אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 41, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
7 |
רגע לפני: פוסט פתיחת החודש [יולי 2006] | |
|
תגיות:
|
רגע לפני שהכל מתחיל, רגע לפני שהלחץ עולה, הדופק מתגבר ואני לא בטוח אם אני חסר ביטחון או הכי בטוח בעצמי. רגע לפני הכל צריך קצת לעצור ולחשוב, להוריד כמה דברים מהגב, לתת להם לנוח קצת בצד, לפני שאני מחזיר אותם אל הגב שלי. רגע לפני שהמבחנים מתחילים (הראשון ביום שני הקרוב, פיזיקה ובמקום ללמוד אני מכריח את עצמי עכשיו לכתוב) אני מסתכל על הסמסטר שבדיוק נגמר ומנסה לחשוב על מה היה ומה אני הולך לקחת ממנו. סמסטר שהציב לי רף גבוה, שלפעמים היה לי נדמה שהוא גבוה מדי. היה אפילו כמה רגעי משבר, שחשבתי שאני לא מסוגל לתת מעצמי את המקסימום בשביל להגיע למה שאני רוצה ושאני בכלל לא יכול להגיע לזה. היו רגעים שפשוט נהייתי אדיש לכל המצב הזה, רק חושב על מה שטוב באותו רגע ולא מנסה להרגיע את עצמי ואת השותף שלי, שפיתח היסטריה ברמה קשה. אבל עכשיו הגיע יולי, וזה הזמן להוציא הכל החוצה, להשקיע כמה שיותר בעצמי, ובעיקר להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה. רגע לפני, ולמרות שהזמן שלי מוקצב, העומס גדול ועוד הרבה שעות של לימודים אל תוך הלילה לפני, אני דואג לפנות במיוחד זמן גם לדברים שהם קצת יותר חשובים. נותן למוח קצת להירגע מכל החישובים ונוסחאות שלו, ונותן ללב לפתור בעיות אחרות, אם זה המריבות הקבועות בבית, או הלבבות השבורים של הידידות שלי (שאני כנראה האחרון שיכול לייעץ להן בנושא). לא תמיד אני מוצא את המילים, לא תמיד אני מוצא את הכוח לתת גם כאן את המקסימום מעצמי, לפעמים אני מרגיש שגם כאן אני לא מסוגל. המחשבות שנעות בין כוח קוריוליס לאינטגרלים משטחיים דו מימדיים, בורחות לכיוון הבית, לכיוון תל אביב ודרומה יותר, ואז קצת יותר קשה להתרכז בהרצאות, בתרגולים, בסרטי הוידאו או בשיעורי הבית. זה מצטבר בפנים, תופס מקום, עד שזה יוצא החוצה, אם בכלל, ויכול לפעמים לשגע אותי לגמריי. הבטן מספיק נפוחה גם ככה, המחשבות מוסיפות לה עוד. רגע לפני, והלב שכואב עם הדברים שמסביב נזכר גם בדברים שמכאיבים לו. לפני שבוע, מישהי שמאוד יקרה לי אמרה לי שאני מאותם בחורים טובים, כאלו שיתייחסו טוב לבחורה שלהם, יוותרו לה המון ויתנו לה המון מעצמם, בניגוד לבחור שלה, שהתייחס אליה כמו חרא, ואחר כך גם זרק אותה (והיא עדיין רוצה אותו). זה גרם לי לחשוב ולתהות, כי איך למרות המחמאה הזאת (האומנם?), אני עדיין מוצא את עצמי לבד. קשרים שנוצרו, למרות הקושי והביישנות, הלכו לכיוון אחר. לפעמים אני שואל את עצמי אם כל מה שמוצאים בו הוא אוזן קשבת ואולי קצת עזרה אבל שום דבר מעבר לזה. מה בעצם אני עושה לא בסדר שככה חושבים עליי, שאין מי שתרצה קצת יותר ממני. ואז אני פשוט אומר לעצמי, שגם ככה יש לך מספיק בלגן בראש, ואין לי מספיק כוחות כרגע בשביל לחשוב על הדברים האלו. הם צריכים פשוט לקרות. בסופו של דבר, צריך להמשיך ולהאמין שעוד יהיה טוב, למרות הכל. רגע לפני, ואני מסיים לכתוב עוד פוסט בחדר שלי במעונות, שלמרות שזה עוד סוף שבוע שאני נשאר כאן, הפעם להיות לבד בחדר יימשך קצת יותר זמן (וזה שוב מציק ללב, שדווקא היה שמח ליהנות מקצת חברה ברגעים האלו). לא יודע כמה עוד רגעים כאלו יהיו לי החודש, אבל אני אשתדל לכתוב יותר, במיוחד בכל התקופה הלחוצה הזאת. עכשיו צריך לקפל את המחשב, להעמיס אותו אל תוך התיק ולחזור לחווה בפקולטה לפרסם את הפוסט, ולהמשיך לראות הרצאות אל תוך הלילה. השבוע הקרוב, עם שני מבחנים בהפרש קצר, הוא אחד הקריטיים בשבילי. השבוע הזה יכול לתת לי את הדחיפה בשאר תקופת המבחנים ולתת לי את התחושה שלא הכל דפוק אצלי. אולי. "אחרי ששוב נתתי יותר מדי אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעליי ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב הלא כבר נשבר פעם הלב..." [קליפה – איה כורם]
16 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
3 |
אני בשבילי: פוסט פתיחת החודש [יוני 2006] | |
|
תגיות:
|
זה היה בכלל אמור להיות פוסט אחר. עוד אחד בשרשרת הלא נגמרת של פוסטים שמבכים על הבדידות, שקוראים החוצה לעולם ומבקשים רק דבר אחד. זה היה אמור להיות פוסט שבו אני מודיע לעולם מה אני חושב שחסר לי בחיים, מה אני רוצה שיהיה לי, ובעיקר מי אני רוצה שיופיע (או יותר נכון – תופיע) לי בחיים ותשנה אותם מקצה לקצה, תיתן להם משמעות ותהפוך אותם לטובים הרבה יותר. אבל זה לא הולך להיות. כנראה שיותר מדי זמן אני חי בעיוורון הזה, תחת המועקה הזאת שמתחלקת לה בגרון מהראש אל תוך הלב, נותן לבדידות הזאת לקבוע לי את סדר היום שלי, את קו המחשבה שלי, ובעיקר נותן לי למנוע ממני להרגיש קצת יותר טוב. היא זו שדוקרת אותי בכל פעם, גורמת לי לקנא ולהרגיש חרא עם החיים שלי. חברה טובה אמרה לי פעם שהיא לא יודעת אם לספר לי דברים טובים שקורים לה, כי היא יודעת שבאיזה שהיא צורה זה גורם לי להרגיש רע. למרות שהכחשתי (היא אחד האנשים שהכי יקרים לי, אני תמיד ארצה שיהיה לה רק טוב), ידעתי איפה שהוא בפנים שהיא צודקת. דוקר אותי לראות זוג הולך ביחד ברחוב, מכאיב לי לקרוא סיפורי אהבה, מקנא בידידות שלי על מה שהן מספרות לי שיש להן (רציני ולא רציני) ולא מבין למה כל זה תמיד מדלג מעליי. מי קבע שזה מה שצריך להיות בחיים, שזה מה שאנחנו תמיד רוצים? מי החליט שבן אדם צריך שתהיה לו בת זוג? מי קבע שזו הנורמה, שזה מה שעושה לבן אדם טוב? אני לא רוצה להיות כמו כולם, אני פשוט רוצה להיות אני. אני רוצה לחיות את החיים כמו שאני רוצה, בלי שיכתיבו לי מלמעלה מה אני צריך לעשות ומה צריך שיהיה לי. מי זה שיודע שכל מה שאני צריך בחיים זה אהבה, שהחליט שיש לי חלל בחיים שזה הפתרון היחידי שיכול לסגור אותו? אני לא רוצה לחיות לפי הנורמה שאומרת שצריכה להיות לי מישהי, שזה ורק זה יגרום לי להעריך את עצמי יותר ושזה יפתור לי את כל הבעיות שיש לי עם עצמי בפרט והחיים בכלל. אני רוצה לקבוע את החיים שלי בעצמי, להחליט מה באמת טוב לי, לעמוד רק בפני הציפיות של עצמי ולהשוות את עצמי אך ורק אליי. אני לא רוצה לייצר לעצמי יותר ציפיות מדברים שהסיכוי שהם יתקיימו הם קטנים כי רק מתאכזבים מהם בסוף, לא מוכן לרדוף אחרי אנשים בגלל אותן ציפיות ורק לפגוע בעצמי עוד יותר. לא מוכן שאותן דרישות חברתיות יגרמו לי לא להיות מי שאני באמת, ימנעו ממני לעשות מה שאני רוצה, ירחיקו ממני אנשים שאני רוצה דווקא להתקרב אליהם ויגרמו לי לעצור כל הזמן ולחשוב איך יסתכלו עליי מבחוץ. פעם אחת אני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני באמת רוצה לחיות אותם, בלי פוביות, בלי מסיכות וחומות, לתת לבן אדם שבפנים לצאת החוצה לעולם ולתת לו סוף כל סוף לחיות באמת. לא רוצה להיות הבן אדם הטוב שכל הזמן מוכן לתת מעצמו לאחרים בלי לקבל משהו בתמורה (החברים הכי טובים שלי הם אלו שנותנים המון בתמורה, אפילו אם אני לא מבקש), לא מוכן להקדיש מעצמי לטובת אחרים שיופיעו כי הם צריכים ממני משהו וייעלמו שנייה אחרי זה. אני לא רוצה לחפש אחרי אותה אחת. השינוי הזה צריך לקרות אצלי בפנים בבטן (ויש הרבה בטן...). אני רוצה למצוא בעצמי מה הכי טוב בשבילי ולגלות את זה לבד בלי עזרה של אף אחד (חוץ מאלה שאני חשוב להם). אם כבר, שאותה אחת תמצא אותי. אני בכלל לא יודע אם אני מוכן לקראתה. לא ויתרתי עליה, אני קודם צריך להבין מה אני רוצה מעצמי לפני שאני אתן למישהי להיכנס לי כל כך עמוק פנימה. זה מה שחשוב לי כרגע בחיים. להבין את כל מה שקורה מסביבי וכל מה שקורה בתוכי, ולנסות לתרגם את זה ולהיות בן אדם טוב יותר, קודם כל כלפי עצמי ואחר כך כלפיה הסביבה הקרובה אליי. היא מחכה לי איפשהו, וברגע הנכון והמתאים היא תופיע לי בחיים. אני רוצה לחיות את החיים שלי אך ורק לפי מה שטוב לי, ולא לפי הסביבה. כשיגיע הרגע, הוא פשוט יגיע. זה לא כל כך קל הדבר הזה. זה לשנות כמעט את כל תפיסת החיים שלי. אבל זה הדבר שהכי טוב בשבילי כרגע. רק אני מסוגל לעשות את זה, רק אני יכול. זה לא יהיה קל, אבל בסוף אני אדע להבין מי אני ומה אני באמת רוצה מעצמי, ואם אני אצליח לקבל את עצמי, אולי אני אוכל לתת למישהו אחר לקבל אותי כמו שאני. "רגע עם עצמי להבין אולי טוב לי בחיים. לאהוב אותי לקבל אליי את כל אמונותיי ודי" [טוב לבד – אפרת גוש] (מוקדש לנ', שתמיד יודעת לפתוח לי העיניים ולגרום לי להסתכל על החיים מהצד היותר נכון שלהם)
35 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
4 |
עוד חוזר הניגון: פוסט פתיחת החודש [מאי 2006] | |
|
תגיות:
|
ממש בתיאום מושלם עם מוצאי חג העצמאות, התחלתי את היציאה שלי לעצמאות הפרטית שלי. מתחיל לחיות קראתי לזה, יוצא אל האור. הגיע הזמן לנסות דברים חדשים במקום לשבת בבית ולהירקב מול המסך המרצד של המחשב וים שיעורי הבית (טוב, אלה לא נעלמו, מחר צריך לחזור אליהם...). לפני כמה ימים הוצע לי לבוא הערב לסוג של ערב שירה בציבור. כן, נשמע קצת מופרע וכל כך לא אני, אבל משהו דחף אותי דווקא ללכת. צריך לשבור את השגרה הזאת מדי פעם וזה בדיוק מה שהייתי צריך. שילוב של מוזיקה ישראלית טובה אי שם בחוץ גרם לי לקחת את עצמי החוצה ולנסוע לכיוון. הגעתי לשם קצת אחרי שהכל התחיל. למצוא את המקום לא היה קשה במיוחד, רק מוזר שתקעו אותו ליד כלא (אולי לזרוק לשם את כל מי שמזייף?) לאט לאט התחילה הרחבה להתמלא וממול כבר עמדו להם שני המארגנים של הערב והפעילו את כולם בשירה יחד עם המילים שהוקרנו על מסך באירוע. לקח לי קצת זמן להתחיל לשיר (גם ככה לא שומעים את הקול שלי, אולי עדיף...), להזיז קצת את עצמי עם המוזיקה כשהיא הקפיצה, לשתות קצת יין שחילקו שם וליהנות. כן, אפילו זה קרה בסוף. אחרי שהם גמרו לשיר, הם קיפלו את הציוד והתחילו במסיבה עברית, כלומר מוזיקה ישראלית להקפיץ את האנשים. כאן כבר החלטתי שמיציתי עם העסק. כנראה אני עוד לא מסוגל להתמודד עם הכל בבת אחת. עוד לא מצאתי את הדרך להעביר את המוזיקה מהראש ומהלב לכיוון הרגליים, להתחיל לקפוץ ולרקוד. עוד לא שברתי את המחסום הזה, שמונע מהראש שלי להגיד לרגליים שלי ובעצם לכל שאר הגוף להתחיל לקפוץ, להתחיל לרקוד. זה מתסכל, זה מרגיז אבל זה יבוא בסוף. בתור אחד שמאוד אוהב מוזיקה (בעיקר חומר מקומי) ולא יכול בלעדיה (אפילו עכשיו, בזמן הכתיבה, מתנגנים להם שירים טובים באוזניים), אני אצליח בסוף להבין גם את זה. ולזאת שבגללה הייתי שם אני רוצה להגיד שאני שהיה מאוד נחמד וטוב שהצלחת לשכנע אותי (די בקלות האמת) להגיע. מצטער שנעלמתי בסוף, אבל בטח הבנת כבר למה (ואם לא, אז אני כבר אסביר לך בצורה יותר מפורטת). אני גם אשמח לעוד פעם אחת כזאת, מתי שייצא. אז נכון שאי אפשר להשיג הכל בבת אחת, ויכול להיות שבסופו של דבר יש איזו תחושה קטנה של החמצה (נו טוב, תמיד זה ככה...), אבל אני חושב שאני בכיוון הנכון. החיים מתחילים להתארגן להם מחדש... "קח אותו לאט את הזמן העולם עוד יחכה בחוץ אתה עוד תגלה את העולם אם תרצה או לא תרצה יש עוד זמן להשתנות מן הקצה אל הקצה"
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,378
כניסות