מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

4 10/2008		אוקטובר 08: תחילתה של שנה, שנה של התחלות
		תגיות: יומן מסע, פתיחת חודש

דווקא עכשיו יש משהו אחר באוויר, תחושה כאילו באמת משהו הולך להשתנות. אולי זה בגלל השנה האחרונה, שלקחה אותי למקומות שלא חשבתי שאני יכול להיות בהם ושגרמה לאיזו שהיא קפיצת מדרגה. התחיל אצלי בשנה האחרונה תהליך שעוד לא נגמר, ולמרות שיש נקודות של משבר, אני לא מוותר כל כך בקלות. עוד קצת וזה מגיע.

זו בעיקר תהיה שנה של שינויים ושיפורים. השנה הקודמת הייתה שנה של התחלות, של תפקידים חדשים וקפיצות קדימה. הפעם אין כבר יותר למה לשאוף, אבל יש רצון לסיים ולעבור לדבר הבא אחרי שאני אפיק את המקסימום מתוך מה שיש לי עכשיו. כשאני מדבר על מקסימום, מבחינתי זה לעשות את הכי טוב שאני יכול לעשות אבל להשתדל שזה לא יבוא על חשבון דברים אחרים חשובים (כי גם בהם צריך לתת את המקסימום).
זו תהיה שנה של התחדשויות ושל דברים חדשים. אני מקווה שלא רק במחשב חדש (וזה יקרה מאוד מהר), אבל זה חידוש מספיק גדול. גם להחליף דף בית בדפדפן זה משהו לא קטן אחרי לפחות 8-10 שנים. גם תהיה לי סוף סוף דירה חדשה במיקום אחר ויכולת יותר גדולה לשלוט במה שאני לומד, במה שבאמת מעניין אותי.
זו תהיה שנה של התפתחות אישית, פתיחות מצד אחד וסגירות מהצד השני. לסגור סופית מעגלים שלא מובילים לשום מקום, ולנסות כמה שאפשר לפתוח חדשים ורצוי עם רדיוס כמה שיותר גדול (המשפט הזה כל כך טכניוני...).
שפשוט יהיה טוב, בלי מסיכות והעמדות פנים, בלי עצבים ובלי שום דבר רע. רק טוב. שתהיה שנה טובה, לא צריך יותר מזה.

ספרד
ב-16:50 יחמם מטוס גדול ולבן עם פסים צהובים-כתומים את מנועיו על אחד המסלולים בנמל התעופה בן גוריון. אחרי 3 שנים נטולות חופש (ו-3 פעמים שביקרתי שם בחודש האחרון בלי לעבור את ביקורת הדרכונים) אני אטוס מכאן ל-9 ימים של התנתקות מכל מה שקורה כאן. חופש קצר, בלי דאגות ובלי שום דבר על הראש ועם רצון לחזור משם שקט יותר, שלם יותר, עם הרגשה טובה יותר וראש נקי יותר.
תכננו לנו 3 ימים במדריד שכוללים גם משחק כדורגל מחר בערב בין ריאל מדריד ואספניול (בכל זאת, טיול בר מצווה לאח שלי). ברביעי, ערב כיפור, אנחנו אמורים לקחת רכבת לברצלונה בתקווה שהנסיעה הארוכה (למעלה מ-3 שעות) תביא אותנו לשם לפני החג. הרעיון ללכת לבית כנסת בחג נפל אחרי ששמענו שאם יזהו אותנו שם כישראלים ירצו מאיתנו תרומה לבית הכנסת ואם לא ניתן, יזרקו אותנו (יהודים טובים). 4 ימים מלאים בברצלונה וחזרה ארצה בערב סוכות אל כל מה שמחכה שם (מסיבת בר מצווה, מעבר דירה של סבא וסבתא שלי ומועדי ב'; בשפע).
המזוודה כבר מוכנה (כמעט), הדרכונים כבר נוקו מהאבק, היורו נספר ועכשיו רק נשאר לטוס. נתראה בחול המועד.

 

[I'm like a bird - Nelly Furtado]
שיר מושלם להמראה, ותודה לאל על שהשמיעו לי אותו לפני 7 שנים

שמור   בטל

7 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-18/10/2008 22:58

 

13 9/2008		ספטמבר 08: נעליים
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"אתה חייב להתעסק פחות עם ענייני הוועד האלו, זה לא טוב ללימודים שלך". ככה, במשפט אחד, סיכם האחראי על המסלול את כל תקופת המבחנים הארורה הזאת, שנגמרה לה ביום ראשון. זה היה עוד לפני המבחן האחרון, שגרם לי לשבור שיא שלילי ולהיכשל פעם שנייה הסמסטר, וגם שאר התוצאות לא מלבבות במיוחד ודי גורמות לי לרצות מועד ב' בכל אחד מחמשת המועדים. רק מה? שניים באותו יום, ויחייבו אותי ליצירתיות (ניסיון להזיז אחד מהם או לגשת למועד ג' אי שם בפברואר הבא). אחרי הסמסטר הקודם המוצלח, שבו הצלחתי אפילו להחליף קידומת בממוצע שלי ולהגיע למשהו שנראה מספיק סביר בשביל להשיג את מה שאני רוצה, פתאום מגיע סמסטר של נפילה. מילא במקצוע אחד, באמת שלא ציפיתי להצליח ממש בפיזיקה, אבל כאן מדובר על חתך רוחבי בכל המקצועות וקשה מאוד להסביר למה. זה לא שהסמסטר הזה היה קשה יותר מבחינה לימודית מהקודם (חוץ מפיזיקה) וגם זה לא שהפעילות באגודה שהיתה לי הסמסטר הייתה הרבה יותר מורכבת מהסמסטר הקודם. סך הכל, בקודם הייתה שביתה והיה צורך לכבות לא מעט שריפות שנוצרו בעקבותיה. הפעם בכלל לא הייתי אמור להיות זה שמטפל בדברים האלו, או לפחות קיוויתי לא לטפל בזה.

אולי באמת זו הייתה הבעיה. לקחתי על עצמי תפקיד גדול יותר, עם אחריות הרבה יותר גדולה ונכשלתי בפיזור שלה על פני כל האנשים שמתחתיי. כן, אין מילה אחרת לתאר את זה. כמעט הכל נשאר אצלי, כמעט הכל נפל על הכתפיים שלי וכל מה שניסיתי לדחוף התבצע על ידי. זה לא שלא ניסיתי למשוך אחרים לעשות משהו, אבל כשניצבים בפני בעיה מסוימת או שרוצים להרים משהו באוויר, אני מעדיף שהדבר יתבצע גם אם אני אצטרך לקחת אותו על הגב שלי. גם ככה אני זה שניצב בחזית ואמור לספוג את כל האש שמגיעה מכל הכיוונים, אז עדיף לתת את כל מה שאני יכול בשביל שזה יקרה ולקוות שאחרים יצטרפו. לצערי, רק מעטים מאוד נדבקו בזה ופעלו כמו שצריך. בקדנציה הקודמת זה לא היה ככה, ולאנשים הייתה הרבה יותר מוטיבציה לקום ולעשות מעשה לטובת הסטודנטים, לטובת שיפור המצב ובשביל להצדיק את הקיום של האגודה. עכשיו יושבת חבורה של אנשים שצריך לגרד אותם בשביל שיגיעו לכינוסים ולישיבות, שצריך להגיד להם מה לעשות בשביל שמשהו יקרה ושרובם נמצאים שם בשביל ההטבות הלא רבות שמקבלים בתור נציגי סטודנטים (ובעיקר המדבקה לאוטו והמלגה). במצב כזה זה כמעט בלתי אפשרי לדחוף דברים קדימה, כי כשאין גב ואין על מי לסמוך, המוטיבציה לעשות משהו צונחת פלאים, וכשזה בא על חשבון הלימודים ופוגע בהם, זה בכלל מוציא את כל החשק לעשות משהו. אני שונא להתחנן לאנשים שיקומו ויעשו מעשה ויגיעו, ועוד יותר מתעב כשהם מצפים ממני להתנהגות ממלכתית מסוימת למרות הכל. זה כנראה לא ממש משנה לאף אחד שגם לי יש חיים וגם לי יש לימודים, ואם אני לא אצליח להתרכז בהם כמו שצריך בגלל שאני צריך לכבות שריפות או לעשות את העבודה של מישהו אחר, סימן שמשהו כאן דפוק וזה לא אני. קורה שהעצבים האלו יצאו החוצה ותהיה לי פליטת פה, אבל אז אנשים לוקחים את זה קשה מדי, מעקמים את הפרצוף וחוזרים אל הכלום שלהם.

הייתי מאוד קרוב השבוע להניח את המפתחות ופשוט ללכת בלי להסתכל אחורה. הגעתי לנקודה שבה אני פשוט רואה איך הרצונות הפרטיים שלי כבר לא עולים בקנה אחד עם אלו הציבוריים, ובנקודה כזו זה הופך לבעיה כי גם לי יש גבולות. בדיוק מאותה הסיבה החלטתי שהנקודה שבה אני נמצא היא הגבוהה ביותר אליה יכולתי לשאוף ואין סיכוי שאני אקח על עצמי משהו מעבר אליה (אני עוד לא יודע אם אני בכלל ארצה קדנציה שלישית בתור נציג סמסטר). מצד שני, כשאני יותר מפסיד ממרוויח במישור האישי, כשאני עדיין מוצא את עצמי בצד בלי יכולת אמיתית לדעת מה קורה ולהשפיע, כשיש כאלו שחושבים את עצמם יותר חכמים ומסוגלים להוציא אותי מהכלים בכל פעם וכשאני לא רואה איך אני מסוגל להזיז מהלכים גדולים, אני מפסיק ליהנות מהתפקיד ומתחיל לתהות אם כל זה באמת שווה את זה ובשביל מה אני צריך את זה. זה יותר חמור ממשברי ה"אני לא עושה כלום" שהיו בסמסטר הקודם, זה פשוט חוסר חשק.

אני לא טיפוס שפורש. לא כל כך מהר. לפני 3 חודשים נטלתי על עצמי התחייבות ואחריות ואני לא מתכוון לברוח ממנה כל כך מהר. קיבלתי את המכה שלי והרבה דברים צריכים להשתנות. קודם כל, יהיה ארגון מחדש של כל מערך הלימודים שלי והתאמה של כל שאר החיים אליו (ולא להיפך). הסמסטר הבא אמור להיות יותר נסבל ופשוט, ואני מתכוון לנצל את זה כדי ליצור את ההפרדה הזו. אחר כך אני אנקה את הרובים ואתכונן למלחמה האמיתית, רק שהפעם אני לא מתכוון לקחת שבויים. הפעם אני הולך לשבור את כל הכלים ולסחוב אחריי את מי שבאמת רוצה ללכת בדרך שאני מתכוון להתוות. מי שלא מתכוון ללכת אחריי, מי שלא יעשה שום דבר, מבחינתי לא יהיה הבדל בינו ובין סטודנט רגיל בפקולטה ואני אתייחס אליו בהתאם. מי שלא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך, מי שלא יכיר באחריות שהוא לקח על עצמו, פשוט לא יקבל ממני כלום. לא אכפת לי להסתכסך עם כל העולם ולצבור עוד אויבים אם מדובר במהלכים שייטיבו עם כלל הסטודנטים בפקולטה. מי שלא מוכן לעשות דבר, לא ראוי להיקרא נציג סטודנטים. מי שלא אכפת לו מאחרים, לי לא יהיה אכפת ממנו. אולי אז הם יבינו איך זה להיות בנעליים שלי.

[Walking in my shoes - Depeche Mode]

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/9/2008 17:55

 

23 8/2008		אוגוסט 08: תקופת מבחנים 6
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי

הפוסט הזה היה אמור להיכתב כבר מזמן. יש המון דברים שמצטברים אצלי בבטן, המון חוויות לספר, אבל זאת תקופת מבחנים (וגם הלחץ שלפניה רק הוסיף). קשה בתקופה הזאת לשמור על שפיות, להספיק לעשות את כל מה שתכננתי לאותו והכי חשוב - לא לבזבז את הזמן (בעיקר לא מול האולימפיאדה, זה פשוט אסון). ככה זה בתקופת מבחנים. הרבה יותר קשה לקום בבוקר כי אין שיעור שצריך להגיע אליו, ואז נשארים עוד קצת ועוד קצת במיטה עם המחשבות. עד שמצליחים לצאת החוצה ולקחת אוכל, נתקעים מול המחשב או מול הטלוויזיה (נו, אז לקח מדליה. בוא נשאר לראות עוד קצת) ופתאום כבר נהיה 11:00 ואני בחדר הלוהט שלי, לא מסוגל ללמוד בתנאים האלו. אז צריך לארוז את התיק וגם להכין אוכל להמשך היום ולטפס לפקולטה. בימים רגילים זה לוקח משהו כמו 5 דקות, אבל בחום של אוגוסט אני מסיים את הטיפוס כשכולי נוטף ומתנשף והדבר האחרון שאני רוצה לראות באותו רגע מול העיניים זה את חומר הלימוד שלי. השלב הבא הוא לבחור מקום לימוד נחמד, ממוזג ושקט. זה כמובן מפיל את הספריה והחוות, ונשארתי עם המשרד. שם כמובן צריך לסלק את כל מי שמפריע (בניגוד לאחרים, זה לא קשה) אבל אז צריך להיזהר מהמחשב שניצב שם, שמפתה לגלישה קלה ולבזבוז זמן מוחלט. לוקח קצת זמן ונכנסים למצב של למידה, ומתחילים לצבור תאוצה תוך כדי שנזהרים לא ליפול למלכודות של איבוד הריכוז ויש הרבה מהן. מלכודת כזאת יכולה להשבית את הלימודים לשעה לפחות. בשלב מסוים הבטן מתחילה לקרקר ואז צריך להפסיק בשביל ארוחת צהריים שיכולה להיות הלחמניה שהכנתי או הסלט שעמלתי עליו מבעוד מועד (הסטארט-אפ החדש שלי, וטוב שיש מקרר בקומה). אחר כך כבר קשה מאוד להחזיר את הריכוז (לא נמאס לו לשבור שיאי עולם?) ועד שמצליחים להשיג אותו שוב נהיה חושך בחוץ, הבטן שוב מקרקרת והעייפות חוגגת (יותר מדי זמן מסך). אין ברירה, צריך לצאת ללחות ולחזור לחדר תוך כדי דיבור עם הבית (לפעמים זה ארוך ומייגע כמו תרגיל בפיזיקה). בחדר כבר כל הכוחות נגמרים. המקלחת והאוכל מוציאים לי את החשק לעשות משהו בסגנון של לימודים, והעייפות פלוס העצלנות לא נותנות לי לקום מכיסא ופשוט ללכת לישון. בסוף אני שם לב שהשעה שתיים והעיניים נעצמות לי בכוח (ואם אני כותב תרגילי בית באותו הזמן, יוצאים לי משפטים לא הגיוניים מהמקלדת...). אחר כך אני רק מתלונן שאני לא מספיק כלום.

הלחץ הזה מטריף לגמרי. לא טוב לפתוח את תקופת המבחנים עם ציון רע מאוד, במיוחד אחרי שקיבלתי הודעה שאישרו לי לעבור למסלול (אני מפנטז על זה מסוף שנה ראשונה). אחרי הסמסטר האחרון והמוצלח הלחץ לשמור על מה שיש לי ולהמשיך במגמה רק עולה, והקריסה הזו לא עשתה לי טוב. מספיק שעוד ממתין לי מבחן בפיזיקה בשבוע הבא שבו אין לי מושג בכלל משום דבר, בשביל להגביר את הלחץ הזה ולתסכל אותי עוד יותר. אני בקושי יודע איך להתחיל ללמוד למבחן הזה ואיך לגשת אליו, והחששות העלו לי לראשונה בתואר מחשבה לא לגשת למועד א’; (עשיתי פעם אחת, אבל אז היו שלושה מועדים). גם העובדה ש-4 ימים אחר כך ממתין עוד מבחן רק גורמת לי לרצות לוותר על זה הפעם. מצד שני, אני עלול להפסיד פקטור גדול (כל הסטודנטים מהפקולטה שלי לוקחים את הקורס בשביל העובר הבינארי, כולם מכוונים ל-55), מועד ב’; מתנגש עם מבחן אחר (בגלל הטיפשות שלי) ויום לפני המועד ב’; אני עובר דירה, אז ברור שאני לא ממש אוכל ללמוד. המבחן הזה מפחיד מספיק אנשים שחושבים שהפקולטה לפיזיקה עושה להם דווקא במטרה שלא ישימו עליו עובר בינארי (הורדת המגן למינימום, מבחן פתוח במקום אמריקאי, מרצה מרושע) וזה רק עושה לא טוב בבטן. בכלל, כל השבוע האחרון היה מלא בלחץ כי המתרגלים החליטו פתאום לשבות ואנחנו כבר דאגנו שלא יהיו מספיק אנשים שישגיחו ויענו על שאלות במבחנים. זה הצריך לא מעט התרוצצויות, ולצערי הייתי צריך לגלות בזה יותר מעורבות (בניגוד לתקופת המבחנים הקודמת, שבה יו"ר הוועד הרשה לעצמו לנסוע לחו"ל בידיעה שיש מישהו שיטפל בעניינים כמו שצריך). זה מתסכל לפעמים כי לא משנה מה עושים, אנשים תמיד יטילו רפש, ימצאו את הדברים הכי קטנים ומציקים בשביל להגיד כמה לא בסדר ואז כל הדברים הטובים נמחקים. איך אני יכול להתמודד מול איזה אידיוט שדורש ממני דרישות מופרזות ובלתי הגיוניות לחלוטין בלי להבין פסיק ממה שהולך מסביבו? אני משתדל להמשיך בדרך שהצבתי לעצמי, מתעלם מכל אלו שמעוותים פרצופים או מכניסים מקלות בגלגלים ומנסה להמשיך הלאה. לא הספקתי עד עכשיו לבצע את כל השינויים שרציתי לעשות אבל יש עוד סמסטר שלם בשביל זה.

וכשהכל מתנקז, בסופו של דבר כל התחושות הרעות רק גוברות. אני קורס כל לילה על המיטה הצרה של המעונות רק בשביל להרגיש כמה הייתי רוצה שהיא לא תהיה כל כך ריקה. הבעיה היא שהפחד מלקבל כווייה מצליח שוב לגבור על הרצון ומגרש את האומץ, ובעיקר מוצא לעצמו תירוצים. בעיקר כאלו שאני לא יכול עכשיו להעמיד את עצמי במצב של עוד אכזבה פוטנציאלית, כי אני לא יכול לדפוק לעצמי את המבחנים עכשיו, ובעיקר כי אני לא יכול להיות משותק עכשיו כי יש לי אחריות כבדה על הגב ואני לא יכול להרשות לעצמי את זה. אז אני חוזר לשבת בצד, בולע את הרוק ונאנח ומשתדל לזרוק מהראש את כל המחשבות שקשורות בעניין, להגיד לעצמי שאין גם ככה טעם ומוותר. אבל הרצון הכי פשוט לקצת קרבה, קצת הרגשה טובה וקצת חיבה נשאר בפנים וטורח לדרוך על כל היבלות כל פעם מחדש. יש כמה אנשים טובים שמוכנים להקשיב מדי פעם, לזרוק מילים טובות ולעשות יותר טוב, אבל לא תמיד לאנשים יש זמן (ואני לא יכול להיתלות בזה) ולא משנה מה יהיה, מרחק תמיד יהיה.

זה גורם להדחקה של הדברים הטובים שקורים מסביב, אפילו קצת משכיח אותם. מרוב החוסר בזמן כמעט לא יוצא לי לספר על הסמינר שהייתי צריך להעביר (הרצאה של חצי שעה על מאמר) שהלך די טוב ושקיבלתי עליו ציון של 91. בעיקר לא יוצא לי לספר על האירוע הפקולטי שהרמתי כמעט בעצמי, אירוע משותף לסגל ולסטודנטים, החל מההכנות והעלאת הרעיונות, לקיחת החלטות על התקציב ועד יום האירוע עצמו. היה מוצלח למדי וכל מי שהיה שם נהנה מהבירות (הפקולטה קנתה והסגל חילק לסטודנטים), הארטיקים, הסדנאות, המשחקים והכיף. מכתב התודה מהדיקן רק גרם לי לנפח קצת את החזה.

לא הכל רע, אבל יכול להיות הרבה יותר טוב. רק צריך לעבור את השבוע הקרוב ואולי יהיה יותר טוב, ולהגיע לשביעי בספטמבר ולצאת לקצת חופש (אפילו תהיה קפיצה קטנה לחו"ל). חייב להיות טוב. מתישהו.

שמור   בטל

12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-25/8/2008 12:33