מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

3 7/2007		מכת שמש: פוסט פתיחת החודש [יולי 2007]
		תגיות: פתיחת חודש

הרבה זמן לא כתבתי. אפשר לתרץ את זה בלימודים, בעומס הגדול שיש עכשיו באמצע הסמסטר (אז מה אם יש רק עוד חודש? עכשיו יש בחינות אמצע), העבודות הגדולות שיש להגיש והישיבות שאני צריך להשתתף בהן בגלל התפקיד. אבל בעצם לא כתבתי כי לא היה לי משהו חשוב לתרום, להוציא החוצה. בסופו של דבר, כל הדברים שמתערבלים להם בפנים לא השתנו ועדין יש את אותה תחושה מציקה בבטן שמסרבת לעזוב.

בשבוע שעבר השתתפתי בישיבת הוועידה הראשונה שלי. הוועידה היא הכינוס של כלל נציגי הסמסטר בקמפוס והיא בעצם הגוף המחוקק של האגודה. מחליטים שם החלטות, מאשרים דו"חות כספיים ושומעים מה קורה מהנהלת האגודה ומהנשיאות. אז שמענו עדכונים, קיבלנו הסברים שיש בעיה עם התקנון של האגודה וצריך לנסח תקנון חדש (מקימים ועדה בשביל זה), החלטנו על תאריך לבחירת ועדת הביקורת של האגודה (למרות שלפי התקנון היינו צריכים לעשות את זה באותה ישיבה), התווכחנו מתי צריך לעשות בחירות ובסוף אישרנו דו"חות כספיים של לפני שנתיים. אחרי 3 שעות כל אחד יצא משם מותש, אבל עם תיק קטן ונחמד.

הימים האלו, שאני מרגיש בהם כשאני מסתובב בין הדירה והפקולטה כאילו אני עכשיו בבריכה (רק בלי הכלור, יותר מדי כלור), וכל מה שאני רוצה זה טיפת מזגן או לקפוץ לבריכה, דווקא הם מחזירים אותי לרכבת ההרים שאני תקוע עליה כבר יותר מדי. ביום אחד אני יכול להרגיש מצוין וקצת אחר כך להרגיש חסר כוחות או רצון לעשות משהו ושקוע בדיכאון עמוק. לראות אנשים מתרחקים ממני או אחרים שמתעלמים ממני יכול לגרום לי להרגיש כל כך מיותר ולהרגיש כמו אוויר, ולכעוס על כל העולם ולכעוס על עצמי שאני ככה ולהרגיש שפשוט נמאס לי. ואז מגיעים הרגעים הטובים, כמו שמרוב רצון להוכיח לעצמי הלכתי לאחד המרצים וכשביקשתי ממנו דקה בתחילת השיעור בשביל לשאול את כל האנשים באולם מי צריך דחייה בהגשה של התרגיל בית, הוא פשוט אמר לי שהם מתכוונים לתת אותה בכל מקרה (וזה אחרי שביקשתי את זה מהמתרגל שאחראי על התרגיל לפני יותר משבוע) ואחרי שסיפרתי לכל מי שיכולתי לספר, ראיתי איך עליהם את ההקלה והשמחה, כי התרגיל הזה באמת כבד ולמי יש זמן באמצע הסמסטר, עם מלא תרגילים ובחני אמצע מסביב, לתרגיל בית כל כך כבד שאפילו 3 שבועות לא מספיקים בשבילו. אחר כך הלכתי לישיבת ועד והרגשתי כבר יותר טוב ואחר כך כבר התחלתי לארגן לי את האתר שיהיה רק שלי בשביל להעביר הודעות לסטודנטים ולשמור איתם על קשר (כן, כן, יש לי אתר משלי, רק בשביל זה).

ועדיין יש איזו תחושה מציקה ומרגיזה בתוך הבטן, וזה לא העייפות שמצטברת לה ומתישה אותי, וגורמת לי לשבת מול המחשב עד לשעות הקטנות ולנסות לעשות שיעורים. קשה להשתחרר מכל החרא שמקיף אותי, ולא משנה כמה אני אנסה לסבן, הוא עדיין נדבק אליי ולא מאפשר לי לנשום כמו שצריך. לא חסרות לי סיבות להרגיש רע עם עצמי ועם כל העולם אבל אני לא רוצה להסתכל על זה ככה. אני רוצה להסתכל על החיים בצורה אחרת, לשנות את נקודות המבט והחשיבה שלי על החיים ולהתחיל להרגיש טוב עם עצמי. כל אותם אלו שמתרחקים, שמתעלמים, שנעלמים וחוסמים, אני בכלל לא צריך להתייחס אליהם במחשבות שלי. אני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה לחיות אותם, ליהנות מהם בלי לחשוב יותר על אחרים. להתחיל לדאוג לעצמי ולעזאזל עם כל השאר. מה שצריך לקרות פשוט יקרה, גם אם אני פחות ופחות מאמין שזה יקרה. במקום לחיות בשביל הדברים הגדולים והבלתי ממומשים, אלו שבסופו של דבר יישארו להם בפנטזיות שלי, צריך לחיות מהדברים הקטנים של החיים, הרגעים הקטנים שמסוגלים לעשות לי טוב במשך כמה שעות ולא נותנים לי ליפול בחזרה לבוץ ומצליחים להוציא אותי קצת ממנו בשביל לשאוף אוויר נקי.

כל מה שאני רוצה עכשיו בקיץ הזה שכבר שורף לו לאיטו את כל תאי המוח שעדיין נשארו לי זה פשוט להרגיש טוב ולדחוק הצידה את כל מה שלא. אני משלים עם המצב ומנסה להוציא ממנו את הטוב ביותר, אני אומר לעצמי שאין במה לתלות תקווה שיקרה ושפשוט צריך לתת לחיים לזרום ולהוליך אותי לדברים שיקרו. מי שירצה להצטרף לדרך שיצטרף, ומי שלא, שלא יעשה פרצופים או סתם יעלם. אני מסוגל להסתדר גם בעצמי וטוב מאוד ואין לי רצון להתחיל להתרפס, לרדוף או כל דבר אחר. אין לי בעיה בכלל עם מי שזה לא נראה לו. ולמרות שוויתרתי על האמונה בדברים מסוימים, עוד לא וויתרתי על שאר הדברים בחיים. עכשיו צריך להיות יותר ריאלי ופשוט לחיות. פשוט, לא?

 

[No rain – Blind Melon]

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-3/7/2007 16:00

 

12 6/2007		מחשבות מתחת למים: פוסט פתיחת החודש [יוני 2007]
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, אופטימי

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר מתחת למים. התחלתי להשקיע בעצמי יותר, ולכן אני פוקד שוב ושוב את הבריכה המקומית ומשייט לי על פני המים בין שני צדדי הבריכה. 3-4 פעמים בשבוע (תלוי בעומס הלימודים ובמחויבויות שלקחתי לעצמי), בינתיים כ-20-30 בריכות בכל פעם בהתאם לאיך שאני מרגיש, ולאט לאט מתחילים להרגיש טוב יותר. נכון שזה מעייף וקצת קשה לחזור לריכוז אחרי ששוחים בבוקר (מה שיכול כנראה להוביל לשנ"צ כל יום שלישי, לא שיש בזה שום דבר רע), אבל התחושה אחרי שאני מסיים לשחות היא מצוינת, במיוחד אחרי הג'קוזי, הסאונה והמקלחת הטובה לניקוי כל הכלור מהגוף.

כשאני לא מחשב באיזה בריכה אני עכשיו, וכמה אני צריך לשחות בשביל שאני אהיה מרוצה מהאימון, אני פשוט חושב. כשנמצאים מתחת למים אפשר כמעט להתנתק מהסביבה (בעיקר כשאין זקנות במסלול ששוחות גב ומונעות ממני לעקוף אותן) ולתת לעצמי לסדר את כל הדברים בראש. אני לא חושב יותר מדי לימודים אלא על כל מה שמסביב ומנסה להבין ולסדר דברים. מאז ומעולם אני נמצא בתוך סוג של מרדף אחרי הדברים שאני באמת רוצה ותמיד מוצא את עצמי חושב איך אני משיג אותם, איך אני מנסה להסביר את הדברים האלו. דווקא עכשיו, כשהלימודים חוזרים לנגוס בזמן הפנוי, השחייה נותנת לי את השקט להתנתק לקצת זמן מהכל ולנסות להבין דברים מחדש.

הימים לא פשוטים, הם אף פעם לא היו. תמיד זה היה כל כך פשוט להיאחז במשהו שיזרוק אותי גבוה למעלה, ואחרי 5 שניות להתרסק בחזרה למטה, מאוכזב או פגוע. הטלטלה הזו מעיקה עליי ולא נותנת לי לארגן את החיים שלי בצורה שאני באמת רוצה שהם יהיו, לא נותנת לי פשוט ליהנות מהם. דווקא בזמן שאני שוחה והגוף פעיל, המוח מוצא זמן לנוח ומצליח להגיע לתובנות חדשות בחיים. מבחינתו, הגיע הזמן עכשיו באמת ליהנות מהחיים, למצוא חוויות חדשות, ריגושים חדשים ולא לתת לעצמי להרגיש רע אם משהו לא קורה כמו שבאמת רציתי. עד עכשיו הייתי עושה מזבובים פילים ומצליח להגיע לרמות של קיצוניות מטורפת, אבל עכשיו אני כבר מבין שפשוט צריך ליהנות מהדברים ולהראות את זה כלפי חוץ. זה לא אומר רק לשנות את המראה החיצוני שלי (גידלתי לי זקן צרפתי), אלא לשמור על האופטימיות ולהאמין שבאמת מה שצריך לקרות, פשוט יקרה והחיים יסתדרו בסוף כמו שצריך. אני יכול להתלונן עד אין קץ על הפאקים שלי, על הרצון שאנשים יכירו אותי בצורה אמיתית וכמו שאני באמת הייתי רוצה ועל המחסור באהבה אמיתית, אבל זה לא שווה את זה. במקום זה פשוט צריך לחיות, לתת לחיים לסחוף לכיוונים אחרים וטובים, ליהנות וללמוד מכל רגע ולהיות בן אדם טוב יותר, בדיוק כמו שאני רוצה להיות.

זה לא הכלור שעלה לי לראש, זה ההרגשה שהחיים באמת הולכים להשתנות לטובה, ולמרות הקשיים שכבר צצים, יהיה פשוט טוב.

 

והיה גם יריד תעסוקה, שבו ניסיתי בפעם הראשונה גם לחלק קורות חיים. היו כמה חברות שהסכימו לקבל, היו אחרות שעיקמו את האף לנוכח הממוצע שלי והסמסטר שלי, מאחרים השגתי מתנות (פנס USB למחשב, כדור לחץ, מחברות ועטים, אטבי נייר ומימיה מעפנה), ובעיקר שיזוף מהיום השמשי שהיה. לא בניתי יותר מדי על עבודה, אבל יש לאן לשאוף בהמשך, כי בינתיים עוד לא סיימתי אפילו חצי תואר.

 

והיתה גם נסיעה משפחתית לסוף שבוע באילת לכבוד סבתא שלי שחגגה 80 לפני חודש. המלון היה מעולה, מושלם בשביל להירגע לפני שצוללים בחזרה למבחנים, המופע WOW היה מעולה ומלהיב וכמובן היה מדהים לראות את מכבי לוקחת אליפות יחד עם החלק הצהוב של המשפחה. למרות שסבתא שלי התגלתה כפולניה לא קטנה (והיא בכלל מרומניה), כולם סימנו את הנסיעה כמוצלחת ביותר.

 

והיו גם בחירות לאגודת הסטודנטים, ועכשיו אני נציג סמסטר, עם לא מעט חששות וכאב ראש לא קטן שמתחיל לו, אבל עם הרבה רצון לתרום, לשנות ובעיקר להראות לעצמי כמה אני מסוגל לעשות את זה בצורה הכי טובה שיכולה להיות. גם זאת חוויה לא קטנה.

שמור   בטל

33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/6/2007 16:59

 

4 5/2007		שוברים ונשברים: פוסט פתיחת החודש (מאי 2007)
		תגיות: טכניון, אקטואליה, פתיחת חודש

ביום שני, אי שם אחרי חצות קפץ לי העדכון. משרד קמפוס באגודה שלנו פתח חשבון במסנג'ר ודרכו הוא מעביר עדכונים על השביתה. זה כמובן הדרך הכמעט יחידה לעשות את זה, אחרי שאתר האגודה דאג לקרוס כל יום בגלל שאף אחד לא באמת יודע מה קורה וכולם מנסים להבין. באותו ערב התכנסה הוועידה של האגודה והחליטה אחרי דיון ארוך מאוד להפסיק את השביתה ביום רביעי ולחזור ללמוד. זה כמובן יצר בלבול לא קטן, אחרי שבאתרים הגדולים פורסם שהסטודנטים דוחים את ההצעה שהועברה אליהם. הנימוקים שלהם היו שאי אפשר להמשיך לשבות כי המחיר שאנחנו, הסטודנטים בטכניון סופגים כתוצאה מהשביתה הוא גבוה יותר בגלל שאנחנו התחלנו ללמוד שבועיים אחרי כולם, ובעצם השבועיים שמחליטים להוסיף לסמסטר לא ממש מזיזים לנו. אותם נציגי סמסטר שהצביעו שם טענו כי הציבור שמאחוריו הם עומדים ביקש מהם להפסיק את השביתה

הנימוקים שלהם יכולים להישמע מאוד הגיוניים. קיבלנו סוף סוף הצעה כלשהי מהצד השני, שנראתה סבירה (למרות שהוועידה דחתה אותה) והממשלה לא ממש מתעניינת כרגע בסטודנטים. יש לה דברים יותר חשובים לעשות כרגע כמו לדאוג שהיא תמשיך לשרוד (ואני לא רוצה להיכנס כרגע לוויכוח הפוליטי שעומד מאחורי זה).

התגובות הנזעמות הגיעו כבר באותו הלילה. כל מי שדיברתי איתו, בין אם בפורומים השונים ובין אם ישירות, לא ממש הבין למה אנחנו מחליטים לשבור את השביתה בשונה מכל שאר האגודות בארץ (שמועות על אגודות נוספות ששוברות שביתה כמו העברית, בר אילן ובן גוריון, פרחו בכל מקום), ויותר מהכל, לא מבינים איך באמת הגיעו למסקנה הזאת שסטודנטים לא רוצים בהמשך השביתה. התגובות הזועמות הגיעו גם מבחוץ. בצהריים אתרי החדשות הגדולים פרסמו את דבר שבירת השביתה וגרמו לגל טוקבקים ענקי נגד הסטודנטים בטכניון. הלחץ הזה הביא להופעת סקר באתר האגודה (שקרס שוב ושוב) ולכינוס חוזר של הוועידה בערב אחרי שיותר מ-77% הצביעו בעד המשך השביתה והמאבק (נתונים סותרים הראו שבערך חצי מהסטודנטים הצליחו להצביע).

אני בעצמי לא ידעתי מה לעשות. אי אפשר לקחת את הסיכון שיהיו לימודים כי ביום רביעי הייתי אמור להתחיל מוקדם בבוקר וזה מאוד קשה להגיע מהבית בשעה כל כך מוקדמת. גם ככה תכננתי להגיע ולעשות סידורים (הגשת טפסי מעונות לשנה הבאה, כרטיסים ליום הסטודנט) אז העמסתי תיק פלוס שותף לדירה על האוטו של אבא שלי שנמצא ברשותי בשבוע וחצי האחרון ונסענו צפונה. רציתי להגיע בזמן ולראות מה קורה בוועידה, אבל כשהגענו ופתחתי את המחשב, גיליתי שרק בין 8 ל-9 בערב הדיון יהיה פתוח לכלל הסטודנטים ואחר כך  הם ידברו ביניהם ויצביעו שוב. השעה היתה קרוב ל-9 אז ויתרנו להגיע לשם, ואני יצאתי לסיבוב רגלי. בפועל, הסתבר שהדיון שם נמשך עד 11 ורק אחר כך נציגי הסמסטר התכנסו לדון. הדיון שלהם נמשך ונמשך ואנשים התחילו להתחרפן בהמתנה לתשובה. הייתי צריך להתרוצץ בין לא מעט אנשים שביקשו לדעת מה קורה (כאילו שאני ידעתי באותו רגע) והחצי גמר של ליגת האלופות שהתנהל במקביל. גם ככה הייתי עייף מהנהיגה צפונה, ועם איום לקום מוקדם למחרת. בסוף רק לקראת 1 בלילה יצאה ההודעה הרשמית שהשביתה ממשיכה והיה אפשר ללכת לישון בשקט.

התעוררתי בבוקר כשהשותף החליט שאני צריך לקום ולבוא להפגנה. גירשתי אותו בטענה שיש לי כבר דברים לעשות. אחר כך עבר מישהו עם מגאפון בחוץ וקרא לכולם לצאת להפגנה (ואם לא היתה לי רשת בחלון, כבר מזמן היה עף עליו כיסא). כשסוף סוף גירדתי את עצמי מהמיטה, הלכתי לבדוק אם החלב שרד את הזמן שהייתי בבית (העדפתי לא לעשות ניסויים בבני אדם ופתחתי את החדש שהבאתי מהבית), ואחר כך סידרתי את כל הטפסים שלי וטיפסתי במעלה ההר להגיש את טפסי המעונות (בתקווה שלא יטרטרו אותי שוב כמו בשנה שעברה). אחרי שסיימתי את כל טיולי הקמפוס, החלטתי שאם אני כבר כאן, אני צריך לנצל את העובדה וללכת לשחות. בבית אני לא יכול לעשות את זה כי המנוי לבריכה ולחדר כושר נגמר לפני יותר משנה, אז עליתי על מדי בריכה והלכתי לשחות קצת, לנקות את הראש לפני הנסיעה הביתה.

עכשיו אני בבית, קצת אחרי שחזרתי מיום הסטודנט (השובת) בתל אביב. הייתי עם מקליין ברובו, ובסוף הוא היה צריך לחתוך הביתה (לא נורא, את ברי סחרוף אני אראה בשבוע הבא). היה מלא באנשים, היה חם מאוד ובעיקר היה גשם מציק שירד כל הזמן ולא ממש גרם להקלה במחנק הכללי שהיה שם. חזרתי הביתה עייף ועם רגליים כואבות רק בשביל לגלות שוועד ראשי האוניברסיטאות החליט להכניס את כולם למלכוד. ביום ראשון, הם הודיעו, הם מתכוונים לחדש את הלימודים ושהמרצים ילמדו גם אם יהיה סטודנט אחד בכיתה. עכשיו אני באמת לא יודע מה לעשות, כי אני לא יודע אם אני מוכן לקחת את הסיכון הזה. מצד אחד, המאבק מוצדק ואי אפשר להפסיק אותו עכשיו אחרי כל כך הרבה זמן בלי הישג משמעותי אחד לטובת ההשכלה הגבוהה (ולא רק מבחינת שכר לימוד, אלא באופן גורף). אבל כמו שאמרתי, אני לא יכול להרשות לעצמי להפסיד חומר לימודי חשוב. אני מעדיף לסמוך קודם כל על עצמי בכל עניין הלימודים ולא להתחיל לבקש טובות מאף אחד (מה גם שאין לי יותר מדי על מי לסמוך), ככה שאני במלכוד כרגע אם לחזור או לא. זה לא שאני עושה יותר מדי דברים כרגע בבית שיצדיקו הישארות כאן במרכז. שם אני גם יכול ללכת לחדר כושר ולבריכה ולחיות בראש שקט יותר בלי שאף אחד יושב לי על הראש. אני גם ככה מתכוון להגיע בשלישי בערב או ברביעי בבוקר ליום הסטודנט אצלנו (רביעי בערב וכל יום חמישי) אז זה יגרום לי להגיע קצת יותר מוקדם. זה כמובן יצריך פתרון לאוטו של אבא שלי, שיצטרך לחזור בחזרה למקום העבודה שלו בנתניה.

עושה רושם שכל המאבק הזה יצא מכלל שליטה השבוע וממש אי אפשר לראות את הסוף שלו. הסטודנטים יותר מבולבלים מתמיד ולא יודעים מה לעשות. בין האירועים השבוע למדנו גם שראשי המאבק לא ממש רוצים לסיים אותו ולא הופיעו לפגישה שאורגנה עם נציגי משרד ראש הממשלה (רוב יושבי הראש של האגודות היו שם, כולל זה של הטכניון שאף אחד לא אוהב אותו). סמסטר קיץ כנראה לא יהיה גם השנה (אצלנו לפחות, המלחמה ביטלה אותו בשנה שעברה), והאיומים על ביטול הסמסטר הנוכחי מתחילים להיות יותר רציניים, למרות שמדובר בצעד חמור מאוד ואני ממש לא בטוח שהוא ייצא אל הפועל.

ואני? אני יושב בבית ולא עושה כלום. היום עוד ניסיתי להתחיל קצת ללמוד, לפתור את התרגיל בית שיצא בתחילת השבוע (בלי תאריך יעד) ולגלות שאני צריך לעשות למידה עצמית אם אני רוצה לפתור אותו כבר עכשיו. בין לבין התחלתי לעשות חשבון נפש יותר נוקב על אירועי הזמן האחרון, ובהתאם לרוח התקופה, לעשות לעצמי ועדת בדיקה, אבל זה כבר נושא לפוסט שלם בפני עצמו.

שרק ייגמר כבר, בשקט ובצורה הכי טובה שיכולה להיות. יהיה קשה לחזור ללמוד אחרי החודש הזה (כן, כבר עבר יותר מחודש מאז שהפסקנו ללמוד).

שמור   בטל

39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-7/5/2007 21:07