים זה איך שהמח שלי עובד.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/7/2007 09:37, ושייך לקטגוריות אמנות, אטימולוגיה בשקל תשעים, מונולוגים מהאמבט
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-15/7/2007 09:51

---