בשפה הבאלינזית, שפתם הייחודית של תושבי באלי לא קיים המונח "התחממות גלובלית". הביטוי לא קיים, משום שבבאלי לא מדברים גלובליזציה. התושבים באי הזה, חלק מאינדונזיה, גאים בתרבות המקומית ההינדית, ששמרה על עצמה חיה וחיונית למרות היסטוריה ארוכה של שלטון זר, ופלישות צבאיות ותרבותיות. הם נשארו הם, וטוב להם כך. הם לא זקוקים לביטוי שמתגלגל על כל הלשונות של כל דוברי השפות האחרות, אלה שבאו אליהם עכשיו לוועידה יוצאת דופן בהיקפה, היסטורית ממש, ועידה שבה מדברים ומתווכחים כולם – ממשלות, ארגונים ואפילו חברות ענק - על הדרך לעצור את שינויי האקלים.

 

ולמרות שבבאלי גאים על העמידה מול נחשול ההשפעות הזרות, הם גם מבינים מדוע העולם כולו מתייצב אצלם ברגע הזה ותובע מעצמו שינוי. "בעשר השנים האחרונות ירד הרבה יותר גשם וגם הרבה יותר חם", אומר לי תושב אחד הכפרים שחי בו כפי שחיו בו אבותיו לפני אלפי שנים, "משהו לא טוב קורה". בבאלי יודעים שזה קורה ומבינים עד כמה זה מסוכן. בכפרים הנידחים, שבחלק מהם לא ראו ישראלי אף פעם עד היום, מוכנים לקבל עזרה מכל אחד, מהאו"ם, דרך ג'ורג' בוש ועד הנציגים ששיגרה מדינת היהודים. העיקר שמישהו יעשה משהו.

 

אם יובטח להם שאספקת המים תהיה קבועה ולא קפריזית, הפועלים בשדות האורז של באלי אפילו מוכנים להתמודד עם הומור ירוק, ועוד בעברית: "האנשים כאן לא מוכנים להיות קורבנות הקרבון", משורר באוזני נציג ישראלי, שהחליט לתקוף את בעיית הפחמן באמצעות בדיחות. "אל תתנו להם אגזוזים" ממשיך באותו קו מחשבה פעיל ירוק.

 

אקטיביסט מחופש לעץ בכינוס באלי (רויטרס)

 

והנה הנוסחה שמערבים מתקשים להבין: אורח החיים הרגיל, המסורתי, של הבאלינזים מאפשר להם, מצד אחד, לערוך בכל חצי שנה טקס הינדי לכבוד העצים, ומצד שני, להבעיר פסולת ולהיפטר מהביוב בבורות ספיגה עתיקים. להעריץ את העצים, וגם לשגר פסולת לדרכה האחרונה באמצעים פרימטיביים, הכל בנשימה אחת.

 

צירוף בעייתי, אין ספק. זה לא בריא, זה לא מריח טוב, זה לא נראה טוב כשביוב מפכפך בעליצות ברחוב הראשי של הכפר, בזמן שתושביו מקיימים טקס הינדי לכבוד הטבע. אלא שבבאלי לא חונכים בכל שבוע שתי תחנות כוח מונעות בפחם מזהם, כמו בסין. בבאלי לא נוהגים ברכבי שטח מפלצתיים, כמו בארצות הברית. בבאלי גם לא שמעו על מכוניות היברידיות כמו בקליפורניה, אבל כשאי בן שלושה מיליון תושבים מצליח, בינתיים לפחות, לא לתעש ולשרוף ולזהם את עצמו למוות, אז אולי לאמריקנים ולסינים ולישראלים יש מה ללמוד ממנו.

 

למשל שלעצים יש נשמה, וכשכורתים אותם, רוחם נגדעת יחד איתם. ולכן בכל פעם שכורתים עץ גדול לטובת פיתוח, עושים זאת רק אחרי קבלת רשות מהאלים. וזה מה ששואלים עצמם באי הוועידה בבאלי - האם ג'ורג' בוש והו ג'ינטאו ואהוד אולמרט ומנהיגי סעודיה ודרום קוריאה ודרום אפריקה מבינים את כל זה? האם זה אכפת להם בכלל? האם הם יכולים לפעול יחד כדי לעשות חשבון גלובלי ולא פרטי?

 

אולי כן. ואולי לא. ואם לא, הפעילים הירוקים הנחושים מתווכחים איך להכניס את זה לפוליטיקאים לראש בדרכים אחרות. האם לצאת למאבק דון קישוטי בתרבות הצריכה שמלמדת את העולם לבזבז ולנצל כל מה שיש לו, מבני אדם דרך עצים ועד נפט? או אולי לקבל את העובדה שיש שיטה שולטת – קוראים לה קפיטלזים – ולפעול מתוכה ובאמצעותה כך שזיהום יהפוך לבלתי משתלם? האם להתייחס ליער עד כאל דבר מה קדוש, משהו שאי אפשר לכמת בכסף, או להגיע למצב שבו פשוט לא ישתלם לכרות אותו?

 

בבאלי בחרו בגם וגם. גם קדושת היער העתיק, וגם נטיעה של עצים שצומחים במהירות שיא, ומאפשרים לתושבים לכרות אותם ולייצר מהם כל מה שהם רוצים לייצר. הג'ונגל נשאר חי, ויש מספיק חומר גלם למסיכות דקורטיביות שיימכרו לתיירים תאבי האותנטיות. את אלה אפשר לסדר בשורה ארוכה, שמובילה היישר מהמקדש ההינדי בכפר הנידח ועד הדיוטי פרי.