דם ואש ותמרות עשן
בין הפילוסופיה לסטטיסטיקה, הבלוג הזה קצת איבד מתחושת הכיף ששרתה עליו לפעמים, וזו ההזדמנות לתקן זאת. ממתק-הטראש הנוכחי שלנו הוא הסדרה 'דם אמיתי', שעברנו במהירות דרך עונתה הראשונה ועכשיו אנו צופים בהנאה רבה בשנייה. הסדרה, אותה יצר אלן בול ('עמוק באדמה'), מבוססת על רעיון מגניב: אי-שם בעתיד או במציאות חלופית פיתחו היפנים (אלא מי?) תחליף מושלם לדם אנושי, המכיל את כל החומרים הדרושים לערפדים לשרוד מבלי לתקוף בני אדם. כתוצאה החליטו הערפדים 'לצאת מארון הקבורה' (משחק המלים הראשון ובפירוש לא האחרון שמרמז להקבלה בין הקהילה הערפדית להומוסקסואלית) ולהשתלב - לפחות באופן חלקי - בחברה האנושית. הסדרה עוקבת אחרי עיירה קטנה בלואיזיאנה, שם פוגשת סוקי סטקהאוס (אנה פאקווין, שיש לה כבר אוסקר בארון), שגם לה יש יכולת מיוחדת המבדילה אותי משאר בני האדם הרגילים, את ביל קומפטון הערפד, ומתפתח ביניהם רומן girl meets vampire קלאסי, שנראה מוכר מאוד למי שפגש את באפי ואנג'ל.
יש לסדרה כמה חסרונות - למשל הדמויות הראשיות, שנוטות לטמטום קל, או ספירות הגופות הגבוהה, שלא היתה מביישת סדרות כמו 'הסמויה' או '24' והפכה כמעט לעניין קומי בעונה הראשונה - אבל על אלה מחפים הרבה יתרונות מרשימים. למשל העובדה שיש מה לראות בגזרת החתיכים והחתיכות (ובגלל שמדובר ב-HBO, גם רואים לא מעט); וגם סדרה של דמויות-משנה מטורללות-במידה-מקסימה; ומעל הכל, שיר פתיחה שמשלב באורח מושלם - הן במלים והן במנגינה - את הקאנטרי של הדרום העמוק עם הקינקיות, הסקסיות ותחושת הסכנה המאפיינים את הסדרה. גאון מי שחפר במעמקי אלבום די שכוח מ-2005 ומצא:



מה שכן, הפתיח הזה הזכיר לי עוד פתיח שראינו ממש לא מזמן, שגם הוא:
1. משלב אווירה קינקית ומאיימת במוסיקה בעלת אלמנט 'עממי'
2. כולל דימויים מעוררי-אימה מהטבע הפראי באזור שבו מצולמת הסדרה
3. לא מכיל תמונות מובהקות של הדמויות בסדרה עצמה.

למעשה, אפילו הקצב בהתחלה מאוד מאוד דומה:



מעניין לדעת מי הושפע ממי (ואולי מקורות ההשראה רחוקים יותר ומוקדמים יותר)... אבל בינתיים, אנחנו נהנים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/11/2009 11:54, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות, אופטימי
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-7/11/2009 00:45

---

הערה קטנה על השפה בעקבות ק"ט
(נטול ספוילרים, כעיקרון)

אז אתמול בערב, כדי לחגוג את יום נישואינו, הלכנו לסרט. לא בחרנו אותו, הוא בחר אותנו (כלומר: הלכנו לסרט היחיד שהוקרן בעיר בשפת המקור). למרבה השמחה, היה זה inglorious basterds של טרנטינו, שממילא רציתי מאוד לראות.
מה שלא ידענו הוא ששפת המקור בסרט הזה היא לא ממש אנגלית, או לפחות לא כל הזמן - הסרט מתנהל בחלק ניכר מהזמן בגרמנית ובצרפתית (עם קמצוץ איטלקית), ומאחר שצפינו בו 'בשפת המקור עם כתוביות לגרמנית', פירוש הדבר היה שעברנו מאנגלית עם כתוביות לגרמנית (מובן) לצרפתית עם כתוביות בגרמנית (מובן אבל צריך לקרוא מהר) ולבסוף לגרמנית בלי תרגום (עקרונית מובן, פרט לדמויות עם מבטא מעצבן, למשל היטלר).
העובדה שהסרט היה חוויה רב-לשונית עבורנו רק הקצינה את אחד הנושאים החזקים ביותר בו - שאלת השפה. טרנטינו עשה סרט שכו-לם מדברים על כמה הוא לא-ריאליסטי ואנטי-תיעודי במכוון - ובכל זאת שבר את אחת הקונספציות הצבועות ביותר של הקולנוע האמריקני - העובדה שבסרטים אמריקניים כולם מדברים אנגלית כל הזמן, בלי שום הצדקה עלילתית.בשני הסרטים האחרונים שראינו שעסקו איכשהו במלחמת העולם השנייה ('נער קריאה' ו'התנגדות') היה יופי של תחקיר - אבל הגרמנים דיברו אנגלית במבטא גרמני, והפרטיזנים הביילורוסים דיברו אנגלית במבטא מזרח אירופי כבד. אצל טרנטינו אין דבר כזה: כשדמות מדברת בשפה מסוימת, תמיד יש לכך הצדקה עלילתית, גם אם בתחילת הסצינה נראה שאין. ולמעשה, חלק ניכר מהעלילה (בטקסט ובסאבטקסט) מתבסס על היכולת לדבר ו/או להבין שפה מסוימת מבין השלוש (וחצי) שמככבות בו.
בכלל, במקום מסוים אפשר לטעון שסרטו של טרנטינו בכלל עוסק בשפה, או למעשה במערך הסמלים המורכב שנדרש לתקשורת בין תרבויות, ולטעויות הפטאליות שעושים רבים (בפרט האמריקאים) בניסיונות התקשורת האלה. וכל זה על רקע דיון שלם בקולנוע כשפה וביכולת להגיד דברים (אילו דברים?) באמצעות הדימויים הוויזואליים על הבד.

עד כאן הרהור קצר, מעין סימן חיים. זמן-הריכוז שלי לכתיבה מצומצמם לאחרונה, אבל אני מבטיח שבזמן המתאים אכתוב כן גם על נרמול האנושות, על ביורוקרטיה גרמנית ועל מושאים ישירים. אל תיעלמו.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2009 23:58, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., טלוויזיה וקולנוע
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של צופה ב-15/11/2009 14:54

---

פוסטלוויזיה (וגם שנה טובה. ובכלל)
מאז שביטלתי את טבלת הצפייה משמאל (בגלל שראיתי שאני לא עומד בעדכונים קבועים שלה) כאילו אבד נדבך מסוים לתקשורת עם קוראי הבלוג, או לפחות המכורים-לטלוויזיה שבהם. אז כדי לא לקפח את קו התקשורת הזה, להלן עדכון קטן ומשולב במיני פרפראות.

אז קודם כל, סיימנו את העונה החמישית של 'אבודים', וכולם מוזמנים לדון בתגובות (בסימון ספוילר מתאים) בהשלכות של הסיום המוזר של העונה ובמה עלול לקרות בעונה השישית.

אחרי שהשארנו את האי מאחורנו, רצינו להישאר בתחום ה'קצת משונה', וניסינו את הסדרה 'על טבעי' (Supernatural). אין לנו מושג מי המליץ לנו עליה, וזה טוב - כי זה חוסך את הצורך לשאול את אותו ממליץ אלמוני מה עבר לו בראש. באופן יוצא דופן החלטנו כבר אחרי הפרק הראשון - שהיה שבלוני, צפוי להפליא ומעצבן ברמות - להפסיק לראות את הסדרה ולעבור למשהו אחר.

'משהו אחר' היה 'תמרות עשן' הישראלי, סדרה שהוכיחה שאין לתסריטאי ארצנו שום סיבה להתבייש לעומת אחיהם בגולה. 'תמרות' היא משהו בין מערבון קלאסי ל'טווין פיקס' (אם כי בניגוד לדייוויד לינץ', כאן לא ויתרו לגמרי על החקירה הראשית לטובת אינספור דמויות המשנה ההזויות). נדמה לי שזו גם הפעם הראשונה שאנחנו רואים סדרה ישראלית שבה נגמרת העונה בקליפהאנגר ולא בסגירת קצוות כוללת - סיכון משמעותי במדינה שבה לא הרבה סדרות מגיעות לעונה שנייה.

מה שכן, 'תמרות' היא סדרה די כבדה מבחינת הנושאים, מה שהיה קצת מעיק כשראינו במקביל אליה את העונה השלישית (המצוינת) של 'דקסטר'; איכשהו כל עונה אני חושב שאין להם עוד לאן לקחת את הדמות הזו, ומייקל סי. הול מוכיח לי כמה אני טועה. תחושה דומה, יש לי אגב גם עם העונה השנייה של Breaking Bad (נדמה לי שבארץ קוראים לזה 'שובר שורות') - אחד הסדרות היותר-קיצוניות מבחינה גרפית שנראו על המסך.

את הצד הקליל מספקת לנו כרגע הסדרה Fringe ('על הקצה'), שבהחלט מספקת לנו את המוזרות שחיפשנו (ולא מצאנו) בעולם של 'על טבעי'. פרינג' היא הפקה של ג'יי ג'יי אברמס, שאחראי גם ל'אבודים', אבל היא מצליחה להיות קוהרנטית (גם אם מופרכת לחלוטין מבחינה מדעית) בלי להיות צפויה מדי. הסדרה עוסקת ביחידה של אפ.בי.איי שעוסקת בכל מיני מקרים משונים - אבל בניגוד לתיק-עם-באפלה הוותיקה, הפרקים מתחילים משונים ומטורפים להפליא ונעשים יותר ברורים והגיוניים ככל שמתקדמים. זה קורה בעיקר בזכות וולטר בישופ, מדען שבילה 20 שנה במוסד לחולי נפש אבל לפני כן היה איכשהו קשור לכל מיני תחומי מדע מתקדמים שמאפשרים לגיבורים לעשות דברים שנראים כמו קסם. לזה אפשר להוסיף מקבץ משעשע של שחקנים שראינו ואהבנו בסדרות קודמות (פייסי מ'דוסון קריק', מיגל אלווארז מ'אוז' ולאנס רדיק, שהיו לו תפקידים נהדרים גם ב'אבודים' וגם ב-The wire). יוצא טעים.

עוד סדרה שאנחנו רואים בקצב איטי (בעיקר כשאנחנו מרגישים מאושרים ובטוחים בעצמנו מספיק) היא Sensitive Skin הבריטית, סדרה צינית ומדכאת להפליא על... המממ... חוסר מיצוי, חוסר סיפוק, אמנות, צביעות, עשירים ועניים ובכלל. בתפקיד הראשי מככבת ג'ואנה לאמלי הנפלאה, שהייתה פאטסי ב'אב-פאב'. מומלץ אך ורק למי שמרגישים בטוחים בבחירות שבחרו בחייהם. ולחובבי בריטים.

זה היה עדכון מהיר מחדר החדשות - קווי הטלפון פתוחים לתגובותיכם. בהזדמנות זו נאחל גם לכל קוראי הבלוג ולשאר גימל ישראל שנה טובה ומתקתקה להפליא; אנחנו, אגב, חגגנו עם תפוח בדבש, לחמניות שומשום שאסנת אפתה בעצמה והסרט 'נערי הכרך' מ-1983 (מחווה לפטריק סווייזי ז"ל), אבל לזה מגיע פוסט עצמאי (וגם לשמונה דברים שעוד ממתינים בקנה).


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2009 01:02, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-22/9/2009 17:35

---

נופלים כמו זבובים
המושג 'קיץ קטלני' לא היה כבר זמן רב מילולי כל-כך: אחרי מייקל ג'קסון ופארה פוסט, התבשרנו שלשום על מותה של פינה באוש, הכוריאוגרפית והרקדנית הגרמנית, אחת מהיוצרות הגדולות בתיאטרון המחול המודרני. ידידה טובה סיפרה לי עליה, ראיתי כמה קטעי וידיאו של ריקודים שלה (המוכר מכולם הוא זה המופיע בפתיחת הסרט 'דבר אליה'. באוש מתה מסרטן חמישה ימים אחרי שנתגלתה בגופה המחלה, ותשעה ימים אחרי שעמדה על הבמה בתיאטרון המחול בוופרטאל עם המופע החדש שלה (שאפילו היתה לי ולאסנת מחשבה לנסוע לראות אותו, אחרי שקראנו עליו ב'פרנקפורטר אלגמיינה' לפני כמה שבועות).

עוד לא התאוששנו, וכבר נודע שקרל מלדן, כוכב ותיק של סרטי מרלון ברנדו וזוכה אוסקר על תפקידו בסרט 'חשמלית ושמה תשוקה', הלך גם הוא לעולמו. כדי שלא ירגיש בודד, הצטרפה אליו מולי סאגדן, הלא היא מיסיז סלוקומב האגדית מהסדרה 'מישהו מטפל בך' (שהיינו רואים מאוחר בלילה בערוץ הממלכתי, קצת אחרי 'עוד להיט' עם קליפים של מייקל ג'קסון). ואם זה לא מספיק, מת אתמול גם שי פיי שו, זמר אופרה סיני שניהל מערכת יחסים מורכבת עם דיפלומט צרפתי והונצח בסרטו המצוין של דייוויד קרוננברג, מ. באטרפליי. פלא שכמעט חטפתי התקף לב כשאתר הסרטים האהוב עלי דיווח על מותו של השחקן ג'ף גולדבלום? מזל שמדובר רק בקטע הומוריסטי מתוכנית הטלוויזיה של סטיבן קולבר.

מה שכן, כל המיתות האלה משתלבות היטב במזג האוויר החם יחסית לעונה שששורר כמעט בכל מקום - בתל-אביב, בניו יורק ובמיוחד באירופה. שבוע של טמפרטורות בסביבות ה- 28-30 מעלות אולי לא נשמע כמו משהו בעייתי במיוחד ליושבי מישור החוף והשפלה, אבל כשזוכרים שבאירופה אין מזגנים בשום מקום, כולל בתחנות רכבת *ובאוטובוסים*, אפשר להבין שהמצב קשה. בינתיים אנחנו מתנחמים במאווררים התעשייתיים שהבאנו אתנו מהארץ (לרבים כאן אין אפילו כאלה), שותים הרבה מים ומחכים להקלה הצפויה בסוף השבוע.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/7/2009 22:55, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, טלוויזיה וקולנוע
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-7/7/2009 00:35

---