"זהו, יש!" כמעט אפשר היה לשמוע דרך הבעת הפנים המשוחררת לפתע את זעקת הניצחון הפנימית של  כתבת הבי בי סי, המותשת מרוב דיונים ודיווחים וויכוחים. "הם חתמו", היא אומרת ונעמדת לרגע בצל. לנשום. עדיין לא לנשום לרווחה. אבל לקחת נשימה ארוכה, זה כבר מותר לה.

 

זה קרה. בסוף האירופאים ירדו מהפסגות אליהן שאפו להגיע והאמריקנים קצת עיקמו את הפנים וקצת זקפו את הראש  מעל האינטרס הלאומי הצר מאד – רק קצת. העולם – כלומר העשירים והחזקים – הסכים להסכים. על מה? על כך שועידת באלי תייצר מפת דרכים להסכם תוך שנתיים, הסכם שיחליף את אמנת קיוטו ב-2012 ויפחית באופן דרמטי את פליטת גזי החממה בכל העולם.

 

 

בתמונה: נציגי המדינות השבוע בבאלי (רויטרס)

 

נשמע מסורבל? נכון. זה מסורבל. וזה לא כל מה שכמעט כל העולם ביקש. וזה לא לגמרי מספק את הסינים ואת ההודים ואת ברזיל ואת רוסיה ואת יפן ואת קנדה. גם לא את סעודיה. ואף אחד לא ממש שאל את איי דרום האוקיינוס השקט או את מדינות דרום אמריקה החלשות יותר או את מדינות מזרח אסיה העניות יותר. ועדיין ברקע אני שומע מחיאות כפיים והתרגשות אמיתית. אפילו הנציגה האמריקנית - השנואה על הירוקים - מקבלת מחיאות כפיים. הן מעט חלשות, אבל הן בכל זאת מחיאות ותשואות וקריאות שמחה אמיתיות. בצדק.

 

למה? כי העולם החליט להחליט. העולם הסכים להסכים. סוף סוף. זה לא קורה הרבה. בעצם זה כמעט לא קורה בכלל. עכשיו השאיפה להציל את הכדור הזה מקטסטרופה כתובה על מסמך רשמי כלל עולמי. של כו-לם. על החתום 190 מדינות. גם אנחנו, בישראל. גם איראן. גם ארצות הברית, גם האיחוד האירופי, גם סין.

הן מסכימות לשלם למדינות העניות והמיוערות כדי שיפסיקו לאבד את עצמן לדעת ולגרור את כולן לבור עשן ומפויח יחד איתן. הן מסכימות לסייע זו לזו באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ירוקות כדי לעזור למאות מיליונים מאפריקה המשוונית הגוועת בצמא, ולעשרות מיליונים שאיבדו את ביתם בבנגלדש המוצפת כל הזמן.

 

בתמונה: השר הבריטי להגנת הסביבה נפגש עם פעילים ירוקים בבאלי (רויטרס)

 

עד 2009 תצטרך חבורת הפוליטיקאים והבירוקרטים לעשות עוד צעד ענק לאנושות. הרבה יותר גדול מזה שהושג בבאלי. עד אז, הם יצטרכו להחליט איך וכמה ומי בדיוק יצטרך להשקיע כדי להיפטר מהפחמן הדו חמצני ולהפסיק את התבערה הגדולה ביערות העד. לפרוט את ההצהרות למעשים. אם יצליחו - באלי תיזכר כשלב הראשון, כרגע בו תושבי הכדור החליטו שהם רוצים להישאר כאן עוד קצת, לא להיעלם תוך כמה מאות, אפילו עשרות שנים. כישלון בסיבוב הבא פירושו שבאלי תיזכר לדיראון עולם כמקום שבו דיברו, ואחר כך כתבו, ובסוף לא עשו.

 

והנה הלקח האמיתי מהסיפור כולו: רק פחד וחרדה אמיתיים יכולים להזיז מדינות. רק לחץ ציבורי אמיתי יכול לשכנע מנהיגים, חלקם לא נבחרים ולא ממש אכפתיים לגבי צרכי העם שלהם. כתבת הבי בי סי יכולה לשחרר חיוך. קטן אמנם, אבל אמיתי. גם אני.  גם אתם.