מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

16 1/2009		ינואר 09: הגשמה עצמית
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, פתיחת חודש

כל אירועי השבוע הקודם קצת ניתקו מהכל, אבל השינוי בתאריך והספירה לאחור ששוב מתנהלת לה מזכירים לי שאני שוב בתקופה של סיכומים ושל מבטים קדימה ואחורה. השנה הזו הייתה שנה של קפיצה משמעותית קדימה בכל מה שקשור אליי, כשהיא ממשיכה את הרצף שהתחיל קצת קודם אבל הגיע למקום שלא ממש חשבתי שאני מסוגל. אתמול היה יריד תעסוקה ושכתבתי לי את קורות החיים ופתאום זה כמעט טבעי לציין את כל תחומי האחריות, הניהול וההצלחות הקטנות (והגדולות) שהיו לי. שום דבר לא היה פשוט או מובן מאליו, ואם כבר אז כל אירועי השבוע האחרון רק מוסיפים להרגשה הזו. ביום שלישי הקמנו פינת זיכרון והנצחה בכניסה לפקולטה, וכל פעם שאני מעיף מבט לכיוון אני רואה מישהו עוצר לידה לכמה שניות, מביט וחושב על הפנים שמחייכות מהתמונה ולפעמים הוא או היא גם ידליקו נר קטן או יכתבו משהו במחברת שמונחת שם. אני מסתכל ומחייך לעצמי חיוך קטן וממשיך הלאה.

כתבתי בתחילת שנת הלימודים הקודמת שהשמיים הם הגבול ולשם אני מכוון את עצמי ולא ידעתי כמה זה נכון. ההחלטות לקחת צעד קדימה ולהתחיל להיות יותר מעורב היו החלטות של שניות, כמעט בלי לחשוב או לחפור בתוך עצמי. פשוט קום ותעשה את זה אם אתה מספיק מאמין שתוכל לעשות משהו. זה רק מוכיח שברגעים האלו, כשאני מסמן לעצמי מטרה בשנייה, זה יכול להוביל אותי לתוצאות טובות, ואם אני אשאר כמה רגעים להרהר, אני רק יותר אתחפר בתוך עצמי ולא אצליח להוציא שום דבר החוצה ורק אני אפסיד מזה. ברור שאותם החלטות לא היו קלות וידעתי שאני הולך להתמודד עם אתגרים לא פשוטים, אבל כשרואים מטרה אחת מול העיניים, כל שאר המחשבות מטשטשות. פתאום חוזרים ללמוד אחרי שביתה ארוכה ויש המון בעיות לטפל בהן ופשוט אין זמן להתחיל לחשוב, רק לפעול ולמצוא פתרונות להכל. פתאום כל החששות מתפוגגים ואני מצליח להסתדר עם הכל ולקבל פידבקים חיוביים. אחר כך מתחילים במהלכים לשנות דברים וגם הם מצליחים, כאילו זה יוצא לגמרי בטבעיות. הסמסטר נגמר לו ומתחיל עוד אחד אחר, ואחרי כמה התלבטויות החלטתי להתקדם הלאה ולקחת פיקוד, למרות התחושה הפנימית שאני לא מנהיג ובטח לא מנהל, אבל צריך לעשות את זה וגם זה נראה לי פשוט טבעי. אחר כך גם הגיע תעודת הצטיינות שהוכיחה לי את מה שחושבים עליי. ההמשך כבר לא היה פשוט, אבל היו הצלחות לא מעטות (ארגון של אירוע משותף, ישיבה טובה עם הסגל ועוד מספיק מהלכים טובים), ולמרות כמה אכזבות אני יכול להגיד שהמצב ממש לא רע. גם אם זה לא נראה לעין, אני מרגיש בסוג של שינוי בפקולטה, שיש יותר הקשבה ויותר עזרה ואפשר לשנות הרבה יותר דברים. זה טוב, כי עדיין נשארו לי דברים לעשות.

זו הייתה שנה מטלטלת מכל הבחינות. דווקא אחרי השביתה וכל הבלגן שהתלווה לחזרה ללימודים, הצלחתי להוציא את הציונים הטובים ביותר ולסיים עם ממוצע סמסטריאלי גבוה מכל מה שהיה קודם. אחר כך הגיעה הנפילה, אבל זה גם לי להבין את הכיוון ולנסות להשתפר. הורדתי הילוך מבחינת לימודים כדי להספיק הכל, גם מתוך הבנה סופית שאני אצטרך עוד סמסטר כדי להשלים את התואר. עכשיו כבר צריך להתחיל לתכנן את הסמסטר הבא, וזה כבר ממש לא פשוט. הבחירה נעשית קשה כשכבר אין יד מכוונת מלמעלה וצריך למצוא את מה שבאמת מעניין. מה שבטוח, הבחירות שלי בסמסטר הזה הוכיחו את עצמן ואני די נהנה מהלימודים ומהאתגרים שיש לי. הכיוון הכללי הלאה אומר לסיים את התפקיד ולא לנסות להתמודד לעוד קדנציה כיו"ר, ומצד שני להתחיל לחפש עבודה נורמלית שתעזור לי אחר כך בסיום התואר. אני רחוק מלהיות עם ממוצע סביר, אבל התפקיד באגודה תורם לא מעט מעבר ומראה יכולות אחרות.

תחום אחד נשאר בלי שינוי לאורך כל השנה וגם את השנה הזו אני אסגור לבד. יש לא מעט נקודות בזמן שזה פשוט מציק, שזה פשוט גורם לחנק ולתחושה של קור פנימי. איפשהו אני מחפש את הדרך להתחמם, להרגיש טוב עם יותר, להרגיש קרבה אמיתית ולא רק פיזית. מצד שני, אני לא מוכן להתפשר על מה שאני באמת רוצה וכזה שאני חושב שיכול לעשות לי באמת טוב כי משהו סתמי וזמני לא שווה את זה וסתם יוסיף לתסכולים הרגילים שגם ככה יש לי כל הזמן. אני מחפש לעצמי את זאת שתהיה איתי באותו ראש, שיהיה כיף לדבר איתה בצורה פתוחה על הכל ושלא יהיה רגע משעמם, שיהיה לה חוש הומור ושתגרום לי לרצות להצחיק אותה כל הזמן (וזה משהו שמאוד חשוב), שתדע לתת כתף תומכת וחיבוק חם כשצריך וגם שתדע לקבל אותם בלי לחשוש ועם אמון מלא. זה יהיה מצוין אם תהיה לה שמיעה מוזיקלית טובה ואהבה גדולה למוזיקה, בעיקר ישראלית אבל לא רק (כי הדרך הכי טובה להכיר מוזיקה חדשה היא בעזרת אנשים אחרים). התעניינות בספורט תהיה יתרון, ורצוי מאוד בכיוון הקבוצה הנכונה (ולא משנה כמה אני לא שרוף). היא לא חייבת להיות הכי יפה חיצונית בקמפוס, בעיר או איפה שזה לא יהיה. היא יכולה להיות הבחורה הכי ממוצעת, כזאת שלא תמשוך את העין במבט ראשון, אבל כשיסתכלו עליה פנימה ויכירו אותה מקרוב, יתגלה אדם אחר לגמרי, ובסופו של דבר היופי שלה יימדד משילוב של הכל ביחד ואז אפשר יהיה להגיד כמה שהיא באמת יפה.
היא נמצאת שם איפשהו. אני יכול לתת מיליון תירוצים למה אני לא מחפש אותה יותר מדי, למה אני לא מתחיל עם כל מי שמסביב כדי להגדיל את הסיכוי למצוא אותה. הלחצים מסביב והאכזבות עד עכשיו מרתיעים אותי מלנסות ולעשות משהו דרסטי, אבל רצון תמיד יש. בזמן האחרון נפלה סוג של הבנה שכל זה יקרה כשיגיע הזמן המתאים ואי אפשר לגרום לזה להתרחש מהר יותר, כי זה רק יגביר את תחושת האכזבה והכישלון. כשזה יקרה, זה פשוט יקרה ועד אז צריך להאמין ולהשתדל להתרכז בדברים שאני הכי טוב בהם, שגורמים לי סיפוק והרגשה טובה. זה לא קל, יש בזה הרבה מאבקים, פנימיים וחיצוניים, אבל אני יודע מה אני שווה ומה עשיתי ולאיזה מעמד הגעתי בשנה האחרונה. כשחושבים על זה שוב, המצב שלי טוב מאוד ונכון שיש נקודה שחורה אחת די מרכזית וגדולה, אבל גם המון נקודות אור קטנות ובינוניות ועדיף להתרכז בהן עד שגם השחורה הגדולה תהפוך למוארת. בינתיים צריך לגרום לקטנות להיות יותר חזקות ומשפיעות, כי יהיה טוב וחייב להיות.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט היה לי שיר אחר בראש, אבל בסוף החלטתי ללכת על אחד אחר, שמתאים יותר. שלושת השבועות האלו צריכים לגרום לי להבין מה הדרך שעשיתי במהלך השנה האחרונה ומה הדרך שאני רוצה ללכת בה בשנה הבאה. דין וחשבון? רק לעצמי.

[דע - עלמה זוהר]

שמור   בטל

13 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-19/1/2009 09:57

 

1 12/2008		דצמבר 08: חברויות
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש

הקלישאה השחוקה אומרת שלפעמים מבינים כמה דבר מסוים חשוב כשהוא חסר. כל כך שחוקה שהיא תמיד מתגלה כנכונה, במיוחד לגבי אנשים. קשה מאוד להבחין בתהליך מסוים בזמן שהוא מתרחש, בין אם זה לטובה ובין אם זה לרעה, ובדיוק כמו ששני אנשים מתחברים, מתקרבים ונפתחים, ככה זה יכול לקרות לאט לאט כשהם מתרחקים. ככה זה, כשמדברים לפחות פעם בשבוע בגלל המרחק הגיאוגרפי, ועושים את הדרך למרכז בשביל מישהו שבאמת אכפת לו, בשביל רגעים קטנים של חמימות. העולם הזה הוא עולם די קר וקשה למצוא בו מקורות חום מספיק טובים, אז צריך לחפש אותם טוב טוב ולא לוותר. הקור הזה סוגר אנשים בפנים, משאיר אותם עם המחשבות האמיתיות שלהם בפנים ולא נותן לאף אחד להיכנס פנימה, עד שמגיע מישהו שקצת משנה את התמונה, מצליח לעבור חלק מהחומות ולא בורח כמו האחרים. החום הזה הוא דלק שנותן להמשיך בשקט ולא לוותר כל כך מהר. ככה אפשר לקבל עוד נקודות מבט חשובות על החיים ולהשתכנע לקחת לא מעט החלטות וסיכונים בחיים שהביאו אותי למקומות שונים.

הבעיה מתחילה שמתחיל תהליך בכיוון הנגדי. פתאום קשה יותר להיפגש, עולות תחושות שזה כבר לא זה, שפתאום החומות שוב מתרוממות. זה מגיע בסוף לשיא בערב אחד שמשנה את התמונה מקצה לקצה, ואפילו מכניס לסוג של הלם. פתאום דברים מקבלים פרופורציות אחרות ואפילו נוצר משבר אמון לא פשוט. ההלם מתחלף בכעס ובאכזבה שיוצרים שקט, אבל כזה פולני מהסוג של "אני לא מתכוון לעשות עכשיו צעד קדימה, שהצד השני יעשה". הבעיה היא שכבר לא ממש יודעים מה הצד השני חושב ולא מסוגלים לצפות מה הוא יעשה, והימים עוברים והשקט גורם לגוש בגרון לגדול ולגדול. עובר חודש ועוד חודש ועוד כמה שבועות וקשה להעביר יום בלי לחשוב על זה, לכעוס על השקט, להתאכזב מחדש וכמעט להתייאש. מצד שני, יש רצון לא לוותר הפעם, להיות משוכנע שאני צודק ושמגיע לי קצת יחס יותר טוב (או יחס באופן כללי) ובינתיים הגוש בגרון הולך וגדל ולא מפסיק להציק.

על כוס שוקו בשבת סתווית-אביבית עם חברה טובה אחרת נפלה התובנה שאי אפשר להמשיך ככה. אני לא יודע מה הסיבה לשקט הזה, אבל הוא גורם לי לכזה חנק שזה לא יכול להמשיך. ובכלל, כדאי לשים לזה סוף לפני שיותר משלוש שנים וחצי של היכרות קרובה ילכו לפח (והיו מחשבות כאלו, מפחידות למדי). זה קשה לנסות ולבלוע את הגוש הגדול הזה, אבל מישהו היה חייב לוותר מתישהו, לעשות צעד קטן קדימה בשביל לראות שהכל בסדר, שאולי הנזק הפיך. זה ויתור לא קל, כי המשקעים עוד ישנם, במיוחד שזה אחד הגורמים לכל הסיפור הזה, אבל בחברות טובה, ממש כמו באהבה (ולפעמים זה אפילו יותר חשוב), צריך לדעת להתפשר גם אם זה קשה רגשית ואפילו מצפונית. ואולי כל מה שמשחק כאן תפקיד זו התקווה שאותו מקור חום עדיין נמצא שם, ואולי כל מה שרק צריך זה לקלף איזו מעטפת קטנה ולהמשיך כרגיל.

"את שם?"
"או שלום..."
"מה קורה?"
"בסדר. אתה בברוגז?"
"לא, חשבתי שאת בברוגז. אם הייתי בברוגז, לא הייתי פונה אלייך"
...
"אנחנו צריכים לדבר. בעיקר אני צריך לדבר"
"בסדר. כל מיני תובנות?"
"כל מיני דברים שמציקים לי"
"טוב, נדבר ונתראה"

שמור   בטל

18 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-21/12/2008 00:55

 

10 11/2008		נובמבר 08: שלום שנה ד’
		תגיות: פתיחת חודש, טכניון, יוצא אל האור

ככה, בלי לשים לב, התחילה עוד שנת לימודים. בשלושת השבועות האחרונים הייתי שקוע עמוק בתוך מועדי הב' שלי ככה שזה פשוט עניין מתמשך, פרט לעובדה שעכשיו צריך באמת לצאת מהחדר ולהגיע לכיתה ללמוד. היום הראשון היה דווקא די מעניין ואני מקווה שזה ימשיך ככה, אבל בשביל זה יהיה פוסט בנפרד. שלושת השבועות האלו, שאגב לא הסתיימו כי עדיין יש עוד מועד ב'; ביום ראשון, היו מתישים פיזית ונפשית. זה מאוד קשה ללמוד שוב כמעט את הכל שוב והרעיון שאני עושה את כל המבחנים שלי שוב מאוד בעייתי כי זה מראה עד כמה התאכזבתי מעצמי במועדי א'. כשהגיעו התוצאות הראשונות, הטעם של האכזבה רק התגבר כי נשארתי פחות או יותר עם אותם ציונים ובמבחן השלישי הצלחתי לשפר ב-10 נקודות, אבל זה היה בדיוק בשביל להשיג את העובר שלא היה לי במועד א'. זו תחושה מאוד קשה להשקיע עוד זמן במשהו ולנסות להבין ולתקן את הטעויות הקודמות אבל להישאר באותו מצב. אפילו התגנבו מחשבות והרהורים של מה אני עושה לעצמי ובשביל מה זה שווה, אבל אחרי שלוש שנים קשה יותר להרים ידיים וללכת. אולי באמת סמסטר רגוע יפתור את הבעיה ויחזיר לי את האמונה שאפשר להתקדם ולעשות את זה יותר טוב, אולי זה צריך להגיע ממקום אחר. בכל מקרה, הגלולה המרה קצת הומתקה היום כשגיליתי שהציונים שהוזנו באותם שני מבחנים סופיים גבוהים יותר ממה שחשבתי, כשירידה בנקודה הפכה לתוספת של 4 נקודות (סביר) ועלייה בנקודה הפכה לזינוק של 11 נקודות (יותר משמעותי כי הקורס כבד יותר). אולי באמת בכל זאת יש תקווה.

יום מבחן
יום חמישי האחרון היה אחד הימים היותר מוזרים שהיו לי. לא ידעתי מה יותר קשה - המבחן שהיה לי על הבוקר (על הנייר זה דווקא המבחן שהכי פחות צריך לחשוש מפניו, למרות הציון המאוד לא מספק של מועד א') או הנאום שהייתי צריך לנשוא ממש אחריו. ככה זה התפקיד, מישהו צריך להציג את הפעילות של הוועד שאני עומד בראשו ואפילו לגייס סטודנטים שיצטרפו לוועד, וזה צריך להיות אני ובהתחשב באלטרנטיבות אין באמת מישהו אחר. דווקא המבחן והתכנונים לקראת הסיורים של היום הכוון שהיה מיד אחר כך הסיחו ממני את הדעת שאני צריך לעלות ולדבר מול 250 סטודנטים חדשים (וגם דיקן הפקולטה היה שם). אז בין שינון על דרווין להצקות לרכז האקדמי שלי לגבי רשימת המדריכים, הכנתי לי מצגת וסידרתי לי בראש בדיוק מה אני רוצה להגיד, אבל בנקודה מסוימת זה נשאר מאחור כי בכל זאת היו דברים אחרים לעשות. זה לא טבעי לי הדבר הזה, להיות זה שכל העיניים נשואות אליו ובמיוחד קהל כזה גדול והאחריות הזו שאני צריך בעצם להציג בפניהם את הדברים הכי בסיסיים שהאגודה עושה למענם, הקשר הכי קרוב שיש להם. אני בעצם צריך לשווק להם את עצמי ואת כל מה שאני ושאר חברי הוועד עושים. לא פשוט, אבל רק עכשיו כשאני כותב את הדברים האלו זה מחלחל פנימה (וטוב שלא כתבתי את זה לפני...) ואני מבין מה הלך שם. רק בשנייה שלפני שעליתי לבמה הרגשתי את ההתרגשות הזאת והדיבור היה שוב קצת מקוטע וטיפה מגומגם, אבל זה עבר טוב ועבד. יש כבר שני מועמדים לחברות בוועד ולכו תדעו מה יהיה בהמשך. רגע אחרי המבחן האחרון (אם אני אחליט לגשת אליו ולא לדחות אותו למועד ג') יתחיל הסמסטר באמת ואיתו כל הדברים שאני צריך להתמודד איתם בתפקיד ובגלל שאני יודע שבתחילת סמסטר אביב אני אסיים את תפקידי, כבר לא אכפת לי להוריד את הכפפות ולהיכנס במי שצריך להיכנס ולהשיג כל מיני מטרות שהצבתי לעצמי. אם בשביל האחרים, אז לפחות בשביל עצמי כי הכותרת שבראש הבלוג עדיין רלוונטית למרות שהיא שייכת לשנה שעברה.

ענן
כבר חודש וחצי אני מסתובב עם ענן של גשם מעל לראש. לפעמים הוא אפילו נותן איזה ברק אם הוא חושב שאני פחות שם לב לטיפות שיורדות עליי. הוא שם והוא כל הזמן מציק, לא נותן מנוחה ואני לא יודע אם אני רוצה להתמודד עם כל מה שהוא מסמל ואם בכלל יש לי את היכולת לעשות את זה. זה יכול להיות מפתיע, אבל ההתמודדות הזו יותר קשה מלעמוד על הבמה ולדבר מול 250 אנשים. כמעט אף אחד לא שם לב אליו אבל הוא שם, מסווה היטב כך שרק אני ארגיש אותו או אראה לאחרים שהוא קיים. אבל הוא שם, וכרגע לא נראה שהמצב הולך להתבהר.

עיצוב שנה ד'
עובד על זה. עוד מעט יגיע.

[חלומות של אחרים - עידן רייכל]

שמור   בטל

16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/11/2008 21:08