מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

11 1/2006		סוף השנה ה-23: פוסט פתיחת החודש [ינואר 2006]
		תגיות: פתיחת חודש

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של ִִִ ב-14/1/2006 08:54

 

7 12/2005		בדידותי: פוסט פתיחת החודש [דצמבר 2005]
		תגיות: פתיחת חודש

מאז שאני זוכר את עצמי היא יושבת לה שם ועושה רעש, מזכירה לי שהוא קיימת. לפעמים היא נמצאת במוח, בתוך הגרעין של המחשבות, לא נותנת לי להתעלם ממנה. לפעמים היא עוברת ללב ומכאיבה לי בדרכים שרק היא מסוגלת. יש תקופות שפחות מרגישים אותה, שמרוב העניינים שרצים לי בחיים אני פחות שם לב אליה, אבל אני יודע שהיא שם. בפעמים אחרות היא מסוגלת לשתק אותי לגמרי ולא נותנת לי לחשוב על שום דבר אחר מלבדה. סחרוף (שהוא ופורטיס התפרעו פה על הדשא המרכזי בחודש שעבר) שר פעם על זה שהיא חדה כמו תער ומסוגלת לשרוף מפנים. לפעמים, יש שירים שפשוט מסוגלים לפגוע בול במה שבן אדם באמת מרגיש.
בחודש האחרון, מאז שהתחלתי ללמוד, מאז שעברתי לכאן והתחלתי בחיים האלו, נדמה כאילו היא הרימה את הראש, לקחה לה חלק מהכסף שאני משקיע כאן בתור שכר לימוד והלכה וקנתה לה מערכת תופים חדשה בשביל שאני ארגיש בה יותר. זה לא שלא הרגשתי בה בעבר. בתיכון היא לא הייתה צריכה ממש להתאמץ אחרי שהאנשים מסביבי דאגו להזין אותה במספיק אנרגיה לגדול, בצבא זה היה המרחק שנוצר מאלו שהיו (ועדיין) חברים שלי. עכשיו זה כנראה אני שגורם לכל זה לקרות.
דווקא די קל לה לשגשג ולפרוח. לזכותה ייאמר שאני מספק לה מספיק אנרגיה בשביל זה. השנים ציידו אותה בפחד שלי כמקור אנרגיה לא קטן בשביל הקיום שלה. אותו פחד שיוצר את הביטחון האפסי שיש לי, את הפחד הזה שיש לי בלגשת ולנסות לפתח משהו עם אנשים אחרים, מתוך זה שיושב לי עמוק בתוך הראש התסריט הכי גרוע שיכול להיות. את אותו תסריט אני נאלצתי לחיות לא מעט בזמן התיכון. לחוות שוב ושוב איך אנשים מפנים את הגב (או יותר גרוע, יורקים בפרצוף), איך אנשים דוחים אותי ומגרשים אותי או סתם מתעלמים ממני.
בסוף התיכון החלטתי פשוט לנתק קשר עם החיים ההם (זה לא היה קשה במיוחד, הצד השני לא גילה התנגדות). בעצם, רק בצבא למדתי מה זה באמת חברים אמיתיים. כאלו שיהיו שם שאני באמת צריך אותם. זה נראה כאילו זה הלך לי קל מדי אז, או שפשוט פגשתי באנשים הנכונים, אלה שהיה לי הכי קל להתחבר איתם (היו גם כמה נפילות, אי אפשר בלי).
פה המצב נראה הרבה יותר קשה ומסובך. מרוב לימודים אין כל כך זמן לנסות ולהכיר אנשים. יושבים בכיתה, מנסים להבין (לא תמיד מצליחים), מסיימים את השיעור ורצים לשיעור הבא, מנסים לקלוט ולהבין הכל ואחר כך להגיע לחדר בערב מותש מעוד יום ארוך של לימודים ולנסות להקיא את הכל בשיעורי הבית (ולא אמרתי כלום על הבחני אמצע שמתקרבים). למי יש זמן לנסות ולמצוא לעצמו חברים חדשים? החיים זזים כאן בקצב מהיר ממה שאפשר לדמיין ואפשר בקלות לקבל סחרחורת ממה שקורה.
בשבילה, זה פשוט קרקע מצוינת להרים את הראש ולעשות את הרעש שלה. חוץ מהתסכול הקבוע שהיא גורמת, היא דואגת ללחוץ על המקומות הנכונים ולהוסיף למדורה גם את העובדה שלא רק חברים קשה להשיג אלא גם מישהי, וכאן היא מסוגלת לתת לי להרגיש כמו עינוי סיני. לא מספיק זה, גם ציידו אותי בשותף לחדר שמתעניין בעיקר בלימודים (וגם אין לנו את אותו תחום התעניינות בעניין ההוא).
אז זהו. עכשיו הגיע זמן השינוי. באמת הגיע הזמן שאני אקח את עצמי בידיים ויעשה את השינוי המתבקש בחיים שלי. הגיע הזמן לצאת החוצה ולהתחיל לחפש ברצינות. קודם כל להראות לעצמי שאני מסוגל להכל. להתחיל מזה שאני אשב עם אנשים וביחד נתמודד עם הר השיעורים ונתכונן ביחד לבחנים (הראשון בשבוע הבא). זו אחת הסיבות, אגב, שאני נשאר כאן בשבת הקרובה, למרות שהייתי שמח מאוד להעביר אותה במרכז. מעל הכל, אני צריך להכניס לעצמי לראש שגם אני אפשל בחלק מהדברים, קיימים אנשים בעולם שיקבלו אותי כמו שאני ולא משנה מה יקרה. יש לי 5 כאלו שאספתי לעצמי בשנים האחרונות ואלו יוכלו לעזור לי בכל הדברים האלו. הגיע הזמן באמת לעשות משהו עם החיים שלי. הגיע הזמן לחיות.
שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-9/12/2005 17:39

 

5 11/2005		שלום שנה א': פוסט פתיחת החודש [נובמבר 2005]
		תגיות: פתיחת חודש

זהו. עכשיו זה כבר כאן. החיים החדשים שלי התחילו ביום שבת שעבר, כשעשיתי את החלק השני של המעבר צפונה. מזוודה נגררת עם שאריות הביגוד, המצעים והכלים, תיק צד גדול עם אוכל, רדיו דיסק ותיק גב עם כלי כתיבה, מחברות ומחשב נייד הוכנסו לתוך תא המטען של האוטו של אבא שלי, שהתחיל את המסע צפונה. בדרך אספנו את נ' (יחד עם חברה שלה שגרה ממש לא רחוק), והגענו לחיפה אחרי שהשמש כבר סיימה את המשמרת שלה. בכניסה לחדר חיכתה הפתעה כשעל המיטה שלי היו מונחים מצעים, שמיכה וכרית לא שלי וגם בארון שלי היו בגדים שלא שלי. כש-א' הגיע מאוחר יותר, התברר שאלה לא הדברים שלו. תעלומה לפתיחת שנה.

אבא שלי מיהר חזרה דרומה ואני העברתי את הערב עם נ' בסיור ברחבי הקמפוס, בפיצוח צנוברים, באכילת קרקרים עם חומוס ובשיחה עמוקה על החיים החדשים שלי ומה אני צריך לעשות איתם עכשיו. אומנם זה לא פשוט לי להוציא לפועל בקלות את כל מה שהיא אמרה לי, אבל סימנתי לעצמי את הכיוון בדברים האלו.

 

יום הכוון

יום ראשון היה יום ההכוון לסטודנטים חדשים. הוא התחיל עם טקס פתיחה שהועתק לאודיטוריום מפחד הגשם שהתחיל לרדת, שכלל נאומים ארוכים על הקיצוצים בתקציב וקטעי שירה מחרישי אוזניים. אחר כך רצנו בין הטיפות לבניין הפקולטה בשביל לקבל טקס דומה, רק שכמעט בכל דבר סגן דיקן הפקולטה פנה למזכירת הפקולטה בשאלות על מה שקורה. היום הסתיים לו בסיור של חונך שהראה לכל הצעירים את הדברים שחשובים להם בקמפוס (מדובר בשניים וחצי בניינים, אבל מי סופר). זה נתן הזדמנות לאגודת הסטודנטים (אס"ט) לפרסם עוד קצת את מסיבת פתיחת הסמסטר ביום רביעי הקרוב (כן, הבנו שאתם מביאים את פורטיסחרוף). את הערב סיימתי כשהלכתי לבית הסטודנט לראות משחק כדורגל מחפיר, רק בשביל לגלות מישהי מהכיתה שלי שגם לומדת בטכניון. את החצי השני והנורא של המשחק העברתי בהשלמת פערים איתה.

 

יום ראשון ללימודים

היום הראשון ללימודים נפתח עם שיעור תרגול באלגברה. למתרגלת לא היה מה ללמד בדיוק, כי ההרצאה הייתה אמורה להיות רק למחרת, אז היא נתנה מנהלות ושיעור בנושא שהיא טענה שנצטרך אותו אחר כך. שיעורים לא יהיו אצלה, לפחות לא בשבועיים הראשונים. הלפטופ שלי התגלה כלא יעיל בשיעור, פשוט כי אי אפשר לעקוב אחרי כל הסימנים המתמטיים האלו. אחרי החלון בצהריים הוא דווקא כן התגלה כשימושי, בהרצאה והתרגול של הקורס למערכות ספרתיות, כשראיתי על המסך שלי את השקפים של המרצה/מתרגל וכתבתי להם הערות.

בערב נפתרה תעלומת המתנחל. מסתבר שמישהו במשרד מעונות טעה והכניס לחדר אדם שלישי שיש לו שם כמעט זהה לשלי (תוספת של שתי אותיות בלבד לשם הפרטי). אחרי ויכוח קטן, שבמהלכו כמעט והוציאו אותי מהחדר, הוחלט בסוף להשיב את המתנחל לחדר שהוא היה אמור לקבל מראש ושלום על ישראל.

 

חדו"א

בחוברת שקיבלנו ביום ההכוון תיארו את המקצוע הנ"ל כסיוט של הסמסטר הראשון, זוועה ואימה. המרצה התגלה כשיא הסטריאוטיפ של מתמטיקאים: שיער מאפיר, משקפיים עגולות וחזקות ופאוץ' שצמוד לכרס. כל זה הצטרף לידיים שהתלכלכו מהגירים שהוא מחק אחרי שהוא מילא את הלוח באותיות ומספרים. האמת? לא נורא כל כך, אבל זה רק שבוע ראשון. אחריו, ואחרי החלון, חיכתה ההרצאה הראשונה באלגברה עם המרצה שהשמועות העקשניות כינו אותו מלך, דוד צילג. ואכן, הוא השתדל להצדיק את המוניטין שלו. עקיצות קטנות לחלק מהסטודנטים, סיפורים על מתמטיקאים צעירים מימי הביניים שאף אחד לא הבין אותם ובסוף מתו צעירים בגלל בחורה והתעללות קטנה בסטודנט שהקליט אותו לתוך הדיסק און קי שלו ("מה הנפח שלו? זה מקליט ב-wave? טוב, אני אספר שלוש ארבע בדיחות וזה ימלא אותו לגמריי...").

 

סיוט בכיכר המרכזית

הכיכר המרכזית הפכה לשדה קרב פרסומי. בכל מקום בנו דוכנים ענקיים של בנקים, חברה סלולרית סגולה, עיתונים ואלה שניסו בכוח שניקח כרטיס אשראי של סטודנטים. הרוב, אגב, לא הבינו בהתחלה שזה לא התור לקבל את כרטיס הסטודנט המיוחל ונאלצו לעבור רבע שעה של הרצאה למה הכרטיס אשראי הזה טוב, רק בשביל לגלות שהם לא ממש צריכים אותו. בצד, כמעט נחבאים, עמדו להם שני נציגים של אינטל וחילקו פלייר לעבודה אצלם ודפדפת. הלכתי לשיעור, חזרתי אליהם ולקחתי עוד אחת. ביום רביעי בצהריים יש הפסקת לימודים יזומה בה כולם יוצאים החוצה להשתזף בשמש. בבוקר עוד ירד גשם, וזה כנראה הסיבה למה מאיר בנאי, שהיה אמור להופיע, הבריז לנו. במקומו, נאלצנו לשמוע את הנציגה של הסלולרי קוראת לכולם לבוא אליה ולענות על כמה שאלות בשביל לקבל את הדיסק החדש של משינה. כמובן שרצנו...

 

החיים ומה שמסביב

מסקנה ראשונה מהשבוע: החיים יכלו להיות יותר מסובכים. החדר די קרוב למרכז הקמפוס ולמקום שבו אנחנו לומדים ולא צריך לטפס יותר מדי (בניגוד למעונות אחרים) וגם לא צפוף בחדר (פעם זה היה חדר לשלושה אנשים). התנאים בשירותים לא מי יודע מה, אבל ראיתי יותר גרוע. ממש לא רחוק נמצאת הבריכה (כניסה חינם) והחדר כושר (מנוי במחיר יותר נמוך ממה ששילמתי לחודש אצלי) ככה שזה יכולה להיות פעילות מצוינת לסיום יום ארוך ולהתרעננות. א' התגלה כבחור נחמד ואנחנו מסתדרים טוב. נעזרים אחד בשני בלימודים (הוא בא לראות איך המתרגלים והמרצים שאני בחרתי לעצמי) וגם בשאר הדברים (הלכנו ביחד לבריכה, מסתובבים ביחד, מחליטים שהחדר של הידידה שלו יהפוך למועדון שלנו כי יש לה טלוויזיה...).

חמישי בית

אחרי שעתיים חדו"א והברזה קטנה, יצאתי לדרך חזרה הביתה. היא לקחה יותר מ-3 שעות, שבהן קיבלתי צורה של כיסא אוטובוס, אבל אין כמו לשאוף את האוויר התל אביבי לריאות, במיוחד אחרי גשם. מחר בבוקר חוזרים צפונה בעוד מסע, אל יום לימודים ארוך ומייגע. בשבוע הבא יתחילו העבודות והשיעורים, ואני? אני כבר לא דואג כל כך. השד לא נורא כמו שכולם אומרים ואפשר להתמודד איתו. דברו איתי במרץ, כשייגמר הסמסטר והבחינות ואני אגיד לכם אם היה שווה. עד אז, יש פורטיסחרוף ביום רביעי...

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-8/11/2005 16:03