המון זמן לא כתבתי כאן. ככה זה שהחיים מסתבכים להם והראש נודד למקום אחר. סיימתי בשבוע שעבר את פרק העבודה המועדפת בחיים שלי ועכשיו אני נמצא ב-4 החודשים לקראת הפרק הבא – האוניברסיטה. בינתיים סומנה המטרה, והיא המבחן כניסה לטכניון בתחילת ספטמבר. זה עוד לא אומר שאני מתכוון ללמוד סופית שם, אבל זה כרגע הכיוון הכללי.

ביום ראשון שעבר הופקד בחשבון שלי בבנק מענק העבודה המועדפת, 8 חודשים בדיוק מאז שהתחלתי לעבוד בשבילו וכמעט 4 שבועות מאז שהגשתי את הטפסים לביטוח לאומי. באותו יום הייתה גם המשמרת הלפני אחרונה שלי. יומיים אחר כך, בשלישי, לבשתי כנראה בפעם האחרונה בחיי את מדי המלצר ויצאתי למזוג קפה, לפנות שולחנות ולסחוב מגשים בפעם האחרונה. נראה כאילו עוד יום עבודה רגיל בשבילי, אבל בפנים הייתה איזו שהיא התרגשות קלה.

בסוף המשמרת התכנסה כל המחלקה, גם אלה שלא עבדו באותו יום,  לישיבה החודשית. המנהל נתן סקירה על המצב שהולך להיות בזמן הקרוב, איך כבר מהשבוע הזה יכנסו ארוחות ערב גם אצלנו, איך המלון הולך להתמלא לגמרי בחודשיים הקרובים, אם זה מכבייה ואם זה צרפתים ואם זה סתם נודניקים שיש להם מספיק כסף בשביל לילה במלון. אחר כך הוא סיפר על כך שמכניסים מקרר חדש למשקאות קלים ושתהיה תחרות בין המלצרים על מי ימכור יותר, ומי שינצח יקבל סופשבוע במלון. כמעט והשתכנעתי להישאר, אבל לא.

לקראת סוף הישיבה המנהל יצא לכמה שניות וחזר עם עוגה. על העוגה הייתה חתיכה של שוקולד לבן שעליה נכתב "תודה על תקופה נפלאה". כולם נעמדו והתחילו במסכת של תודות וכמה נחמד היה. אחר כך מזגנו יין לבן (רגיל ומוגז, כאילו שמפניה), הרמנו כוסית לחיים, אכלנו מהעוגה (שוקולד למטה, פסיפלורה למטה) והתפזרנו לנו כל אחד לדרכו.

באופן רשמי, אני עדיין עובד מלון. אני אמור לקבל לפחות עוד שתי משכורות (גם על חודש יולי, כי השבוע שעבר נחשב ליולי) וכל עוד לא עשיתי טופס טיולים ליציאה, אני עדיין יכול לעבוד בלי בעיות. אז למה אני לא עושה את זה? קודם כל, עוד חייבים לי טיול ליקב מסדנת היין שעברתי. בשבוע שעבר התקיים המפגש האחרון של הסדנה ולמדנו על ההבדלים השונים בין סוגי היינות. קיבלנו הבטחה שניסע ליקב ונראה איך באמת עושים יין מקרוב, וממני ביקשו לא לעשות טופס טיולים עד הטיול. חוץ מזה, ביום שלישי ישבתי ודיברתי עם המנהל, ובעיניים דומעות הוא ביקש ממני לשקול לא לעשות טופס טיולים. הוא אמר שאם יבוא לי לעבוד עוד קצת, אז הדלת תהיה תמיד פתוחה בלי בעיות ולא לפסול שום דבר. הוא בעצם שחרר אותי מהמחויבות לתת לו משמרות כל השבוע, והוא ישמח אם מדי פעם לקבל עובד שיודע טוב את העבודה, מאשר ערימה של ילדי גנון שהתחילה להיאסף לו במחלקה. הודיתי לו על ההצעה ואמרתי שאני אשקול זאת.

עכשיו אני יושב לי בבית ומתחיל לארגן לי את החיים. אני עוד לא יודע מה אני בדיוק רוצה לעשות ומה אני רוצה מעצמי. אתמול חזרתי מסוף שבוע אצל חבר בצפון לנקות את הראש מכל מה שעברתי, אבל לא הצלחתי לעשות את זה לגמרי. לא משנה כל הכיף שהיה, דבר אחד המשיך וממשיך להטריד אותי ולא עוזב אותי. לפעמים אני חושב לדפוק את הראש בקיר בשביל שזה יעלם, אבל אני יודע שגם זה לא יעזור. אני יודע שאני צריך לשים לזה סוף, ושזה צריך להיות כמה שיותר מהר.

כמעט וכתבתי החודש. זה לא שלא היה מה לכתוב, יש לי לא מעט בקצה האצבעות שרוצה לצאת החוצה, אבל משהו עוצר. גם עכשיו שאני יושב וכתוב, זה כי ממש הכרחתי את עצמי לעשות את זה. זה לא מחסום כתיבה כי אין על מה לכתוב, זה עוצר כתיבה כי אני לא מצליח לפתוח את עצמי בשביל זה.

זה בעיה מוכרת אצלי. הקפתי את עצמי בחומות שמונעות ממני להיפתח, לגלות את מה שהולך באמת בפנים. לבנות חומה הרבה יותר פשוט מלהפיל אותה, אבל לפעמים זה גבוה מדי קשיח מדי בשביל שזה יהיה אפשרי, ואני נשאר עם כל הדברים בפנים, ודממה בחוץ.

בצורה הכי מוזרה, דווקא בצורה של כתיבה הדברים יותר זורמים בקלות. כשכותבים, רואים רק את המילים מול העיניים ולא את מי שהן מופנות אליהן. ברור שגם כאן היה תהליך של הפלת חומות ואת זה אפשר לראות טוב מאוד כאן, בשנתיים ומשהו שהמקום הזה קיים. זה התחיל בתור טור דעות על כל מה שקורה מסביב, ולאט לאט זה נהיה יותר אישי והתחלתי לספר יותר את החוויות האישיות שלי. בחודשיים האחרונים זה נכנס הרבה יותר פנימה, הרבה יותר ממה שאני חשבתי שאני מסוגל. הבעיה היא, שמשהו שחשבתי שיכול להתפתח טוב הסתבך, וכל הרגשות המבולגנים האלו סחררו אותי לגמרי ונתקעו בפנים. גם עכשיו, כשקצות האצבעות מקישות על הכפתורים השחורים במקלדת, יש לחץ באזור החזה. אם חשבתי לברוח למוזיקה, שתרגיע אותי, אז במיוחד בשביל זה מתנגן לו עכשיו ברדיו אותו השיר שפתחתי איתו את החודש שעבר, כאילו להכביד יותר על הנשימה.

שמרתי לי על המחשב את הפוסט שכתבתי כאן לפני חודשיים, זה שהוציא את הכל החוצה בפעם הראשונה ובעצם התחיל את הכל. אני קורא אותו ולא מאמין שעברו רק חודשיים מאז. הכל השתנה. איך אני מרגיש אליה, איך אני רואה אותה.למדתי להכיר אותה הרבה יותר בחודשיים האלה, לפעמים קצת יותר ממה שבאמת רציתי. המצב שלה השתפר, היא כבר לא נשברת מהעבודה, היא נראית יותר מלאת חיים, אם כי עדיין יש לה רגעים קשים.

אם אפריל היה חודש שהכל נראה בו אופטימי ויש לאן להתקדם, מאי היה מבולבל, שביר ובעיקר לא מובן. היו רגעים שניסיתי להבין מה לכל הרוחות אני עושה, ולמה אני עושה את זה לעצמי. היו רגעים שניסיתי לשכנע את עצמי שהיא לא בשבילי, שכל זה לא שווה את זה, ושגם אני זה לא מה שהיא ממש רוצה, מה שהיא צריכה. ועד ששכנעתי את עצמי, מגיע יום חדש והכל מתהפך לו. פה זה סתם ניסיון לגרום לה להרגיש טוב, ושם זה ללכת איתה לים אחרי העבודה (יותר נכון היא סחבה אותי).

החודש שמתחיל עכשיו הוא האחרון שלי בעבודה. אין הרבה תכנונים להמשך, אני אפילו לא יודע אם אני מתכוון לעבוד בקיץ או רק לשבת בבית. אבל יותר מהכל, החודש הזה יהיה המבחן בשבילי אם יש טעם להמשיך בכלל עם כל העסק איתה, ובאיזה צורה. החודש הזה יכריע אם ניפגש גם בחודשי הקיץ, או שהיא תצא לי מהחיים. זאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלי לשחרר את הלחץ הזה מהחזה, ולא להיתקע עם הרגשה נוראית של החמצה.

(ובמקום ציטוט, שיר שלם)

(לפעמים כשקצת קשה להתבטא, עדיף לתת למילים של אחרים לדבר)