אוקטובר הגיע. פתאום זה כבר נראה כל כך קרוב, במרחק נגיעה. עוד רגע וכל החיים שלי מטלטלים להם מקצה לקצה.

אולי זאת הבעיה שלי עכשיו. ההרגשה הזאת שנשאר עוד זמן להעביר עד שהלימודים יתחילו, עד שאני אקח את עצמי מכאן ואעבור חזרה צפונה, לעיר המוזרה ההיא, שהולכת לישון מוקדם, יש לה שתי תחנות אוטובוסים מרכזיות והיא בכלל בנויה על הר. ההרגשה שלי עכשיו היא שאני פשוט תקוע במקום. אני צריך לחכות לסוף החודש הזה בשביל שהחיים שלי יתקדמו הלאה. זאת הבעיה העיקרית שלי כרגע. זה גורם לי לחוסר שקט פנימי, אבל גם לאי רצון לעשות דברים שאני צריך לעשות. נוצרה לי שגרה של כלום, של קצת חדר כושר בבוקר שגם שם אני לא ממש משקיע את כל מה שאני יכול, אחר כך חוזרים הביתה, מתקלחים ומתיישבים ליד המחשב בציפייה שיקרה משהו. מה יקרה? זאת באמת שאלה טובה.

אפשר להגדיר את זה פשוט בתור ירידת מתח אחרי המבחן בפיזיקה. כל הקיץ ישבתי ולימדתי את עצמי מקצוע שכל כך ברחתי ממנו, וההצלחה החלקית, עשתה משהו. הצד האופטימי אומר שהנה הצלחתי בלי הרבה מאמץ, בעוד הפסימי מסתכל דווקא על הכישלון בחלק שהיה אמור להיות יותר קל. זה לא פשוט עכשיו להתחיל ללמוד שוב, אחרי שעברתי את השיא. הפעם אין מטרה בדמות מבחן שישנה לי את העתיד. הפעם מדובר בחומר שאני צריך בשביל להתחיל את השנה יותר טוב. איפה האתגר כאן? אולי עכשיו, שלתאריך יש את אותו חודש כמו יום פתיחת הלימודים, שאני רואה אותו מהבהב לי בלוח שנה ומאיים, אולי עכשיו אני אקבל קצת שכל, תרתי משמע.

לא רק בלימודים אני מרגיש תקוע. גם ברמה האישית. לפני חצי שנה כתבתי כאן את אחד הפוסטים היותר חושפניים שלי. מאז לא נראה שהשתנה משהו. לפעמים אני שואל את עצמי, אם בחרתי נכון כשהחלטתי ללמוד מה שהחלטתי, כי נראה לי שעדיף היה בשבילי ללכת ללמוד פסיכולוגיה או משהו בסגנון הזה, למרות הסלידה הגדולה שלי מהם. שוב חוזר לו המצב שאנשים פונים אליי עם הבעיות שלהם ומבקשים עצה, שואלים שאלה ומקבלים את כל מה שאני יכול לתת באותו רגע. וכמו כל פסיכולוג, תמיד מלווה התחושה הזאת שצריך להקשיב לכולם אבל הדברים שלי נשארים להם בפנים ולא יוצאים החוצה. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא אומר שאני לא רוצה לעזור. להיפך, אני שמח ומוכן תמיד לעזור לאנשים שאכפת לי מהם, לאלה שבקשר איתי. זה פשוט הכובד שנחת לי על הכתפיים וכל ההרגשה הזאת שהציפו את הדברים אל פני השטח. ואולי זה פשוט כי זאת שתפקדה לא מעט בשנה האחרונה ככזאת, נסעה לה להשתובב בערבות אוסטרליה.

למרות שבזמן האחרון אנשים התחילו לקרוא לי בן אדם פסימי, אני דווקא רואה קצת אור בכל הבלגן הזה. אחרי הניסיון ההוא (שלא נכשל לגמרי, מצאתי לי בן אדם זהב) החלטתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה. בחודש ומשהו האחרון נראה לי כאילו מתבשל לי משהו לאיטו. זה התחיל אי שם ברשת (ולשם שינוי לא כאן) ועבר לשיחות אל תוך הלילה ב-ICQ ולמשחקי מרתון ארוכים של לאמות (מי שיודע, יודע). זה נראה כאילו יש כאן פוטנציאל, אבל על סמך ניסיון העבר החלטתי לא לפתח ציפיות, כי ציפיות מולידות אכזבות. בינתיים זה עושה רושם של מתקדם לו לאיטו, אבל אי אפשר לדעת. אולי כאן תבוא הישועה.

חוץ מזה, אחרי שנתיים וחצי נפרדתי לשלום מהסלולרי שלי ולקחתי דגם דומה, כסוף, עם מסך צבעוני ויכולות צילום. סצינות קורעות לב כמו בהחלפה הקודמת לא נרשמו. מערכת השעות שלי הספיקה להשתנות אחרי שגיליתי שהתבלבלתי בבחירה של אחד הקורסים. מסתבר שפתחו קורס חדש של חדו"א ובמקום מ' אני צריך ת' (אל תשאלו אותי מה זה אומר), ככה שהייתי צריך להזיז מקצועות מפה לשם ומשם לפה. נ' סחבה אותי באיזה ערב לשחק קצת פול (ובדרך הוכחתי כמה אני לא יודע לשחק...) ואחר כך אני סחבתי אותה למצוא לה דירה בעיר הגדולה (והיא הוכיחה לי למה היא לא מצאה אחת בשנה האחרונה).

החיים נמשכים, החג מגיע. סיכומי השנה האחרונה יישארו דווקא לסוף החודש הזה. כשיתחיל הפרק החדש בחיים שלי, גם המקום הזה, שמהווה מראה למה שעובר עליי ישתנה ויהפוך להיות בלוג של סטודנט, ולא של חייל משוחרר-מלצר מתפטר-לומד למבחן סיווג. אם שינוי אז עד הסוף. שתהיה שנה טובה. באמת. הפעם, יש למה לצפות.

משפט חכם שפעם שמעתי אמר שמהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות. החודש לפני 5 שנים היה השפל הכי נמוך מאז שאני זוכר את עצמי. מכל הצלקות שספגתי בחיים, מכל הפגיעות, מה שהיה לפני 5 שנים היה נקודת השבר הכי גדולה בחיים הקצרים שלי, פתח לי את העיניים ובעצם נתן לי את המכה של ההתבגרות. חלקים מסוימים בחיים שלי השתפרו בצורה דרסטית מאז.

הימים ימי ספטמבר 2000. ראש הממשלה אהוד ברק נוסע לוושינגטון לנהל משא ומתן עם הראיס השכן ואחרי דחיפות הדדיות נותר עם הרבה הבטחות מפוזרות באוויר אבל כלום ביד. אני בדיוק התחלתי את השנה האחרונה בבית ספר, כשאחרי הצהריים, 3 פעמים בשבוע יש לי קורס פסיכומטרי שהתחלתי עוד בקיץ. הבחינה הייתה אמורה להיערך בתחילת אוקטובר. לכל הכיתה יש תאריכי גיוס ומקבלים זימונים למבדקים לכל מיני יחידות שונות ומשונות ורק אני לא מקבל כלום. כל מה שזימנו אותי עד אז היה לכל מיני ראיונות משונים בלשכת גיוס. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.

המכה הראשונה באותו החודש הייתה מתישהו באמצע החודש. עוד שיעור פסיכומטרי נגמר לו ואבא שלי בא לאסוף אותי מבית הספר הביתה (באותו הזמן עוד לא חשבתי אפילו על לימודי נהיגה). כבר בנסיעה ראיתי שמשהו לא בסדר. הוא היה נסער ופלט איזה משפט כמו יש דברים שאימא שלך לא מבינה ולא יעזור כמה אני אנסה לשכנע אותה שלא. לא הבנתי למה הוא מתכוון. נזכרתי שגם היא הייתה מאוד נסערת כשהיא חזרה מבית הספר שלה בצהריים. בבית היה בלגן, צעקות, עיניים ופנים אדומות, מילים שמוטחות האחת בשני והרבה בלבול. זה לא היה דבר חדש, לשמוע את שניהם רבים. באותו זמן זה קרה מדי פעם, אבל לא בעוצמה כזאת. זה לא נפסק גם בימים שאחרי. בדרך כלל זה היה אמור להירגע אבל ראו שזה שונה. אני והאחים שלי לא ממש ידענו על מה מדובר כאן, אפילו לא הצלחנו להבין משהו מרסיסי המשפטים שנזרקו לאוויר. כל אחד העדיף להסתגר בחדר שלו בתוך עצמו ולקוות שיעבור זעם.

המכה השנייה נחתה משהו כמו שבועיים אחר כך. עוד זימון ללשכת גיוס, זימון לוועדה. ועדה? מה רוצים ממני? נכנסתי פנימה. 3 ישבו ליד שולחן ואני מולם. לפניהם היה תיק שלי, הם דיברו קצת בינם לבין עצמם ואז הנחיתו את המכה. מורידים לי את הפרופיל ל-24. הגיוס מושהה עד להודעה חדשה. לך תבדוק את עצמך ותחזור אלינו עוד שנה. ככה, כמעט בלי הסברים שלחו אותי הביתה. מרוב ההלם וכל המטען שבאתי איתו מהבית לא יכולתי להוציא מילה, להילחם על הכבוד שלי. בדרך לאוטובוס נשברתי והכל יצא החוצה. לקח לי כמה דקות להתאפס ולאסוף את עצמי.

הדבר הראשון שאני זוכר זה שאני מתחיל להבטיח לעצמי הבטחות, מה אני עושה מכאן בשביל לתקן את המצב. אחת ההחלטות אז הייתה למצוא עבודה בשביל להיפתח יותר. המצב עם האנשים בכיתה היה חרא והגעתי למצב שאני כבר לא מסוגל לראות אותם יותר. שלושה שבועות אחרי הוועדה, ביום האחרון של חופשת סוכות, הלכתי לחפש עבודה. המקום הראשון היה סניף של מקדונלד'ס שקרוב לי לבית. אחרי שבועיים כבר לבשתי את המדים שלהם.

בינתיים ההורים נכנסו לפעולה בעניין הצבא ופנו לכל מיני מקומות. המכה שלי לא השכיחה את הכאסח ביניהם, היא רק דחתה אותו קצת. בעזרת כל מיני קשרים נחת בבית התיק הרפואי שלי. כשעברתי עליו גיליתי שם דברים שלא ידעתי על עצמי, אנשים שאבחנו אותי הכי רחוק ממה שאני באמת. הגשנו ערעור. בינואר, קצת לפני היום הולדת, התכנסה עוד וועדה. הפרופיל הועלה ל-64 ואני שחררתי אנחת רווחה. בפועל, אם הייתי יודע שזה סוגר לי לא מעט דלתות הייתי ממשיך להילחם, אבל היה לי כבר תאריך גיוס וזה מה שהיה חשוב (מצד שני, אני לא מצטער על מה שעברתי בשירות שלי, האנשים שפגשתי). אחרי הוועדה, נסעתי למשרד הרישוי להיבחן בתיאוריה. להמשיך את המומנטום של אותו יום. כבר הייתי באמצע לימודי הנהיגה שלי. 5 חודשים אחר כך כבר היה לי נייר שמרשה לי לנהוג על אוטו (טסט שני). את העבודה עזבתי בגלל אותה סיבה שבגללה התחלתי לעבוד – צה"ל, 4 ימים לפני הגיוס. בדרך אפילו זכיתי להיות עובד מצטיין באחד החודשים (וזה עשה הרבה יותר טוב לאגו מאשר לכיס, 250 שקל בונוס).

המצב בבית המשיך להיות קטסטרופה. היו תקופות של שקט והיו תקופות של כאסח רציני. זה הפריע לי מאוד בלימודים לפסיכומטרי, ובסופו של דבר כנראה פגע לי בציון (הנמוך לטעמי, הרבה אמרו לי שהוא די גבוה). לימדתי את עצמי לעשות הפרדה כמעט מוחלטת בין הבית והחוץ ולא להראות את מה שקורה בבית. בזמן שהייתי כבר בצבא המצב החריף עוד יותר, עד שזה הוביל לעזיבה הבלתי נמנעת של אבא שלי (וידעתי מזה רק טלפונית). רק לפני כמה חודשים, כשהייתי צריך להגיש מסמכים למעונות ראיתי בפעם הראשונה מתי זה באמת נגמר. עדיין יש הרבה מתיחות בכל מה שקשור לזה, אבל מנסים להמשיך הלאה.

מהמקום הכי נמוך אפשר רק לעלות. מאז, השמיים הם הגבול (ואולי אפילו יותר מזה)...