מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

4 1/2008		ינואר 08: רגע לרבע
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, אופטימי

איכשהו, זה תמיד מגיע, הזמן הזה בשנה שבו צריך להסתכל אחורה ולבחון הכל, 20 יום שבהם מהרהרים על השנה שחלפה ועל הציפיות מהשנה שתבוא, ולהחליט לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את עצמי. דווקא כשמסתכלים אחורה פתאום רואים שעבר המון זמן, והמון נדחס אל תוך שנה כל כך קטנה. אולי זה בגלל שהחיים שלי הפכו להיות הרבה יותר אינטנסיביים, הרבה יותר מעניינים ומאתגרים, והם משאירים רמז עבה לבאות.

אני מסתכל על הפוסט המקביל מלפני שנה ורואה איך בחלק מהדברים לא חל שינוי. בחלק מהצדדים בחיים שלי אני עדיין ניצב באותו מקום בלי יכולת לזוז ולשנות אותו. יש מקומות שזה לגיטימי וזה מרצון, אבל יש כאלו שממשיכים להציק מדי פעם. ההבדל העיקרי הוא שאני הרבה יותר מודע לכל אלו, ומנסה לראות מה אפשר לעשות בשביל לשנות את זה. עוד לא הצלחתי לארגן לעצמי לו"ז יומי מסודר כמו שבאמת רציתי, עוד לא הצלחתי למצוא את הדרך לא להימשך אל דברים שישרפו לי את הזמן שנהפך ליקר מיום ליום ועוד לא מצאתי את הדרך להבין באמת את עצמי עד הסוף. אני עדיין במאבק יומיומי עם עצמי, כדי לא ליפול, והדרך שלי רצופה בבורות שרק מחכים שאני אפול לתוכם ולא אצליח להתאושש. לא כל פעם שאני נופל אני מצליח להרים את עצמי ולעמוד על הרגליים על פני הקרקע. לפעמים זה נראה בלתי אפשרי וצריך לרתום לזה את מירב הכוחות, אבל כבר הגעתי למסקנה שאסור לי להישאר תקוע בתוך בור ולהתחפר בו, כי אז אני אאבד כל טעם למשהו.

השנה הזו הייתה שנה של למידה. לא רק במובן הפיזי, למרות שהצלחתי להעלות את הממוצע ולהיות תקין אקדמית, אלא גם במובן הפנימי. התחלתי ללמוד את עצמי ואת הסביבה, להפסיק להיות עיוור ולתת לתחושות לא אמיתיות להוליך אותי. זה תהליך שאני רק נמצא באמצע שלו, ועדיין לא הצלחתי ללמוד אותו עד הסוף. למדתי השנה להכיר במגבלות שלי, ואז לנסות ולאתגר את עצמי בשביל לשבור אותן. אין ספק שהרגע הכי משמעותי מבחינתי השנה היה אי שם במאי, כשהגעתי למשרדי האגודה והגשתי טפסי מועמדות. היו לי המון התלבטויות בימים שלפני, אם זה באמת משהו שאני יכול לעמוד בו, אם אני בכלל מסוגל להתמודד עם כל זה, ואז פשוט הגיע הרגע ובלי יותר מדי לחשוב פשוט עשיתי את זה. מאז אני נאמן לעקרונות שבשבילם התחלתי בכל זה, וזה רצון אמיתי להשפיע, לרצות לשפר את מה שקורה מסביבי ולהיות גורם משמעותי בחיים שסובבים אותי. לא עניינו אותי הטבות שונות שמגיעות כחלק מהתפקיד, רק המטרות האלו. מעולם לא הייתי חיה פוליטית או אחד שמעורב ומקושר, אבל לאט לאט זה התחיל להיווצר אצלי. מרגע שלקחתי על עצמי את האחריות הזו, השתדלתי לתת מעצמי כמה שאני רק יכול למען המטרה הזו. זה לא קל, וגם לי יש מספיק רגעי משבר שפשוט בא לי לזרוק הכל מהחיים, אבל כשמסתכלים מנקודת מבט היום, אני רואה לאן הגעתי ומה צברתי ומבין שאני בכיוון הנכון. יותר מהכל, השבוע האחרון הראה לי כמה באמת הגעתי רחוק, כשביקשתי להצטרף לפורום שמטפל בשביתה והבעתי בו את הדעות שלי לגבי חבילת הפתרונות אותה האגודה מנסה להעביר. אני חושב שהשבוע ישבתי במשרדי האגודה (כולל בלשכת היו"ר) יותר ממה שישבתי בכל החודשים שאני נציג, ובכלל בתואר. דווקא השבוע האחרון חידד אצלי את כל אותן מטרות העל שהגדרתי לעצמי כשהחלטתי להתמודד, וזה מה שכבר עכשיו מוביל אותי לתפקיד הבא באגודה, עליו אני הולך להסתער בשבועות הקרובים. כאן כבר מדובר באתגר אמיתי, כזה שיצריך ממני כוחות גדולים בהרבה ממה שעכשיו יש לי, ויחייב אותי לייצר לעצמי ביצים מברזל בשביל כל המאבקים, במיוחד בחודשים הקרובים שממש קריטיים. זה גם יצריך אותי להכין לעצמי תוכנית עבודה מסודרת עם אג'נדה מסוימת אותה אני רוצה להעביר. אני חייב את זה אם אני באמת רוצה להשאיר אחריי חותם, אם אני רוצה להוציא מעצמי את המקסימום.

למדתי השנה להסתכל על עצמי קצת מבחוץ, וזה הפחיד אותי לעיתים קרובות מדי. זה היה אחד הטריגרים שגרמו לכל מה שכתבתי בפסקה הקודמת לקרות, מתוך רצון להשתנות, להוכיח לעצמי שאני מסוגל להכל. למדתי לשנות את סדר העדיפויות שלי ולא לקדש מטרות על רחוקות ובלתי מושגות, אלא רק קטנות יותר ומוחשיות יותר. הבנתי עם עצמי שאין סיבה לרדוף אחרי אנשים או אחרי אהבה אם אין בהם גרעין של משהו אמיתי והדדי. אני עדיין צריך ללמוד איך להחזיר לעצמי את השריון שהיה לי פעם ואיבדתי אותו, רק שהפעם הוא יהיה שקוף יותר, כלומר יוכלו לראות אותי מבפנים (עד גבול מסוים) אבל לא להגיע ולפגוע בי. פגעו בי מספיק השנה, פצעו מספיק עמוק ומספיק כואב. כל הכאבים והפצעים רק לימדו אותי טוב יותר מי ידיד או חבר, ומי סתם מנסה לתפוס טרמפ. נכון, אני עדיין מתאכזב מאנשים, במיוחד כאלו שחשבתי שבאמת אפשר לסמוך עליהם שלא ייעלמו כשלפעמים צריך אותם, אפילו בשביל עצה קטנה או מילה טובה, ושלא יתרחקו בלי סיבה. אלה משפטים שקשה לי לכתוב (ובראש רצו לי גרסאות הרבה יותר חריפות), כי יכול להיות שאני עדיין נאיבי בתוכי ועדיין מאמין באנשים.

והשנה שמתחילה, היא רק ההמשך להכל. אין טעם להגדיר לה מטרות על גדולות ורחוקות, כי אין סיבה אמיתית לרדוף אחרי משהו שלא ממש קיים. כרגע חשוב לי להמשיך ולבנות את עצמי, ליצור הערכה עצמית וחיצונית טובה יותר, להבין את חוקי המשחק החדשים ולשחק כמו שלא שיחקתי אף פעם. מה שצריך לקרות פשוט יקרה, ויהיה טוב. לא יכול להיות אחרת.

"היום נגמר לי
ואין לי חשק
לשמוע מה אומרים
אומרים לי כל הזמן.
הכל עובר ומסתדר
ובסוף יגיע
יגיע גם תורך.
לנשום בשקט
למרות החושך
למרות כל מה
שמכביד אותך לשם.

בתוך אגם קפוא
אני רואה תמונה
שלי לפני שנים
אני לא מזהה
תיבת צעצועים
שאין בה אף סודות
הכל יכול להיות
הכל יכול להיות"
[בתוך אגם קפוא - רונה קינן]

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/1/2008 16:50

 

8 12/2007		דצמבר 07: אמונה
		תגיות: לב, מסעותיי עם עצמי, אופטימי, פתיחת חודש

לכל אחד יש את הרגעים האלו, שבהם הכל נראה אבוד, ששום דבר לא הולך, שכל מה שמנסים פשוט לא עובד. רגעי המשבר האלו הם הרגעים שבהם האמונה הפנימית היא זו שצריכה לעבוד הכי חזק, למשוך החוצה מתוך הבור שאליו נופלים, אבל מה עושים כשגם האמונה מתערערת וכבר אין לה את הכוחות להעמיד על הרגליים?
כשלא מצליח כלום, תמיד תנסה להפיל את האשמה על המעשים הקטנים, על האמונות הטפלות הכי ביזאריות שרק אפשר למצוא, אפילו כשיודעים שזה הדבר הכי מופרך שרק יכול להיות. הכי קל להגיד שזה בגלל שלבשת בגד מסוים, דרכת על שפת המדרכה בצבע הלא נכון או אפילו בגלל זוג המשקפיים שלך, שבאופן פלאי כשאתה שם אותם עליך קורים הדברים הפחות נעימים בחיים שלך. במה כבר אפשר להיאחז כשמאמינים שמשהו לא בסדר בעולם, שמרגישים שתקועים כל הזמן באותו מקום, באותו מצב, בלי יותר מדי אפשרות לשנות?

כשהאמונה העצמית מתערערת, מתחילים להרגיש את השחיקה הכללית, תחושה של ייאוש מצד אחד ואדישות מהצד השני. כבר לא יודעים מאיפה לשאוב את הכוחות בשביל להסתער קדימה פעם נוספת ולנסות לנטרל את כל המוקשים ולהתחמק מכל הפצצות בדרך ליעד. קשה לגייס אותם ולגרום להם להאמין שהקרב לא אבוד מראש, שאפשר למצוא את הנקודה שתסדר את המעבר הבטוח הזה קדימה, שאליה צריך להגיע. ההתערערות הזאת פוגעת בכל סוגי האמונות הפנימיים, אפילו באהבה כבר קשה למצוא שביבי אמונה. רק תחושה שגם היא, כמו לא מעט דברים אחרים, לא קיימת, לפחות לא בשבילי.

קשה לקום בבוקר ולצאת מהמיטה עם התחושה הזאת. קשה ללכת לישון ולעצום את העיניים. דווקא ברגעים האלו מנסים לנבור כמה שיותר פנימה ולמצוא את השביב הקטן של אור שעוד לא כבה, שמסוגל לחמם ולהשפיע לטובה. דווקא במסע הפנימי הזה, העיניים יותר נפקחות, דברים סוף סוף נהיים בהירים ומובנים וטעויות העבר עולות אל פני השטח. אתה מבין לאיזו רמה הגעת וכמה אתה לא רוצה להיות כזה, כמה אתה רוצה להיות מי שאתה חושב שאתה. זה דבר שמנסה להתוות דרך חדשה מתוך הרצון התמידי להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר. הרצון הזה, הוא לא מגיע מתוך כוונה להראות לסביבה שאני מסוגל להיות מישהו אחר ממה שחושבים עליי, מישהו שיראה לאחרים שהוא לא באמת מה שהם חשבו עליו, שהוא מסוגל להתקדם, ללמוד מהטעויות שלו. הדרך הזאת מגיעה מבפנים, והיא מכוונת כלפיי פנים. כל עוד אני לא מסוגל להבין מה קורה אצלי בפנים, אני לא יכול לתת מעצמי שום דבר, בטח שלא לאהוב. אני לא יכול לבקש מאף אחד שיעזור לי, אני צריך לעשות את זה קודם כל לבד. מבין כל הדברים האלו, חשוב לא רק להבין ולהתפתח, אלא גם ליהנות מהדרך, לא לוותר ולא להרגיש רע מכל פיפס קטן. לשמור על הראש למעלה ולעשות הכל בשביל הניצחונות היומיים הקטנים, בשביל להבין את החיים, בשביל להמריא.

"וקול תחינה בבקשה, רק תחזרי אלי...
אמונה,
אחת קטנה שנשארה לי,
והיא צועקת ומכה בי,
שהחורף יזכור שזמנו לעבור."

מצד שני...
תמיד יש את הדברים הקטנים האלו, הטובים. הם עדיין לא נעלמו. הופעה מעולה של שלומי שבן, סיום מהיר של שיעורי הבית (היחידים) שיש לי, קבלת מלגה עם סכום די מכובד, לשבת ולשמוע מוזיקה חורפית שעושה חם בפנים בזמן נסיעה ברכבת כשבחוץ סוער, לשחות 190 בריכות בשבועיים האחרונים ולהרגיש כל שריר, לקבל טפיחות קטנות על השכם, לשמוע ברדיו רגע לפני שהולכים לישון את "לילה טוב" של הכבש השישה-עשר ולמצוא זמן גם לרגעים קטנים של כיף, אפילו אם הם טיפה השקעה. לא הכל רע, בסופו של דבר. זה רק מוכיח שעוד לא איבדתי אותה. עדיין.

"אמונה,
שהשמיים לא ייפלו לי,
שהאמת שבי תלחש לי,
שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל."
[אמונה - כפיר אפשטיין]

שמור   בטל

3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/12/2007 11:19

 

10 11/2007		נובמבר 07: לא שרע לי
		תגיות: לב, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"יום בהיר נתקפתי געגועים
לפעם, כשהכל היה פשוט...
לא שפעם זה היה פשוט
הנה אני שוב משקר לי"

לא ברור המצב עכשיו. בהחלט לא ברור. החיים נכנסו לאיזה מסלול שאני יודע שהכיוון שלהם עכשיו הוא לא טוב ואין לי מושג איך לעצור את זה. כל החודשיים האחרונים אני מרגיש בזה, בלחץ שגובר, בתסכול שמצטבר לו ובשקיעה הכללית, אבל רק בשבוע וחצי האחרונים זה התפרץ החוצה.
אני לא זוכר את עצמי כל כך בלחץ בתקופות המבחנים הקודמות. הגעתי עכשיו למצבים שאני לא ממש יודע מה אני עושה ואיך אני לומד ומרגיש שאני לא מסוגל להביא את עצמי למצב שהייתי רוצה להיות בו, לצורה שבה אני יכול להראות שאני מבין את החומר. אם חשבתי שאני במומנטום חיובי מסמסטר חורף (שיפור של 5 נקודות לממוצע), הפעם די נתקעתי ולא הצלחתי ממש להתרומם. זה כמעט הביא אותי לגשת למועדי ב' עם ציונים גבוהים, רק בשביל להוכיח את עצמי שאני יכול יותר, ובסוף עצרתי את עצמי כי הרגשתי שכל הכוחות שלי אוזלים. מועדי ב' התישו אותי עוד יותר והוציאו את כל הכוחות ממני. כבר אין כוח ללמוד את הכל שוב, לנסות להבין איפה טעיתי במועדי ה-א' שלא הוצאתי בהם ציונים סבירים, ולהראות שיפור, אבל הכוח נגמר, ואיתו הריכוז, ולעזאזל כל המסיחי דעת האלו שצריך להילחם בהם.
ואז הגיע הנכשל. באחד ממועדי ה-ב' שלי (למעשה, היחידי מבין השלושה שאני יודע מה הציון שלו) התרסקתי, ודווקא במבחן שיצאתי ממנו עם תחושה הרבה יותר טובה ממועד א'. מכל הקורסים, זה היה חייב להיות דווקא בקורס הכי קשה והכי כבד שהיה לי בסמסטר האחרון, ולמרות שהוא לא קדם לשום דבר, החלטתי שאני חייב לעשות אותו עכשיו שוב בשביל להיפטר ממנו, גם אם זה אומר לוותר על קורס שמאוד רציתי לקחת הסמסטר, כדי לא ליפול לעומס מטורף מדי של בחינות.
תחושת הכישלון הזאת, ההתנפצות של הציפיות שניסיתי לגרום לעצמי (איפה אני ואיפה הממוצע שרציתי להשיג), פוררה אותי מאז. אני מוצא את עצמי דוחה דברים, אפילו כאלו קטנים שייקחו לי בדיוק 2 דקות (כמו לשאוב סוף סוף את השטיח בחדר) או להשקיע קצת במה שעוד יש מהסמסטר הזה ולנסות להגיע בצורה טובה יותר לפתיחה האמיתית של הסמסטר, שתהיה מתישהו, אם בכלל תהיה. אני לומד בסך הכל 3 שעות בשבוע עכשיו, אחרי ש-6 מהקורסים שלי עצרו לגמרי ורק אחד ממשיך כמו שצריך ובשאר הזמן אני פשוט לא עושה כלום. מדי פעם נגרר להליכות או עושה כמה דברים קטנים במסגרת התפקיד (ישיבות וכאלו) אבל כלום מעבר לזה. לא לומד חומר מהווידאו שיש לי באחד הקורסים, לא קורא שקפים של הרצאות, לא מסדר את הדפים, לא מנסה לעשות כלום חוץ מלהיתקע מול המחשב ולבזבז את הזמן שלי. אני יכול להאשים את השביתה כמה שאני רוצה, אבל אני בספק אם המצב היה שונה אם היו לימודים רגילים והמון שיעורי בית אמיתיים על הראש. פתאום החדר הקטן והשקט שלי הפך למקום שאני לא מסוגל ללמוד בו בכלל, ואני חייב לחפש לעצמי פינות אחרות בשביל לא ליפול לשטויות.

"כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה לראות את הקצה
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה מאד כבר לצאת"
כל התחושה הזאת מפנה זרקור אל כל שאר הדברים בחיים שלי וגורמת לי לראות בעיקר את חצי הכוס הריקה. הריקנות הפנימית משתלטת, מונעת ממני להרים את עצמי מהמיטה בבוקר להתחיל את היום, לא נותנת לי מנוחה וגורמת לי לרחף קצת למעלה. רק השבוע שכחתי את המטען של הסלולרי בבית ונאלצתי ללכת יותר מחצי שעה לכל כיוון רק בשביל להטעין אותו במרכז שירות שהכי קרוב לי לדירה, ואחר כך כמעט לשכוח את המכשיר בדירה רגע לפני הנסיעה הביתה.
זה אוכל אותי מבפנים, נאגר מבפנים ולא נותן לי מנוחה. כל הזמן אני רוצה שיהיה לי קצת שקט ואני לא מצליח להשיג אותו. יש רגעים קטנים של אושר, של הרגשה טובה, אם זה שיחות טלפון קטנות עם אנשים יקרים, ללכת להופעה טובה או לקחת את האח הקטן למשחק כדורגל, אבל בסוף העננים יורדים בחזרה והסופה הפנימית מתחדשת.
אני עדיין צריך למצוא דרך לגייס את כל הכוחות שיש בי ושמתחבאים בשביל להילחם בזה, בשביל להרגיש טוב יותר. דווקא עכשיו יש לי מספיק זמן לעבוד על זה, למצוא את הדרך להחזיר לעצמי את האמונה בדברים שלגביה היא התערערה ולנסות להוציא את המיטב מהשביתה הזאת, שלא ממש רוצה להיגמר. נכון שהמצב קשה, ושקשה לי להאמין שדברים מסוימים כבר יקרו לי (ואני לא מדבר על ציונים טובים, אלה יגיעו), אבל בסופו של דבר, זה מה שאני באמת צריך בשביל לצאת מזה, בשביל באמת להרגיש טוב. אולי אני אצליח גם לקבל ולא רק לתת כל הזמן, אני אצליח להבין מה אני בעצם רוצה ולאן אני מנסה לכוון את עצמי ואולי אני אצליח גם לקבל את עצמי בשביל שכל זה יקרה. אולי.

"כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה זרועות לחבק
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה ללמוד לקבל"
[לא שרע לי – אפרת גוש המצוינת, למילים של אריק ברמן]

וכן, זה האוגי החדש. כשנמצאים למטה תמיד רוצים להגיע הכי גבוה, למרות הכל.

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/11/2007 16:35