דיאן ליין קפאה על המסך הזעיר. לידה נכנס ג'ון מלקוביץ' למצב קטטוני. זה קרה בדיוק בשנייה שהסוס השחור שלהם עמד לנצח במירוץ. "סקרטריאט", שמו של הדוהר, סטליון מוירג'יניה שמטרתו הייתה קו הסיום של מרוץ מאד מאד חשוב בארצות הברית. זה קרה בסרט, במטוס, באוויר, בדרך מתל אביב לברלין.

 

אחרי כמה שניות הם זזו מעט. ושוב נתקעו. סקרטריאט רצה מאד לגמוא את כל 2 וחצי השניות שנותרו לו אל הניצחון ההכרחי. אחריו יבואו בוודאי כותרות הסיום של הסרט, ובטח גם השכחה שנגזרת על גיבורי גרסאות טיסה של יצירות הוליוודיות זניחות. אבל הוא נשאר. תקוע, באוויר, מדלג במקום, דווקא באמצע דהירת חייו.

 

ואז נסגרו המסכים במטוס. פשוט עשו קליק, ועלו למעלה לתוך הכיסים מהם נולדו לפני שעתיים, כשעדייו היינו בבן-גוריון. "או-או", אמרה בשקט מימי, מנהלת מסעדה בהמבורג בשגרה ואוהבת ישראל במהלך החורף. מימי היא ללא ספק גרמנייה היפסטרית, מגניבה, צעירה, חכמה ומצחיקה. אבל היא לא אוהבת, כמו כל הגרמנים, שדברים משתבשים. ועוד פחות מזה היא אוהבת לראות שיבוש ישראלי. זה מלחיץ אותה. "מה נראה לך שקורה פה עם המסכים?", שאלה חצי בחיוך ושלושת רבעי בבעתה.

 

שניה לפני שהספקתי לומר "בטח אל קאעידה", הסביר הקברניט מאל-על מה אירע לסייח השחור:

"ליידיז אנד ג'נטלמן, וי אפולוג'י פור דה אלקטרוניק פרובלמז", הודה באשמה הקפטן הקוסמופוליטי, "סורי, איי מין וי אפולו-ג'ייז". פאוזה להעצמת אפקט תיקון השגיאה באנגלית ואז, "וי קנט שואו דה פילם אגאיין. מייבי וי קאן שואו יו סאם ניוז".

 

SOME NEWS. סם חדשות. זה אמור להרגיע את מימי? או אותי? מסתבר שכן. החרדה הכרוכה בהופעת תקלות חשמליות במטוס, שככה מיד כשהופיעו כותרות המהדורה מאתמול. אלו הכריזו על דם במדינות ערב, אש ברכבת ישראל ותמרות עשן בטקס האוסקר. מימי חזרה לקרוא בשקט את ספרה THE LAST JEW, בנימוק ש"ככה אני מעבירה את הזמן. בכלל, אין לך מה לדאוג. זה על ספרד לא על השואה". ואילו אני, שבתי לתהות על חוסר השקט שמלווה אותי במהלך ביקורים בארץ, מהנחיתה בישראל ועד ההמראה בחזרה לברלין. האם זו ההתרגשות על כך שאני ב"ביקור מולדת", כפי שכינו זאת כל מי שפגשתי השבוע? האם זה מתח שנובע מכך שאני מרגיש, לראושנה בחיי, זר ומוזר בישראל? האם זה מגוחך שאני מרגיש כך? בסך הכל עברה שנה וקצת מאז שנסעתי לברלין, ועוד לתקופה קצובה מראש.

 

ובכלל, האם זה משונה שאני מתקשה לעכל פתאום את הסירנות הבלתי פוסקות בתל-אביב? הרי הייתה תקופה בחיי, במיוחד בירושלים, שבה סירנות היו, באופן מעוות ועצוב, הדבר הכי טבעי בעולם. אבל זה היה בכיכר המלכים, בירושלים, באינתיפאדה. בכיכר המדינה, בתל אביב, הסירנות מבלבלות אותי פתאום. אמבולנסים לאיכילוב, ניידות סיור לאנשהו, כבאיות להרצליה. כולם צווחים כאן, גם האנשים וגם כלי הרכב שלהם. ואני פתאום מתבייש שאני מתבעס מזה. מה נהיה ממני, יורד-פוץ, עוזב-פיינשמקר, נוטש-מתנשא?

 

אני מתכוון לחזור לארץ, אני בטוח בזה. וזאת על אף שכיכר המדינה מזכירה קצת את כיכר תחריר שבקהיר. הן נראות, הכיכרות, כמו אחיות תאומות אבל לא זהות. לזו תלויים על קולביה תווי מחיר באלפי שקלים, וזו מתהדרת במאות אלפי מפגינים. אבל בשתיהן באמצע עיגול מצהיב. ובשתיהן, בשוליהן, כלי רכב של שרותי הביטחון.




כיכר המדינה, תל אביב, פברואר 2011, צילום:אילן גורן 
 

 

פעם כל זה היה לי טבעי. פעם נערה ישראלית שיושבת וקוראת את "עפיפונים" של רומן גארי ברכבת, בדרך מתל אביב לנתב"ג, לא הייתה מושכת את תשומת הלב שלי. פתאום, בתוך ים המאבטחים הלבושים בז' והחיילים בירוק, היא צפה כמו אי של חיקוי-שפיות. היא קוראת בשקט, מתעקשת לא להבחין במהומה שבקרון שסביבה. היא כבר באירופה. אפילו מטרייה שעונה בקוקטיות על משענת המושב שלידה. אלא שהמטרייה מסגירה את הסוד: היא ענקית, בוהקת בצבעי ירוק-לבן חזקים מדי, והיא נלקחה למסע דווקא ביום שמש נטולת עכבות. מהלך לא אלגנטי בכלל. בכל מקרה, המאמץ ברור. הנערה רוצה להמריא, לשוטט במחוזות קרירים ומתוחכמים ורגועים מאלו שהיא שייכת להם באופן טבעי.

 

בקיצור, היא בורחת.

 

הנערה מהרכבת שבדרך לבן-גוריון מנסה להפחית את הזמזום הבלתי פוסק, החיצוני והפנימי, שהוא מנת חלקו של כל ישראלי. אלא שאי אפשר. אני כבר יודע. את זה הבנתי גם בלי שחדשות מעוררות אימה יחליקו בטבעיות למסלול הנטוש שהותיר סוס אופטימי.

 

מימי מוציאה במבה משקית הדיוטי פרי שלה. "חברות ישראליות מהמבורג השביעו אותי שאביא להם מתל-אביב", היא מסבירה, "הן אומרות שהן חייבות לאכול קצת במבה כל כמה זמן. זה עוזר להן להירגע".

 

על המסך הקטן אמבולנס דוהר ומתחתיו הכותרת "ארכיון".