מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

4 10/2007		אוקטובר 07: לא שבר, משבר
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, טכניון

לתקופת מבחנים יש פוטנציאל כל כך גדול לשינויים תכופים במצב הרוח, למעלה ולמטה. זו התקופה שאליה כל התסכולים מכל השנה מתנקזים אליה וצפים אל פני השטח ואז הכל יוצא החוצה, וכל כך קל להגיע לנקודות שבירה. אפשר לשבת כל היום, לנסות למצוא את הדרך הטובה ביותר ללמוד, לשבת עם אנשים, להרגיש בטוח בחומר, אפילו להתפנק בסופו של יום לימודים מתיש עם איזה הליכה טובה ברגל עם השותף לדירה ופרק באיזו סדרה שנזכרתי שאני צריך לראות, ואז להגיע ליום של המבחן ולגלות שכבר אין לי כוחות לשום דבר. והמבחן עצמו? עדיף כבר לא לדעת.

אני זוכר את עצמי לפני הבגרויות, יושב, מסכם לעצמי את כל החומר, מארגן את הנקודות החשובות אחת אחרי השנייה, ואז יושב וקורא את זה שוב ושוב, מנסה להבין הכל, ואם צריך גם לתרגל אותו קצת. בבוקר של המבחן הייתי קם מוקדם, ולמרות זאת רענן, ויושב לקרוא שוב את הסיכום, קריאה רצינית אחרונה ואז יוצא אל בית הספר, קורא שוב רגע לפני המבחן את הנקודות החשובות ונכנס לבחינה, וגם מוציא ציונים טובים. 6 שנים חלפו מאז סיום התיכון ואיפשהו דברים התפקששו להם בדרך. אני עדיין מסכם לעצמי את הדברים, ואפילו מקבל פידבקים חיוביים מהסביבה על הסיכומים שלי (עד כדי תחושה של שמינית-סלב), אבל השבוע, אחרי שישבתי עם אנשים והרגשתי בטוח עם חלק מהדברים, קמתי בבוקר ורציתי ללמוד ופשוט נגמר לי הכוח. כל הניסיונות לקרוא את החומר בצורה טובה לא הצליחו ואיבדתי את הריכוז שלי פעם אחר פעם בניסיונות לקרוא ולהבין דברים אחרונים. אחרי זה הגעתי למבחן ופשוט לא ידעתי לענות על שאלות פשוטות, כאילו יש לי בלק-אאוט טוטאלי. הצלחתי לגרד הסברים, להיזכר, אבל התחושה הייתה לא טובה, כאילו יכולתי לעשות יותר, להוציא יותר מעצמי. זה מתסכל, כי תיכף אני מסיים חצי תואר ואני לא מצליח לעמוד בציפיות שלי ונשאר לדשדש בציונים עם קידומת 6, בעוד אנשים מסביב מתפארים בציונים גבוהים יותר, ואומרים כמה המבחן היה קל והוגן וטוב, וממש לא היה בעייתי. גם אני חשבתי שאני שולט בחומר, שאני מסוגל להראות שהבנתי, אבל משהו לא מסתדר בדרך.

אני כבר לא יודע מה אני יכול לעשות. אין לי ספק שאני לא לומד בצורה נכונה, שאני מוצא יותר מדי סיבות לברוח מהלימודים להתעסקויות בשעמום, שמגיעה שעה ביום שבה אני מכבה את המוח שלי ולא מאפשר לעצמי ללמוד שוב, להשקיע עוד יותר בדברים. מרגע שאני חוזר לדירה בערב, הלימודים נפסקים ואני כבר לא מסוגל להתרכז יותר בשום דבר. אני מתקלח וזה מעייף אותי, אני אוכל וזה מעייף אותי, ואז אני כבר לא מסוגל לאסוף את עצמי ולהתרכז שוב. אני מתחיל לקרוא טקסט ולנסות להבין אותו והעיניים נהיות כבדות והריכוז נעלם (וזה קורה לי לאורך כל שעות היום). כל זה רק מגביר את התסכול ורק גורם לי לחשוב שוב ושוב מה לעזאזל קורה ולמה אני לא מצליח להיות אותו תלמיד שהייתי אי שם בתיכון? נכון שגם שם לא הייתי עילוי והברקה (ביחס לשאר אנשי הכיתה), אבל הסתדרתי טוב והצלחתי להעמיד ממוצע ציונים טוב. כאן אני פשוט לא מצליח. התחלתי לשקול אם לבקש עזרה מקצועית כשיירד קצת הלחץ של תקופת המבחנים (וכל מבחן רק מאריך אותה), אולי רק ככה אני אצליח לאסוף את עצמי.

בתוך כל סיר הלחץ הזה אני מוטרד גם מהעובדה שאני מתחיל להתנתק קצת מהסביבה הקרובה אליי, מתעוור ולא שם לב לדברים שקורים לאנשים שחשובים לי. למשל, כבר שבועיים לא דיברתי עם ידידה ממש טובה וקרובה שלי, וזה מתסכל שאיפשהו יש משהו שעוצר אותי מלהרים טלפון ולדבר. יש לזה המון סיבות ואני ממש לא יכול להאשים את המבחנים בזה, אבל הניתוק הזה נוצר דווקא עכשיו, בזמן שאני באמת צריך שמישהו קרוב יניח את היד על הכתף ויגיד לי שהכל בסדר, שייתן לי תחושה שזה לא כל כך רע כמו שזה בראש שלי וייתן לי דחיפה קדימה. אני לא יכול לרדוף ולבקש ממישהו שיעשה את זה, אבל אני מרגיש שאני מתפרק מבפנים וצריך את זה. אני צריך מנוחה עכשיו, צריך להוריד מעצמי את הלחץ הזה, למצוא כוחות חדשים ולקפוץ מחדש למים, אבל צריך בשביל זה אוויר, ואין לי כרגע מושג איך להשיג בלון חדש (שלי כבר הספיק להזדהם).

ובתוך כל הבלגן הזה, הוא שוב מוצא דרכים לעשות את הכל יותר מסובך, גורם לחשוב מחשבות לא מציאותיות וכשהדברים נחשפים באמת, הוא מתנפץ ולוקח איתו הכל. הוא לא נותן לי את השקט שצריך, רק מוסיף עוד שמן למדורה שכבר ככה יש. אני מקווה שהוא סוף סוף הבין שבאמת צריך להתנתק, להבין שאין טעם ולהמשיך הלאה כי לא שווה לבזבז כוחות על דברים לא מציאותיים.

עכשיו רק נשאר לאסוף את עצמי, להאמין בעצמי ולגרום לעצמי להתעקש וללמוד ולא לוותר בכלל. אני חייב להוכיח לעצמי שאני מסוגל, שאני יכול לצאת עם הרגשה טובה, שאני אצליח לקבל את ההערכה ממני שאני הכי רוצה לקבל אותה. ממני.

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של mcclane ב-4/10/2007 09:07

 

6 9/2007		הדו קרב: פוסט פתיחת החודש [ספטמבר 2007]
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, אופטימי

ברוכים הבאים לזירה. מצד ימין תוכלו למצוא את השכל, שמתמרק ומתארגן לו, משלים חוסרים ואוסף את כל הפרטים, החשובים והלא חושבים, כמו שהוא רגיל תמיד לעשות. בפינה השמאלית, מתכונן לו הלב. הוא לא נראה כל כך טוב, עם סדקים, עם כמה חלקים ממנו מפוזרים סביבו כאילו נשברו ממש ממנו, ועם לא מעט צלקות שמכסות חלקים לא קטנים ממנו. הוא משתדל להתארגן ולהתייצב כמה שיותר, למרות שהוא לא מבין למה השכל קרא לו דווקא עכשיו לדו קרב ולא מבין את מה שהתרחש לו רק לפני מספר ימים, כשפתאום הוא כבר לא אחז במושכות.

הלב קם ממקומו ראשון וקרה לכיוונו של השכל: שכל יקר, מדוע אנחנו כאן, מבזבזים את זמננו לריק במלחמה פנימית מיותרת במקום לדאוג לענייני החוץ שלנו? בוא ונשוב למעשינו ונדאג להשיג את מה ששנינו חולמים מזה זמן רב להשיג. הנה, תסתכל על האורות שחזרו פתאום לנצנץ. אתה בטח לא תרצה להרגיש שוב אכזבה מאיבוד הזדמנות, נכון? תן לי לחזור ולנהל את העסק, לתקן את הטעויות שעשית בשבוע האחרון כשפתאום קבעת שאתה זה שמחליט כאן החלטות, ובמקום לגרום לתחושה טובה, רק יצרת בלבול פנימי.

השכל לא נשאר חייב לדברים האלו והזדרז לקום ממקומו. הוא פשוט לא האמין למה שהוא שמע וכבר נערך לקרב. אורות מנצנצים? הוא שאל. איפה בדיוק אתה חי? ממתי נהיית כזה פתי, שמוכן להקריב את השלמות הפנימית שלו בשביל סיכוי להגשים חלום. כן, אני מאוד רוצה גם כן את החלום הזה, אבל לא בכל מחיר. תסתכל עליך, תסתכל איך אתה נראה ומה עבר עליך בשנה האחרונה. התחלת עם אופטימיות שהתרסקה לה ודעכה, ומתוך זה ראית משהו אחר, והחלטת ללכת תוך כדי זה שאתה משכנע אותי שבאמת יש שם סיכוי ואפילו לרגע זה באמת נראה אמיתי, עד שהגיע הפיצוץ וההתרסקות. העיוורון הזה שבר אותך בסופו של דבר, ובקושי רב הצלחת לנסות ולאחד חלק מכל החלקים שעפו להם לכל עבר. ואז שוב נכנסת למערבולת וניסית לגרור את הכל ושוב ניסית להסביר בכל כוחך שדווקא הסיפור השלישי הוא זה שיצליח, שיהיה אמיתי, ולא ראית את כל הסימנים שאומרים שגם הפעם נשאר באותו המקום. אבל אתה לא הקשבת, התעלמת מהסימנים וניסית ללכת בכל הכוח, וכאן כבר לא הייתה לי ברירה אלא להתערב, לקחת ממך את המושכות ולסיים את הסיפור הזה מהצד שלנו לשם שינוי, לפני שמשהו רציני קורה.

מבחינתך, המטרה היא הכי חשובה ולא משנה מה קורה בדרך. מרגע שאתה ננעל, לא יעזרו נפנופי הידיים שלי והניסיונות להסביר לך שזה לא יילך, שזה לא באמת מה שאנחנו מחפשים, אבל אתה לא תקשיב ותיגרר אחרי מילים יפות ומחמיאות או תחושה נעימה ותתעוור לך (זה לא קשה, כי העיניים אצלי גם ככה). אתה תהיה כל כך עיוור, שתפגע בסופו של דבר גם בי ובדברים שחשובים לי. איך יצא שדווקא בתקופות המבחנים הייתי צריך לטפל במזעור נזקים, בניסיונות להזרים מעט אופטימיות למערכת שהתמלאה בלא מעט רעל, והכל בשביל להצליח לעמוד במשימה החשובה, להצליח בלימודים ולהוציא בהם את המקסימום. אתה מנעת ממני להוציא את המקסימום, ועכשיו, רגע לפני שתקופת מבחנים נוספת מתחילה (הרביעית כבר, מי היה מאמין), אני לא מוכן לחזור על הטעות הזו שוב. אני צריך את השקט הזה בכל הגוף בשביל להתרכז, בשביל ללמוד ולהבין את הדברים כמו שצריך, ולא נתת לי את זה במידה הראויה. בגלל זה לקחתי את המושכות, בגלל זה קראתי לך לדו קרב הזה.

תסתכל על עצמך, כולך שבור ומרופט. נכון, ידעת מצבים גרועים מזה, אבל דווקא במצבים האלו אתה הכי מסוכן, כי אז יש לך נטייה להיתלות על כל דבר וליצור ממנו תקווה, גם אם היא (ולמען האמת, היא בעיקר) תקוות שווא. בשביל מה לנו להתאכזב כל כך, לכעוס ולאטום את הראש לכל דבר פרט לכעס או לרצון הפשוט אך הבלתי מושג הזה. חיוכים קטנים, פלרטוטים שאני יודע בוודאות שלא יובילו לשום מקום, משפטים שגורמים לך לתהות על פשרם בינך לבין עצמך ועוד רק גורמים לך להיתלות יותר ויותר גבוה ולא לרצות לעזוב אפילו לרגע, גם אם ברור כשמש שאין שום סיכוי שבעולם שזה יקרה.

לב קטן ויקר, אני מבקש ממך, קח קצת חופש, לך ותירגע, תתאחה ותחזור לכאן שלם. תן לי לנהל את העסק, במיוחד עכשיו שהמבחנים בפתח וצריך את מלוא הריכוז בשביל להשיג את הממוצע שנבחר בשביל לשאוף אליו, בשביל לעשות הכל כדי להשיג אותו. סע מכאן רחוק, הרחק מכל ההמולה שמציקה לך בזמן האחרון, הרחק מכל אלו שמבלבלים אותך. תפסיק לקרוא למצפון ולגרום לי להתחרט על מה שעשיתי, תן לי להאמין ולשכנע אותך גם כן, שכל מה שאני עושה זה באמת לטובת הכלל, לטובתו.

והלב, נבוך למשמע הנאום של השכל, לא יכול היה להגיד דבר. השכל צדק בכל דבריו והוא באמת צריך את הזמן להתאחות מחדש ולא לקפוץ מחדש למים העמוקים, שלפעמים נראים עכורים. אתה צודק, הוא מלמל, מגיע לך עכשיו את המושכות. לך, תנווט את הספינה להצלחה שזקוקים לה, תגרום לו להרגיש טוב ובטוח, ובעיקר שהוא מסוגל להתעלות על עצמו ועל הכל. זה לא אומר שמדי פעם אני אקפוץ לבקר, כי בסופו של דבר, לא תוכל בלעדי.

אי אפשר בלעדיך, לב, אבל עכשיו זה שלב השיקום, וגם שלב המבחנים, שבשבילם צריך שקט פנימי. סע, תפסיק לאכול את עצמך על מה שהיה ושכבר לא יכול להשתנות. יהיה טוב, חייב להיות טוב. ברגע שאני אצליח, גם אתה תצליח, אבל עד אז, יש עוד זמן. אפשר לוותר עכשיו על הכמיהה למישהי, על הרצון למצוא את מה שכולם מדברים עליו, ולהחליף בדברים חשובים יותר. מספיק ניסינו לקחת את עצמנו בידיים, עכשיו הגיע הזמן להמריא.

וכך הם נפרדו להם בשקט, מתוך ידיעה שזה באמת הדבר הכי טוב לעשות כרגע. הלב השאיר אצל השכל גם את מפתחות הכתיבה, כדי שגם צדדים חיצוניים יותר יצאו החוצה במקום חפירות פנימיות כל הזמן. בלי לוותר, בלי להביט אחורה. עכשיו יש רק מטרה אחת מול העיניים ומסתערים עליה בכל הכוח.

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של דונאלד מהסרטים ב-15/9/2007 10:53

 

7 8/2007		ביטחון: פוסט פתיחת החודש [אוגוסט 2007]
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, טכניון

קשה לי לא להבחין בשינוי שעבר עליי בחודשיים האחרונים. פתאום יש דברים שאני מרגיש יותר בטוח לעשות, להגיד, להתמודד איתם. למשל, ביום שני שעבר, בהפסקה של אחת ההרצאות עליתי לבמה לדבר עם המרצה ולבקש ממנו דחייה קטנה לתרגיל בית המטורף שניתן. השיחה עברה בלי בעיות, כאילו דיבור יום-יומי בין שני אנשים גם אם הם לא מכירים. כשירדתי מהבמה לספר לכולם שקיבלנו דחייה של כמה ימים, נזכרתי איך חודש לפני, כשעליתי לאותה במה מול אותו מרצה לבקש דחייה לתרגיל בית הקודם, היו לי הרבה חששות וגם קצת גמגמתי כשניסיתי לבקש ממנו דחייה. עכשיו זה היה בדיוק להיפך, ואפילו היה משא ומתן קצר על התאריך המתאים כשבסוף זה הסתדר לטובת כולם.

השינוי הזה לא קרה בין לילה, אבל הוא קרה. אני מוצא את עצמי פונה למרצים ומתרגלים בצורה חופשית יותר, גם פרונטאלית וגם במייל, מדבר בקלות עם אנשים שאני לא מכיר, בין אם הם סטודנטים שאני אמור לייצג ובין אם הם בעלי תפקידים באגודה או בפקולטה. אני מרגיש יותר בטוח בדברים שאני עושה, יותר בטוח שהדברים שאני עושה הם הנכונים בשבילי ובשביל מי שבחר אותי וכבר פחות חושב פעמיים ושלוש וארבע פעמים לפני שאני אומר או עושה משהו. יש לי פתאום יותר אחריות על הכתפיים וכל זה בא גם מתוך המטרה שאני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגל, שאני יכול, ועד עכשיו אני עומד בזה. הצבתי לעצמי רף גבוה יחסית, אבל אני מתקרב אליו כל הזמן ולא מוכן להביט לאחור.

לפני שבועיים בערך ערכנו יריד חוברות בפקולטה. כל מי שרצה היה יכול להביא חוברת מבחנים (או חוברת סיכומים) ישנה שהוא קנה בחנות חוברות של האגודה ולהחליף אותה באחרת, משומשת במצב טוב. ארגנו גם אבטיחים, ארטיקים, פופקורן, בירה וקפיריניה (גרועה) בשביל להעביר בקלות את צהרי יום ד'; החמים ואני מצאתי את עצמי מתרוצץ בין אנשים, לוקח מהם חוברות, נותן להם אחרות ומסתחרר קלות מהבירה (נו, טוב, היה חם והייתי חייב לשתות משהו). אבל היה כיף, וזה נתן הרגשה טובה לעשות משהו ולתת את החלק שלי בכל האירוע. גם הפידבקים שקיבלנו על האירוע היו טובים, ועכשיו נשאר רק לקוות שבסמסטר הבא אנחנו נוכל להתעלות על עצמנו ולהרים אירוע טוב יותר, מאורגן יותר.

מפה לשם, פתאום נגמר לו הסמסטר. כשבאוניברסיטאות אחרות כבר התחילו את הקיץ אחרי מועד א' (ובחלק מהמקומות גם אחרי מועדי ב';), אנחנו למדנו עד יום חמישי האחרון. כבר ציינתי כאן שתקופת המבחנים שלנו נדחתה רחוק אל תוך ספטמבר והחגים, אבל כבר ביום חמישי ממתין לי המבחן הראשון. המרצה התעקש לבחון ביולי או באוגוסט ובסוף, כפשרה, הסכים לשני מועדי א';. אז אני לומד למבחן הזה ומנסה לסיים את כל תרגילי הבית שגולשים להם אל תוך ה"חופש" הזה ויש לא מעט. ניסיתי לגרום לכך שאף תרגיל לא יגלוש אבל זה גדול עליי, ורק בשביל לרווח קצת את העומס הזה שיש לכולם, זה היה הכרחי לתת לשיעורים לגלוש. מצד שני, יש כאלו שמגזימים לגמרי ונותנים תרגילים לאמצע אוגוסט ולא ממש אכפת להם שכבר שנתיים לסטודנטים לא היה חופש אמיתי בלי שום דבר על הראש. הרי יש לי להתחיל ללמוד מתישהו למבחנים אז גם אם אני ממש ארצה חופש, אני אצטרך להגביל אותו בשביל ללמוד כמו שצריך, בצורה יעילה כמה שניתן למבחנים בספטמבר. זה כל כך מסתכל שבסופו של דבר אני מקציב לעצמי שבוע אחד בודד לתוכניות החופש שלי ויש לא מעט כאלו. מספיק שאמא שלי התעקשה לרדת לאילת במהלך אותו שבוע וכבר נשרפו להם עוד כמה ימים. אין לי כרגע את המותרות לתכנן בדיוק מה אני רוצה לעשות כי אני מאוד רוצה לגשת למבחן השבוע ולהצליח בו כי אני חושב שאני מסוגל להוציא בו סוף כל סוף ציון מצוין (שרק השאננות לא תפיל אותי), כי העבודה שזה עתה הגשתי שרפה לי מספיק מהזמן וכי אני באמת שלא יודע איך לעשות הכל. אולי פשוט אני אסתפק בבטן גב על המיטה שלי בחדר, או מול המחשב. מקסימום טיול קטן בתל אביב (עם הרבה מים) וים. חייב להיות שם ים.

והימים מתישים, ואני שוב מוצא את עצמי על רכבת הרים של רגשות, לא יודע מה לעשות ואיך, ורק רוצה שדברים יתבהרו, שיהפכו לקצת יותר מוחלטים, שהחיים יהיו קצת יותר פשוטים. אולי כשזה יקרה, יגיע גם השקט, ואיתו גם קצת יותר ביטחון ממה שיש עכשיו.

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-10/8/2007 20:39