אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 41, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
2 |
סלחנות: פוסט פתיחת החודש [אפריל 2007] | |
|
תגיות:
|
אם יש תכונה אחת שלי שאני יודע שאני לא יכול לשנות, תכונה שתמיד תציק לי לפעמים ותגרום לי להרהר שוב ושוב במעשים שלי ובהתנהגות שלי, זו הסלחנות שבי. הסלחנות הזו היא ההבדל המאוד גדול בין מה שהולך בפנים למה שיוצא החוצה, והם לרוב שונים לגמרי. מעטים מאוד יודעים מה הולך שם בפנים ורואים אותי כמו שאני רואה את עצמי, וכמו שאנשים צריכים לעבור מחסומים ופילטרים בשביל לראות מה הולך בפנים, ככה המחשבות צריכות לעבור פילטרים לפני שהן נשפכות החוצה בדיבורים, במעשים וגם בכתיבה. לעיתים יותר רחוקות אני גורם למסננות להיהפך לגסות יותר, לחורים שלהן לגדולים יותר ולתת למחשבות מבפנים לצאת החוצה. בדרך כלל זה כי צריך לתת לדברים לצאת החוצה, לא לתת להן להתערבל יותר מדי בפנים. לפעמים זה בשביל להשיג משהו, שבלי היפתחות כלשהי יישאר מרוחק ובלתי מושג. אני לא באמת כזה נחמד כמו שחושבים, לא אותו בן אדם טוב שרואים בי (היו כאלו שאמרו אפילו מושלם, אמירה שדי מכעיסה אותי, כי מושלם אני ממש לא). הבעיה היא שבסופו של דבר שכל הדברים הפחות טובים נשמרים להם בפנים, מודחקים, נשארים הרחק מאחור בידי האישיות שעיצבתי ושאני מנסה לשדר כלפי חוץ. זו האישיות שפיתחתי עם השנים, שרכה מבחוץ אבל מבעבעת לפעמים מבפנים שגורמת לי לתהות כל הזמן למה אני בכלל מתנהג ככה. בשביל מה זה בכלל טוב כל ההתנהגות הזאת? לפעמים אני מרגיש שאנשים פשוט מנצלים את זה לטובתם ומשאירים אותי בלי כלום. הבעיה העיקרית היא לא הרכות, אלא העובדה שאני נותן לאנשים לפגוע בי ולא ממש מחזיר בחזרה. קבעתי לעצמי כל מיני כללים על מידת ההתקרבות לאנשים בהתאם להתנהגות שלהם כלפי אבל לפעמים, בצורה שאני ממש לא מבין, אני פשוט לא מציית לכללים האלו. אני מסוגל לתת לאנשים להתקרב אליי, לתת להם לפגוע בי, לתת להם לאכזב אותי, ומסיבה לא ברורה להחליט לתת להם הזדמנות נוספת להוכיח את עצמם במקום לנתק מגע ולהמשיך בחיים שלי כמו כל בן אדם נורמלי. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל שווה את זה, כי ברוב המקרים הכל חוזר על עצמו שוב ואני מוצא את עצמי שוב פעם נפגע או מתאכזב מחדש. זה סוג של אמונה שאולי בכל זאת מה שראיתי קודם עדיין קיים, שבסופו של דבר להחזיר רע ברע פשוט לא שווה את זה ולא יגרום לי להרגיש טוב יותר. אני אדע שאני שלמרות מה שעשו לי, אני לא מתכוון להתנהג באותה הצורה, אלא רוצה להמשיך להתנהג כמו שאני רואה את העולם, ולהמשיך בקו שלי. ברוב הפעמים אני מצליח לטפל בתחושות וברגשות מסביב ובאמת להמשיך הלאה, אבל לאחרונה הרבה מהן הצטברו להן בפנים ומסרבות לצאת. אני מרגיש שממש זורם בתוכי רעל ששורף אותי מבפנים, והוא גורם ליותר מדי מחשבות רעות, על עצמי, על אחרים, גורם לתהיות, לטלטולים ולכעסים ולא נותן לי מנוח. אני מנסה לחזור לחיים נורמליים, להרגיש שוב כמו שצריך, להרים את הראש ולהסתכל הלאה, אבל הרעל הזה כובל אותי למקום ולא נותן לי. מצד שני, רובו נשאר בפנים ורק מעט מאוד ממנו מצליח לגלוש החוצה ולהתבטא, וגם אז מלווה בהתנצלות כלשהי. וככה הוא זורם לו בפנים, מציק ומרגיז, ומונע ממני להרגיש טוב כמו שאני רוצה להרגיש, כמו שמגיע לי. אני רוצה להוציא אותו מתוכי, להקיא אותו החוצה אבל הוא נשאר לו תקוע בפנים, כאילו חוגג על חשבוני ולא ממש מוכן להתפנות. עוד לא ממש מצאתי את הדרך הטובה ביותר להוציא אותו החוצה, וזה נראה שאם אני אשאיר את כל העניין לזמן, אני לא אצליח בחיים להגיע לזה. הסלחנות הזו גורמת לרעל הזה להישאר לו בפנים ולהמשיך לחגוג. המחשבות הרעות שהוא גורם לי נשארות להן בפנים ולא יוצאות החוצה, ביחד עם כל סימני השאלה שהוא יוצר לי. בסוף, כלפי חוץ, אני נשאר אותו הדבר, אותו בן אדם טוב שעוזר לאנשים גם אם הם פגעו בו. למרות הכל, אם רק יתנו לי הזדמנות, אני לא אפחד לבוא ולהוציא את הכל החוצה. אולי, בסופו של דבר, אני פשוט טוב. טוב מדי. וחבל. ולמרות הכל, היה היום אחד באפריל, ואני דאגתי למתוח מישהו. היום חופש שסידרו במיוחד עזר לזה ועל הבוקר שיגרתי לשותף למסלול הודעה ששואלת למה הוא לא הופיע להרצאה הבוקר. כשהוא ניסה להסביר שיש חופש ושאין לימודים, עניתי לו שהאולם מלא לגמרי ושאלתי אותו אם הוא מתכוון להגיע בשביל שאני אשמור לו מקום. בשלב הזה הוא כבר נשבר והיה מתוסכל מהעובדה שהוא כבר נסע הרחק הרחק הביתה וממש לא יכול להגיע להרצאה. בשלב הזה החלטתי שאין סיבה להכניס אותו יותר מדי לסרטים וגיליתי לו שגם אני בבית מאותה הסיבה. קצת חיוך (שטני...) אף פעם לא הזיק לאף אחד... והנה כבר ליל הסדר, ואחרי כמה שנים אני ושני האחים שלי שוב עושים את הסדר ביחד, הפעם עם אמא. כנראה שהסיבה הפעם היא העובדה שזה גם יום ההולדת של אחותי. כבר בת 20 הקטנה, ולמרות הריבים, הכעסים והדברים הרעים שיש מדי פעם בינינו, היא תמיד תהיה אחותי. אני חושב שהיא הבן אדם שאני הכי רוצה להתקרב אליו, שאני הכי רוצה לתת לה להכיר אותי ואני אותה. בסופו של דבר, היא אחותי הקטנה.
23 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
1 |
האמיתי: 4 שנים לבלוג | |
|
תגיות:
|
קשה לי להאמין שעבר כל כך הרבה זמן. בכל זאת, 4 שנים לא הולכות ברגל. מצד שני, היום זה נראה לי כל כך טבעי לשבת ככה מדי פעם, להקליד את הגיגיי ולפרסם אותם במקום הקטן הזה. המקום הזה הפך לסוג של מפלט בשבילי, שבו אני יכול לכתוב החוצה לא מעט ממה שהולך בפנים ולפעמים אפילו להתנקות מכל מה שמסתובב בפנים. דווקא במקום הזה נוצרה לי סוג של אינטימיות שבה אני יכול לתת לעצמי קצת לחפור בפנים ולהוציא דברים פנימיים החוצה. אומנם לא עד כדי כך, עדיין יש קליפות שמכסות אזורים רגישים יותר אבל השינוי בכתיבה מורגש, בעיקר בשנה האחרונה. מדי פעם אני עוקב ורואה את התנועה שעוברת על הבלוג. אני כבר לא סופר בדיוק כמה כניסות ולא סופר תגובות, אבל יודע שכל פוסט גורר אחריו בין 30 ל-40 כניסות, מה שמראה על סוג של קהל קבוע. 17 מנויים נרשמו לעדכון במייל (למרות שלא כולם באמת משתמשים בזה) ועוד מספיק אחרים שמוצאים להם דרכים אחרות להיכנס ולהציץ. השנה האחרונה הייתה בעיקר שנה שיותר יצאתי מהמסך, בין אם זה דיבור באמצעות המחשב ובין אם זה ממש בעולם האמיתי. היו מפגשים שהיו חד פעמיים, וכמוהם גם הקשר שחשבתי שייווצר ומהר מאוד התמוסס לו ונעלם. אחרים החזיקו קצת יותר מעמד מזה ועם אחרים נוצרה קרבה של ממש. בכל זאת, זה לא קל לצאת מתוך הבועה הממוגנת הזאת של הכינוי באינטרנט, מהמקום שבו אני נותן לאנשים להציץ עמוק פנימה ולהראות להם את הקליפה החיצונית, את האדם האמיתי שמאחוריי המילים. מבחוץ לא רואים את כל מה שנמצא כאן. הקליפה מגינה מלמעלה, מסתירה ומכסה את מה שמתחולל לו בפנים, את הפצעים, הצלקות והגלדים. יותר מהכל, השנה הזאת תהיה השנה של הפוסטים שלא נכתבו. פוסט בדרך כלל נולד לי בתוך הראש ולוקח לו זמן להבשיל, לקבל צורה של מילים ומשפטים מהמחשבות שמתרוצצות להן בראש. כל אותם פוסטים חיו על תקווה מסוימת שמשהו יתרחש ואז הם היו הופכים לאפקטיביים, לעובדה מוגמרת שרק היה צריך לתעד ולזכור, אבל המשהו הזה מעולם לא קרה ואותם פוסטים נקברו להם עמוק עמוק בתוך המוח שלי, בלי אפשרות להגיע אל קצות האצבעות שמתופפות על המקלדת. יותר מהכל, זה מראה כמה השנה האחרונה הייתה מאכזבת מבחינתי, וכמה האמונה שהייתה לי בדברים מסוימים התערערה לה. אמרו לי לא מזמן שהמקום הזה הוא לא מקום שמח במיוחד, והאמת, ככה זה נראה. יכול להיות שנתתי הצצה יותר מדי פנימה, שנתתי לעצמי יותר מדי להיפתח במקום להשאיר את כרטיס הביקור שלי לעולם מעבר לאחת הקליפות, ודרכו להראות שגם יש דברים אחרים (או בכלל להפסיק לכתוב, גם זה נשקל). במקרה הזה אני כנראה אתן לזמן לעשות את שלו ונראה מה יהיה. אחת הבעיות היותר גדולות שלי, שהבלוג העצים אותה, היא העובדה שאני מנתח כמעט כל דבר שעובר עליי ומנסה להבין מה קורה פה. לפעמים אני מסוגל לקחת משהו לקיצוניות יתר, ועושה את זה מהר מדי בלי להבין מה קורה ובלי לדעת איך הדברים עובדים באמת, למרות כל הניתוח שלי. זה חוסר ביטחון שנובע מכל אותם מקומות פנימיים, מהפחד להיפגע וליפול וזה פחד שמסוגל לשתק אותי, לגרום לי לחשוב רק על הדבר הזה ולא על הדברים שבאמת חשובים לי, וזה גם מעוור אותי לגמרי. מכאן מגיע כל הרצון שלי לעזור לאחרים ולהושיט יד, מהצורך הזה לקבל הכרה ותודה ולהרגיש טוב עם מה שאני עושה. רק לאדם אחד אני לא יודע איך לעזור. האדם הזה הוא אני. אז הנה החלטה לשנה החמישית לבלוג. הגיע הזמן לשנות לו את האופי, לעשות אותו יותר אופטימי, יותר סימפטי. לא להיסגר ולא לחסום את עצמי ועדיין להישאר עם הראש למעלה ולא להוריד אותו יותר בכלל. יש לי מספיק דוגמאות בחיים שבהם דווקא ברגעים שהשתחררתי מהפחד הזה, קרו לי דברים טובים. כמו למשל כל הקשר עם התל אביבית, שלא ידעתי מה לעשות ואיך להתקרב אליה, ויום אחד עשיתי צעד וכשהיא באה להגיד שלום לפני שהיא הולכת הביתה נישקתי אותה על הלחי נשיקה ידידותית, דבר שגרם לה להיראות מופתעת. כמה ימים אחר כך. היא שוב שוחררה הביתה הרבה לפני רק שהפעם היא הייתה בקצה אחד ואני הייתי בקצה אחר של הלובי ולא יכולתי להגיד לה שלום, ולמרות זאת אחרי כמה דקות היא הופיעה מאחוריי ונפרדה ממני באותה הצורה. אם לא הייתי מעיז אז, ספק אם היא הייתה חלק כל כך חשוב בחיים שלי היום. באותה הצורה לקחתי תעוזה לפני כמה שבועות והלכתי להתראיין לתפקיד של חונך ביום ההכוון שיש לפני פתיחת הסמסטר החדש. רציתי לעשות את זה בתחילת השנה והשתפנתי, אבל הפיילוט הקטן שהרצתי גרם לי לחשוב שאולי באמת כדאי. אז הלכתי, והתראיינתי, וכשיצאתי החוצה שמעתי את המראיינים מתלחשים שאני בדיוק מה שהם מחפשים. הודעת הקבלה במייל הגיעה כמה ימים אחר כך. זה לא התפקיד הכי גדול שיש, אבל עדיין מדובר בלקחת קבוצה של סטודנטים חדשים מהפקולטה ולהראות להם איפה הם הולכים לבלות ב-4 השנים הקרובות. זה אחד הפוסטים שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב אותם. זה פוסט שבמהלך הכתיבה כל הנושא שלו השתנה, בגלל השפעה חיצונית (שנגרמה דווקא על ידי הנושא של הפסקה שנמחקה). הפוסט הזה מתחיל תהליך אמיתי שאני מתכוון לעמוד בו ולהצליח ולהראות לכל העולם שאני כאן ושאני מסוגל לגרום לעצמי טוב ולא מוכן לוותר לעצמי בעניין. ומי יודע, אולי ככה הרבה דברים בחיים שלי ישתפרו. חלקם כבר מתחילים להשתפר. "תעשה כל יום דבר כן שב תחת עץ זית ... תלך יחף בלובי אל תלחם כשיש ברירה ... תהיה כבר אמיתי, [האמיתי – שלמה ארצי]
שמאז ומתמיד מפחיד
היום אתה חי, מחר מת
ההווה זה העתיד
שכח את הפקולטות,
שכח את הפגיעות בך
תשתדל לחיות בסוטול
הודו רחוקה אבל תיסע.
בטבע המושלם בלי כביש
אין כוח בעולם ש...
שיעצור אותך מלהרגיש
אתה תמיד המלך
אין אף אחד מעליך
תצטרף ללהקה קטנה בדרך
הם מחפשים זמר
לשיר את השמחה.
תן לה לשתות לך ת'שוקו
בתוך דירה שכורה
איתי, איתה,
ועם כל דבר בסביבה."
11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
2 |
רעש לבן: פוסט פתיחת החודש [פברואר 2007] | |
|
תגיות:
|
בשנה שעברה, כשהגיעה עונת המבחנים הייתי די רגוע. היה נדמה לי שהכל יהיה בסדר, 3 המבחנים שעשיתי לפני סוף הסמסטר הראשון (שניים באנגלית טכנית וסיווג במכניקה) היו טובים והייתה לי תחושה שגם ההמשך יהיה טוב. התוצאות היו די מאכזבות. השתדלתי להשקיע כמה שיכולתי ובכל זאת זה לא עמד בציפיות שהצבתי לעצמי. מועדי ב' רק גרמו לזה להראות רע יותר. בסופו של דבר סיימתי עם ממוצע ממש לא מספק ורצון להשתפר. השתדלתי יותר בסמסטר השני, אבל גם הוא לא התעלה לרמה גבוהה אצלי. אומנם בסופו של דבר הממוצע עלה במקצת, אבל עדיין. אומנם אני כבר לא סוחב כישלונות על הגב שלי, אבל יש ציונים די נמוכים ולא הכי מחמיאים. בתוך כל הלחץ אני מנסה למצוא איזה נקודת אור קטנה, דרך לשחרר את הלחץ, משהו שירגיע. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בתפקיד המרגיע, מנסה לעזור, למצוא פתרונות, לזרוק מילה טובה או אפילו קצת יותר מזה, ולא תמיד אני מקבל בחזרה. דווקא עכשיו אני צריך סוג כזה של הרגעה לעצמי ואני לא מוצא. או שאנשים עסוקים מספיק בדברים שלהם ולא תמיד יש להם זמן גם בשביל הדברים הקטנים שלי, או שהם שקועים בעצמם בלחצים גדולים יותר, מה שיכול לגרום לי לדאוג עוד יותר במקום להירגע. אז אני מוצא את עצמי יושב מול המחשב בחדר, מביט בתרגיל שמביט בי בחזרה ולא מבין מה אני עושה. הנשימה נעשית מהירה יותר, הכיסא נעשה פחות ופחות נוח (לא שהוא כזה נוח בימים רגילים) והרגליים רק רוצות לקום ולהסתלק, אבל המוח מכריח אותי לשבת ולהישאר בשביל לפתור. הבעיה היא שהידיים לא מסוגלות להיות בשקט והן מריצות את הסמן של העכבר על גבי המסך אל דברים אחרים, רחוקים שנות אור מכל הקבוצות, ההסתברויות והמבנים השונים.
הסמסטר הזה הוגדר מלכתחילה כסמסטר מנוחה .קורסים קצת יותר קלים, פחות עומס, יותר עניין. אפילו הוספתי עוד קורס בשביל לשפר ציון מסמסטר ראשון. אבל אין דבר כזה נוח כאן. ככל שהזמן עבר דברים נעשו יותר מסובכים, ובשלב מסוים יצאתי מהאיפוס והתחלתי לאבד קצב והבנה. בחלק מהמקרים הצלחתי לשחזר את הפער, אבל במקומות מסוימים הוא עדיין קיים. עוד פחות משבועיים לרצף הראשון של המבחנים (3 תוך 5 ימים) ואני לא יודע אם אני מסוגל לעבור את הכל בשלום.
קשה למצוא מתי התחלתי לצאת מאיפוס. כל מה שעבר עליי בתחילת הסמסטר (ובערך עד לאמצע שלו) מהבחינה האישית לא השפיע לי על הלימודים. הצלחתי לעשות את ההפרדה ולהתרכז כמו שצריך. אם כבר, זה התחיל בשבועות האחרונים, כשאותו תרגיל בית שישבתי עליו לילות בלבל לי את הלו"ז וגרם ליצירה של פערים שהיו צריכים השלמה. מאותו הרגע התחלתי להרגיש שהריכוז שלי, שגם ככה הוא לא בשמיים בימים רגילים, נעשה קצר יותר. הניסיונות להבין דברים, לפתור תרגילים אחרים, הפכו ליותר ויותר קשים והתחיל להתפתח אצלי תסכול וגם לחץ. הלחץ הזה לא מתבטא יותר מדי כלפי חוץ, אבל כשאני עם עצמי, לפעמים יש לי הרגשה שעוד שנייה אני מתכוון לקום ולדפוק את הראש בקיר, בתקווה שזה יעזור לי. אנשים בקושי רואים את כלפי חוץ, אבל בימים האלו הפתיל שלי נעשה יותר קצר, ומי שימצא את הנקודה הנכונה, יכול לגרום לי להתפרץ די בקלות (או להישבר).
דווקא הסמסטר הזה, שיועד להיות אחד שישפר לי את הציונים (וכמובן הצפייה לשיפור דרמטי), מסבך לי הרבה יותר את החיים. זה כבר לא רק לימודים, אלא גם כל מה שמעבר. ברגע שהלחץ התחיל, כל מה שמסביב נראה פתאום לא ברור, לא מובן ובעיקר יותר ויותר מתסכל. דברים שנראו בהירים למדי ביום ראשון בערב, נהפכים פתאום ללא מובנים ברביעי או בחמישי בצהריים. חומר לא מובן, או יותר גרוע, שותף שמסרב להבין את החומר ולא מבין את הניסיונות שלי להסביר לו אותו, מגבירים עוד ועוד את ההרגשה שהחודש הקרוב לא הולך להיות שונה, למרות הרצון הגדול שלי להשקיע ולעשות הכל למען המטרה הזו. אני מוצא את עצמי מבזבז יותר מדי זמן בניסיון להבין דברים שאני לא מצליח מאשר לעשות דברים שיעזרו לי ויקדמו אותי יותר טוב. אולי זה סדר בחירת אפשרויות שגוי, אבל כמו שמרפי יודע, דווקא הדברים היותר דחופים הם המסובכים יותר, ובהם אני נתקע.
יכול להיות שהדבר שהכי טוב שאני יכול לעשות עכשיו זה פשוט ללכת לישון בתקווה שזה קצת ירגיע אותי. מחר יום חדש, נטול הרצאות ותרגולים, זמן טוב לשבת ולסיים חלק מהתרגילי בית ולהתחיל להתכונן למבחנים. צריך לקום בראש הרבה יותר שקט, עם הרגשה שאני הולך לנצח את המערכת ולהראות לה שאני שייך. סוף השבוע הזה, שאני נשאר כאן בשביל ללמוד הוא גם כזה שאני צריך להירגע בו מכל הלחץ ולהתחיל להסתכל למבחנים בעיניים. בכלל, צריך לקחת דברים בפרופורציות, להסתכל גם על הרגעים שהרגשתי בהם טוב השבוע כמו הרגע שאחרי ישיבה מאומצת מצאתי פתרון, או לגלות שאני והשותף שלי גרמנו למריבה קטנה בין שני מתרגלים באחד הקורסים, או ניצחון יפה של מכבי, וגם נשיקה אחת, קטנה, אמיתית וטובה, שגרמה לי להרגיש הרבה יותר טוב. השבוע הבא, השבוע האחרון נראה קצת פחות לחוץ ועם מספיק זמן לנקות את כל הג'יפה מהחיים שלי ולהתרכז רק בדבר אחד.
יכול להיות שייקח עוד זמן עד הפוסט הבא, ולא רק בגלל המבחנים. בזמן האחרון אני מרגיש כאן טיפה חשוף מהרגיל, מה שמקשה לכתוב כמו שצריך, כמו שאני רגיל. צריך זמן לחשוב על זה.
10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,378
כניסות